הדובים הגיעו לפרוורים בניו ג'רזי, והציידים קיבלו אישור להרוג

חיות / דובים שחורים החיים ליד מקומות יישוב אנושיים בארה”ב נהפכים לחיות ליליות, לא פעילות ושמנות *

שכנות טובה, לפעמים. דוב שחור. היפוך של ההתנהגות הדובית הנורמלית

קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/dovzevel.html

מפחלץ בניו ג'רזי, עם פרוות דב שניצוד בשבוע שעבר. חיות בר מעדיפות לצוד כיום בערימות הזבל

השבוע שעבר, מבחינת הקצבים בניו ג'רזי המתמחים בבשר ציד, כמו גם אמני הפחלוץ במדינה, הוכתר כשבוע העסוק ביותר השנה. בפעם הראשונה זה 33 שנים, קיבלו יותר מ-5,000 ציידים רישיון לירות בדובים במשך שישה ימים בצפון-מערב המדינה.

לפי “ניו יורק טיימס”, המחלקה לדגה ולחיות בר של המדינה הציבה יעד: צמצום אוכלוסיית הדובים בכ-500 פרטים. במקביל, אגב, נמשכה עונת ציד הצבאים.

לא רק בפרוורי ניו ג'רזי מסתובבות חיות בר.
בלוס אנג'לס משתקעים דביבונים וברחבי ארה”ב, מגוון חיות שבעבר נמלטו מבני אדם – בהן הפומות, זאבי הערבות, הזאבים, הצבאים, חתולי הבר והדביבונים – מגלות שהפרוורים מציעים שפע של אפשרויות ורבות מהן עברו לצוד בערימות הזבל במקום ביערות.

התופעה נעשתה כה נרחבת, עד שחוקרי סביבה בוחנים את היחסים החדשים בין החיות לבני האדם, ואת שנדרש לעשות כדי לשמור על הגבולות בין שני העולמות. “אנחנו יוצרים חיות שאינן עוד חיות בר, וזה לא טוב בשבילן או בשבילנו”, אמר ל”גרדיאן” הבריטי דיוויד ברון, מחבר הספר in the Garden “The Beast”, העוסק ביחסים החדשים בין האדם לחיות.

מתחילת המאה ה-19, אומר ברון, לא נמצאו חיות בר ובני אדם בקרבה שכזאת. הסיבה העיקרית היא ההתפשטות הפרוורית למקומות שבעבר לא היו מיושבים. חיות הבר, מצדן, מתקשות לעמוד בפני האספקה הזמינה של שאריות בפחי זבל ואפילו חיות מחמד טעימות.

ואולם יש גם גורמים אחרים. מאז 1990, בתגובה ללחץ הציבורי, הועברו בקליפורניה, בקולורדו, באלסקה, באורגון, באריזונה, במסצ'וסטס, במישיגן ובוואשינגטון חוקים המגבילים ציד או לכידה של חתולי בר, דובים, בונים, שועלים, זאבים ופומות שתרם לירידה של 8% בציד בעשור האחרון.

וכך, מגוון חיות בר נעשו מראה שכיח באזורים עירוניים. בפרוורי בוסטון קיימים דובים שחורים, לראשונה זה 200 שנה; בניו ג'רזי גדלה אוכלוסייתם פי 20 ב-30 השנים האחרונות, וגודלה מוערך בכ-3,300 פרטים. במסגרת שבוע הציד, שספג ביקורת קשה ממתנגדים, נהרגו 61 דובים ביום שני בלבד.

זאבי ערבות מתרבים אף הם, וטורפים חיות מחמד לא זהירות ותרנגולות. ב-1997 נכנס זאב ערבות לבניין הפדרלי בסיאטל, עבר את הקבלה ונכנס למעלית.

בפלורידה גדלה אוכלוסיית האליגטורים בשיעור ללא תקדים.

ברון מתאר את ארה”ב כ”מדינה שבה בני אדם בונים בתים חדשים על אדמה לא מפותחת, משלמים כדי לשמר את השטח הפתוח לידם, מושכים בעלי חיים לתוך חצרותיהם, ועל ידי אימוץ הטבע וחיי הבר משנים את טבעו של מה שהם קוראים טבע”. הוא סבור שארה”ב מבצעת “ניסוי עצום ולא מכוון ברובו”, וטוען שבני האדם יצטרכו לשנות את התנהגותם – ואולי ייאלצו להבריח את חיות הבר מבית הגידול המלאכותי שלהם בפרוורים.

הניסויים בתחום בעיצומם: באיידהו ובמונטנה למשל, משתמשים בקולות מוקלטים של ירי ותנועת מכוניות כדי למנוע מדובים ומחיות בר אחרות לחדור לאזורי מגורים. “אנחנו חייבים לנהל את הטבע כדי להניח לו לנפשו”, מסכם ברון.

מי צריך מאורת חורף כשיש מכולת זבל

הנרי פאונטן ניו יורק טיימס
מבוגרים בארה”ב נעשים יותר ויותר שמנים. ילדיהם רובצים כל היום מול הטלוויזיה. אפילו חיות המחמד שלהם סובלות מעודף משקל. כעת מתברר שאורח החיים האמריקאי, שאחד ממרכיביו העיקריים הוא זלילת מזון מהיר, פוגע גם בדובים.

מחקר על אוכלוסייה של דובים שחורים במדינת נוואדה מגלה כי הדובים שמתגוררים בשטחן של ערים ועיירות ובקרבתן, פחות פעילים מדובים החיים בשטחים פתוחים. הדובים “העירוניים” צריכים להשקיע פחות זמן בחיפוש אחר מזון ושוהים פחות ימים במאורות החורף שלהם. הפעילות המצומצמת והמזון הזמין הופכים את הדובים האלה לשמנים יותר.

לדברי מחברי המחקר, ד”ר ג'ון בקמן וד”ר ג'ואל ברגר מהאגודה לשימור חיות הבר בארה”ב, הסיבה לכך נעוצה בפסולת הנערמת ליד מסעדות מזון מהיר ושכונות מגורים. דובים רבים במערב ארה”ב נוטשים את אזורי המחיה הרגילים שלהם ועוברים לסייר בחצרות האחוריות ובמגרשי החניה בחיפוש אחר זבל אכיל. “בשביל הדובים, זבל הוא ככל הנראה משאב המזון הטוב ביותר”, אמר ד”ר בקמן. “הוא קיים כל השנה, באותו מקום, ומתחדש לאחר השימוש”.

הדבר בולט ביותר באזור אגם טאהו, על גבול נוואדה-קליפורניה. שם בחרו ד”ר בקמן וד”ר ברגר לערוך את מחקרם. החוקרים הצמידו ל-58 דובים קולרים ועליהם משדרים, ובחנו את דפוסי הפעילות של החיות במשך כמה שבועות. הם גילו כי הדובים נחלקו לשתי קבוצות: “דובי כפר”, המבלים כמעט את כל זמנם בטבע, ו”דובי עיר”, שחיים באזורי מגורים, לעתים קרובות ממש מתחת לאפם של התושבים.

בסתיו עקבו החוקרים אחרי כמה מהדובים במשך 24 שעות ברציפות, במטרה לחקור את הרגלי חיפוש המזון שלהם. במקרה של הדובים העירוניים, אמר ד”ר בקמן, משמעות הדבר היתה הליכה ממגרש חניה אחד למשנהו בשעות הלילה בזמן שהדובים חיטטו במכולות ובפחי האשפה בחיפוש אחרי ארוחת ערב.

דוב שחור המשמין לקראת החורף זולל עד 20,000 קלוריות ביום. החוקרים גילו כי דובי הכפר, שנאלצו לסרוק שטחים גדולים בחיפוש אחר איצטרובלים, גרגרי יער או טרף מזדמן, בילו למעלה מ-13 שעות ביום בחיפוש אחר מזון. דובי העיר השקיעו בחיפוש זמן מצומצם בהרבה – כ-8.5 שעות ביום בממוצע.

דובי העיר, גילו ד”ר בקמן וד”ר ברגר, נהפכו למעשה לחיות ליליות: הם נחו ביום וחיפשו מזון בשעות הלילה, ככל הנראה כדי להימנע מלהיתקל בבני אדם. זהו היפוך של ההתנהגות הדובית הנורמלית.

לדברי ד”ר בקמן, לעתים קרובות מצאו החוקרים דובי עיר הישנים מתחת לעץ או במורד הנהר. אך הם גם שמעו דיווחים על אנשים שפתחו בוקר אחד את דלת חדר השינה שלהם וגילו “גוש חום” במסדרון – דוב שפשט על המטבח ונח לאחר הארוחה המשביעה.

מכיוון שמאגרי הזבל, בניגוד למאגרי המזון הטבעי, אינם מתמעטים בחורף, דובי העיר שהו במאורות החורף שלהם הרבה פחות מדובי הכפר; ההבדל הגיע בממוצע ל-42 ימים. לחלק מהדובים העירוניים אפילו לא היו מאורות חורף. “דוב שאוכל ממכולת אשפה לא צריך להפסיק אף פעם”, אמר ד”ר בקמן. “הוא פשוט אוכל עוד ועוד”.

דוב שחור בוגר שוקל בממוצע 100 עד 135 קילוגרם. לדברי ד”ר בקמן, אחד מתוך ארבעה דובים שחורים שחיו באזורים עירוניים שקל יותר מ-180 קילוגרם. כמה דובים הגיעו למשקל של 230 ואף 270 קילוגרם.
ככל שידוע לחוקרים, המשקל העודף כשלעצמו אינו מסוכן מבחינה בריאותית. הבעיה הנלווית לאכילה קבועה של פסולת אנושית היא המפגש התכוף עם בני אדם. בעימות הזה הדובים מפסידים על פי רוב. הדוב שפשט על המטבח, למשל, הושמד. דובים רבים אחרים נדרסים. בנוואדה חיים כ-300 דובים שחורים, ובכל שנה עשרה דובים נהרגים בממוצע מפגיעת מכוניות.

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~698286854~~~195&SiteName=hayadan