על פי מחקר חדש, הפלשתים, שמוצאם ביוון, לא הגיעו למישור החוף בכנען בספינות אלא הגרו ברגל דרך אנטוליה וסוריה
רן שפירא
תבליט ממקדש הקבורה של רעמסס השלישי, שליט מצרים בתחילת המאה ה-12 לפני הספירה, מתאר קרב ימי בין חיילים מצרים לפולשים שהגיעו מהים האגאי. לפי התבליט, האורחים הלא קרואים הושמדו באותו קרב. אבל הסברה המקובלת בקרב החוקרים כיום רואה באותו קרב את ראשית תהליך ההגירה של קבוצת עמים מהים האגאי לחופי כנען. כמאתיים שנים אחר כך, צאצאי אותם פולשים שהתבססו היו אחד האויבים המרים של בני ישראל שהתיישבו בהר – הפלשתים.
ההגירה החלה בעקבות התמוטטות התרבות המיקנית, שהתאפיינה באמנות מפותחת, מבנים מונומנטליים ומערכת כתב מפותחת. נפילת המערכת התרבותית, לפי ההשערה המקובלת, לוותה בהקמת מושבות של עמים אגאיים במזרח הים התיכון. התושבים החדשים, על נשיהם, טפם ורכושם, הגיעו למחוז חפצם דרך הים.
הד”ר אסף יסעור-לנדאו מהחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב מערער על ההשערה הזאת. לטענתו, הגירה ימית של אוכלוסייה שלמה – גברים, נשים, ילדים ומקנה – לא היתה אפשרית בספינות שעמדו לרשות הפלשתים. הספינות המופיעות בתבליט הקרב הימי ממקדשו של רעמסס השלישי, למשל, נועדו למלחמה. הן נשאו על סיפונן צוות חותרים, על ציודם האישי, ולא נותר שם מקום גם לנשים ולילדים.
נימוק נוסף נגד האפשרות שהפלשתים הגיעו לחוף המזרחי של הים התיכון דרך הים נוגע למספרם של המהגרים. לפי ההערכות הממעיטות, בגל ההגירה הראשון הגיעו כמה אלפי בני אדם. לפי הערכה מרחיבה, הם מנו כ-25 אלף נפש. ביישובים האגאיים של אותה תקופה, שהיו קטנים יחסית, לא היו מספיק חותרים כדי להביא כל כך הרבה אנשים, אומר יסעור-לנדאו. ייתכן שהם שלחו כוח חלוץ בספינות, ובעקבותיו הגיעו גם גברים שלא היו לוחמים, הנשים והילדים.
ואכן, לצד הקרב הימי המתואר בתבליט שבמקדש הקבורה של רעמסס השלישי, מצוי גם תיאור של קרב יבשתי. בתיאור זה נראים לצד הלוחמים גם נשים, ילדים ועגלות המובלות על ידי שוורים. הופעתן של הנשים מחזקת את הטענה שהמהגרים הפלשתים הגיעו בדרך היבשה. מבט בוחן מגלה כי חלק מהנשים אינן בעלות תסרוקת בסגנון אגאי וביניהן יש כאלה שאת ראשן מעטרת תסרוקת אנטולית או סורית. מכאן מסיק יסעור-לנדאו, כי המהגרים עברו באנטוליה ובסוריה בדרכם לכנען. בעת שהותם בכל אחת מהארצות נוצרו קשרים בין הגברים לנשים מקומיות, שהצטרפו למסעם.
ההגירה היבשתית התאפשרה, לדבריו, מכיוון שהכוחות הפוליטיים והצבאיים ששלטו לאורך הדרך מיוון לכנען – האימפריה החתית שישבה באנטוליה, אוגרית שבסוריה, ועוד – התמוטטו. כך יכלה אוכלוסייה שלמה לנוע כמעט באין מפריע מיוון או ממערב אנטוליה לכנען. הכוחות היחידים ששימרו את מעמדם היו הממלכות המיקניות הקטנות ששלטו במילטוס ובאיים רודוס וקוס.
לדברי יסעור-לנדאו, המהגרים השתמשו באיים האלה כבסיס יציאה. הם ישבו בהם תקופה מסוימת ומשם שלחו כוח חלוץ לכנען, שבעקבותיו באו היתר. עדות לקשרים בין הפלשתים לשלושת האיים אפשר למצוא בתרבות החומרית שלהם, שהיתה זהה לזו שמצאו בהם. קערות השתייה, סירי הבישול וכלי חרס אחרים של הפלשתים דומים יותר לאלה של האיים מאשר לתרבות החומרית של יוון היבשתית. גם דתם היתה דת יוונית במקורה. כמעט בכל בית פלשתי אפשר למצוא צלמית של אלה, המכונה “אשדודה” – אשה יושבת, ארוכת צוואר – הזהה לאלת האדמה המיקנית הקדומה.
יסעור-לנדאו, שיציג את הגילויים החדשים על הפלשתים בסדרת הרצאות במוזיאון ארץ ישראל מתחילת מארס, טוען כי המהגרים האגאים הגיעו לחופי כנען ברגל מצפון, מסוריה, ועם השנים ירדו דרומה לאורך מישור החוף, הורישו את יושביו והקימו את עריהם באשדוד, באשקלון, בעזה, בעקרון ובעוד מקומות. כשתקעו יתד בארץ, היו לאויב המר של ממלכת ישראל בימי שאול, דוד ושלמה.
ידען ההסטוריה – העת העתיקה
לערך פלישתים באנציקלופדיה ויקיפדיה
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~88198116~~~158&SiteName=hayadan
