תומס פרידמן ניו יורק טיימס
ייסדנו באחרונה בית כנסת חדש במרילנד – כל כך חדש שאין לנו עדיין היכן להיפגש ונאלצנו לשכור מקום למסיבת החנוכה שלנו. כאשר העלון השבועי שלנו יצא, הופיעה בו ההודעה הבאה: “תפילת ערב שבת/סעודת השבת/מסיבת החנוכה שלנו תיערך ב-14 בדצמבר בכנסיית השילוש הפרסביטריאנית”. קראתי את המלים הללו, ופתאום זה היכה בי: כמה שגרתי. אנחנו עורכים מסיבת חנוכה. היא תהיה בכנסייה השכונתית. להתראות שם.
בכל פעם שאני נתקל במציאות של הסובלנות הדתית בארצות הברית, היא נדמית לי כמעט כנס. אני יודע שגם אי-סובלנות דתית חיה וקיימת בארץ הזאת, אך היא אינה הנורמה. הנורמה היא שבית הכנסת הצף שלנו יכול לקיים את מסיבת החנוכה שלו בכנסייה המקומית, ואיש אינו חושב שזה יוצא דופן. הנורמה היא שתזמורת המחוז שבה מנגנת בתי, שרוב נגניה אסייתים-אמריקאים, סיימה את קונצרט החגים שלה במחרוזת חנוכה – כולל סולו של הנגן הראשי ההיספאני, שהוגש כל כך יפה שהיה גורם לכנר על הגג להזיל דמעה – ואיש לא חשב שזה יוצא דופן יותר מה-” “Bells Jingle(שיר חג המולד) שנוגן כהדרן.
וזה מוביל אותי לקלטת של אוסאמה בן לאדן. הדבר המזעזע ביותר בקלטת לא היה התפארותו של בן לאדן ברצח ההמוני שלו. הדבר המצמרר ביותר היה השייח הסעודי הלא מזוהה שישב לצדו, שהניד בראשו בהתלהבות כה רבה – בהסכמה עם כל מה שבן לאדן אמר, והבטיח לו שבמסגדים בסעודיה התגובה למעשי הטרור היתה “חיובית מאוד”.
נכון, בן לאדן גמור. אך אלפי השייחים המכרכרים סביבו עדיין קיימים – אוהדים את הטוטליטריות הדתית שלו, ואנחנו אפילו לא התחלנו לעצב אסטרטגיה לשינוי דעתם (מי שהאזין לשיחתם חש כאילו הוא מצותת לשיחה מימי הביניים). כולם שואלים: איזו היא המדינה הבאה שתתקוף ארצות הברית? עיראק? סומליה? השאלה החשובה יותר היא: כיצד ניצור דה-לגיטימציה של הרעיונות שבהם תמכו השייח ההוא ובן לאדן, ששבו וקראו בשמו של אללה בעודם דנים ברצח המוני?
זו משימה שחייבת להתחיל במוסלמים עצמם, ויש מי שמשתוקקים לעשותה. הם צמאים לשפה ולמנהיגות שיצליחו להעלות את האיסלאם על דרך חדשה, שתאפשר חינוך מודרני, פלורליזם וסובלנות דתית. לפני כמה ימים קיבלתי אי-מייל מאשה פקיסטאנית אמריקאית צעירה בנוגע לטור שבו גיניתי את הטוטליטריות הדתית. “ביסודו של דבר אתה מבטא את ההשקפות שלי ושל מוסלמים אמריקאים רבים שאני מכירה. עצוב לי רק שמוסלמים רבים יותר לא צועדים קדימה ומבטאים את אותה אמת באופן פומבי – שהנאורות האיסלאמית כבר התאחרה מאוד, ושנאורות זו צריכה לטפח חשיבה איסלאמית דינאמית ופרוגרסיווית המאמצת אל חיקה את הפלורליזם והמודרניות… רעיונות אלה ייתפשו כמשכנעים יותר בעיני המוני המוסלמים אם ייאמרו מפי מוסלמים אחרים”.
ברשת הטלוויזיה אל ג'זירה התקיים לפני כמה ימים דיון בנושא זה. העיתונאי הערבי אחמד א-סראף שאל: “מדוע אין לנו סובלנות? הרטוריקה הזאת של השנאה נשמעת בכל הדרשות, בכל ספרי הלימוד… איננו זקוקים לכך שאמריקה תתערב ותלמד אותנו כיצד לעבוד את האל, אך אנו זקוקים לגורם מסוים שיאלץ אותנו לשנות את תוכנית הלימודים שלנו, המזמינה קיצוניות”.
השאלה היא, האם מנהיגים ערבים-מוסלמים כלשהם יקומו לפנות לרגשות אלה, או האם כולם יתכופפו ויקוו שהסערה תחלוף? האם ארצות הברית תעלה סוגיות אלה – של פלורליזם וסובלנות – באוזני בעלי בריתנו המוסלמים, או שאנו נתכופף כל עוד הנפט ממשיך לזרום?
חשבתי שהיה זה אירוני שהנשיא בוש הכריז שהוא מבטל את האמנה נגד טילים בליסטיים – כדי לבנות מערכת הגנה מפני טילים – רק דקות אחדות לפני שפירסם את הקלטת של בן לאדן. הדגש של הנשיא על הגנה מפני טילים הזכיר לי אדם שביתו נשרף זה עתה בידי בנו של השכן. ותגובתו היתה לקרוא לשרברב, משום שזה היה מספר הטלפון היחיד שהוא זכר.
מערכת הגנה מפני טילים? תודה רבה. אם לא נבצע אנו את חלקנו, וחברינו המוסלמים את שלהם, בטיפוח סובלנות דתית ופלורליזם דתי, שום חומה לא תהיה גבוהה מספיק ושום מערכת הגנה מפני טילים לא תהיה מדויקת מספיק כדי להגן עלינו מפני הגל הבא של טילים אנושיים שישוגר לעברנו – לא על ידי בן לאדן, אך על ידי השייח הבלתי מזוהה או תלמידיו.
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~315713079~~~34&SiteName=hayadan
