האסטרונאוטים חוזרים לירח, אבל הם לא יחזרו על משימות אפולו

נאס”א עושה שימוש באותם מנועים ראשיים וטכנולוגיית מאיץ רקטות מוצק שהניעו את מעבורת החלל. סוכנות החלל ביצעה שיפורים רבים, ולמדה את הלקחים שהושגו בעמל רב מאסונות העבר. SLS ואוריון מייצגות אבולוציה ולא מהפכה. עם זאת, לא יהיה שום דבר שגרתי בטיסה הזו

מאת קווין פונג יועץ פרופסור למעורבות ציבורית וחדשנות, המחלקה למדע, טכנולוגיה, הנדסה ומדיניות ציבורית, UCL

אם הכל ילך כמתוכנן, מתישהו בנובמבר 2024, ידחסו את עצמם חברי צוות ארטמיס II החדש של נאס”א – כריסטינה קוך, ויקטור גלובר, ריד וייסמן והאסטרונאוט הקנדי ג’רמי הנסן – לתוך קפסולת החלל אוריון שלהם ויתחילו את הבדיקות האחרונות שלהם לשיגור. כשהם יושבים על גבי הרקטה העצומה SLS במרכז החלל קנדי בפלורידה, ומחכים שהתופת שמתחתיהם תבער, העולם יעצור את נשימתו.

אם הם ישרדו את האלימות של אותה הצתה ואת המסע למסלול סביב כדור הארץ, תחכה להם הרפתקה שכמותה לא ראינו יותר מחצי מאה.

שלב ההאצה על סיפון ספינת המחקר שלהם יעקור אותם מכוח המשיכה של כדור הארץ ויזריק אותם למסלול שיישא אותם לירח, ויגיע אל תוך החלל במהירות של יותר מ-25,000 קמ”ש. הם ינועו מהר יותר ורחוק יותר מכל אדם אחר מאז משימת אפולו 17 ב-1972.

נאס”א השתמשה בניסיון ובטכנולוגיות חדשות למשימה זו; תוך שימוש באותם מנועים ראשיים וטכנולוגיית מאיץ רקטות מוצק שהניעו את מעבורת החלל. סוכנות החלל ביצעה שיפורים רבים, ולמדה את הלקחים שהושגו בעמל רב מאסונות העבר. SLS ואוריון מייצגות אבולוציה ולא מהפכה. עם זאת, לא יהיה שום דבר שגרתי בטיסה הזו.

הסיכון נמצא בכל מקום

אנו יודעים בתיאוריה עד כמה ארטמיס II תהיה בטוחה – כל ההסתברויות הללו חושבו בקפידה. אבל לעתים קרובות מדי יש פער בין הציפייה למציאות.

חייהם של האסטרונאוטים על סיפון תחנת החלל הבינלאומית כבר מלאים בסיכונים. אבל עבור צוות ארטמיס II יהיו סכנות נוספות. לנוכח מצב חירום, צוותי תחנת החלל החגים בגובה של כ-250 מייל יכולים בדרך כלל לחזור לכדור הארץ תוך שעות ספורות.

חילוץ מהחלל העמוק, אולי מאות אלפי קילומטרים מכדור הארץ, הוא בעיה מסדר גודל אחר– כפי שהוכיח צוות אפולו 13 המפורסם בשנת 1970.

קרינה היא גם סכנה משמעותית. אסטרונאוטים הפועלים במסלול נמוך סביב כדור הארץ נהנים מהשדה המגנטי הצפוף של כדור הארץ, או המגנטוספירה, המגן עליהם מפני קרינה סולארית וקוסמית מזיקה. במשימות על הירח, הצוותים יסתכנו מעבר להגנה על המגנטוספירה, ויהיו פגיעים יותר לחשיפה לקרינה.

התפרצויות שמש קצרות מועד אך אינטנסיביות של חלקיקים אנרגטיים וטעונים מאוד, מהוות איום פוטנציאלי רב עוצמה. אם אירוע כזה יתרחש בזמן שאוריון שטה בין כדור הארץ לירח, האסטרונאוטים של ארטמיס ייכנסו לאזור מוגן היטב בבסיס החללית, וימתינו שם עד שהסערה הסולארית תשכך.

רמת בטיחות חדשה

למרות כל זאת, רמת הבטיחות גבוהה. צוותי אפולו התמודדו עם אותם סיכונים כאשר הנדסת החלל והטכנולוגיה היו בחיתוליהם – בקפסולות שלא כללו מחסה דומה מפני קרינה.

אנו יודעים מאותן משימות נועזות שניתן להפליג בהצלחה ובבטיחות את “האוקיינוס החדש של החלל” – כפי שכינה אותו פעם הנשיא ג’ון קנדי. יש ציפייה שיום אחד, בקרוב, צוות ארטמיס II יעשה את אותו הדבר.

ארטמיס II היא משימת גישוש שאמורה להקיף את הירח מבלי לנחות. היא תסלול את הדרך למשלחות הבאות, כולל החזרה הראשונה לפני הירח מאז שנות ה-70. ארטמיס III מתוכננת ל-2025, אך איש אינו יודע אם ניתן לעמוד בלוחות הזמנים הללו. זהו מדע טילים והמורכבות העצומה של המאמץ פירושה שלוחות הזמנים יכולים להשתנות.

אבל מה שיבוא לאחר מכן הוא חקירה מקיפה של פני הירח על-ידי צוותי אסטרונאוטים, כולל סקירה של קרח המים שנמצא ככל הנראה באזורי הקטבים שלו. הכוונה היא לעשות יותר מאשר להיכנס ולצאת, להשאיר דגלים ועקבות.

ארטמיס עוסקת בהתמדה בסביבה זו, במאמץ לבסס דריסת רגל מוצקה יותר בגבול החלל. קרח מי הירח הוא משאב בעל פוטנציאל חשוב בהקשר זה: הוא יכול לספק מי שתייה – ועל-ידי הפרדת המימן והחמצן הכלולים במולקולות מים – הוא יוכל גם לספק את המרכיבים הכימיים להנעת רקטות.

ארטמיס II חייבת לבוא ראשונה. למרות התכנון הממצה, המשימה הזו תהיה סוג של פריצת דרך. לאחר שהאסטרונאוטים יעזבו את כדור הארץ, כל מי שמבין באמת את גודל האתגר שעומד בפני הצוות הזה ימתין בנשימה עצורה עד שינחת בשלום באוקיינוס האטלנטי. טיסה אנושית לחלל תמיד הייתה כזו.

משקף שינוי

כאשר ג’ים לובל, ביל אנדרס ופרנק בורמן יצאו למסעם ההיסטורי והפכו לבני האדם הראשונים שהקיפו את הירח בשנת 1968, על סיפון אפולו 8, הם השאירו מאחוריהם עולם הרוס על-ידי מלחמה, מדינה המתמודדת עם תסיסה אזרחית תחת צל ההתנקשויות הפוליטיות של הכומר מרטין לותר קינג והסנאטור רוברט קנדי. העולם השתנה מאוד מאז – עד כמה הוא השתפר זה עניין להיסטוריונים להתווכח עליו.

ארטמיס II מהווה הישג של חקר והתקדמות במאמץ מדעי, והרבה מעבר לכך. גלובר יהיה האסטרונאוט הלא-לבן הראשון, הנסן הוא האסטרונאוט הראשון שאינו מארה”ב שיגיע למסלול הירח וקוך תהיה האסטרונאוטית הראשונה שתעזוב מסלול נמוך סביב כדור הארץ ותטוס לירח. זה כמובן רק צעד אחד קטן, אבל הרכב הצוות הוא עדות למחויבות של נאס”א לגיוון בעידן החדש הזה.

היבט זה חשוב לא פחות מהפרט הטכני. כשמדובר במסעות אל הלא נודע, נאס”א הובילה לעתים קרובות את הדרך, הראתה לנו מה אנחנו עשויים להיות במיטבנו, והראתה שאולי יש מקום בעתיד לכולנו.

כאשר הצוות של ארטמיס II יגיע למסלול סביב הירח, ויצלם את השממה המרהיבה של נוף הירח למטה, העולם יצפה בפליאה. רגעים אלה ללא ספק יציתו את שאיפותיו של דור חדש של חוקרים ומדענים, שיראו את עצמם משתקפים כראוי בצוות המגוון הזה. רק בזה יש משהו מעורר תקווה.

למאמר ב-The Conversation