האור בוטל

אקלים / ביקור בעיירה הנורווגית המרפסט, שבכל חורף שרויה במשך חודשיים בין דמדומים לאפילה

מתיו אנגל

שלשום, 21 בדצמבר, היה היום הקצר ביותר בחצי הכדור הצפוני. מעתה יתחילו הימים להתארך, כמעין רמז מקדים לאביב.

לא בהמרפסט, נורווגיה, העיירה הצפונית ביותר על פני כדור הארץ. השעה היא 13:25, ובחוץ אין אור. בכל מקום אחר בעולם אוכלים עכשיו ארוחת צהריים. כאן איבדו לפני חודש את תחושת הזמן. מ-21 בנובמבר ועד 22 בינואר אין בהמרפסט דבר שאפשר לקרוא לו יום; השמש לא נראית כלל מעל קו האופק. לא לחינם היה זה היישוב הראשון באירופה שהותקנה בו תאורת רחוב חשמלית.

שדר הספורט האמריקאי גרטלנד רייס כתב פעם שכל בני האדם באים במגע עם אותה כמות של קרח, רק שהעשירים עושים את זה בקיץ והעניים בחורף. סידור דומה קיים גם בכל הנוגע לאור היום. כל מקום על כדור הארץ מקבל כמות דומה, אבל רק בהמרפסט ובעוד כמה מקומות יישוב, צפוניים כמעט כמוה, החלוקה היא כל כך אלימה וקיצונית (הצד השני של התופעה הזאת הוא כמובן שבקיץ, במשך חודשיים, השמש לא שוקעת כאן, ואז תושבי המרפסט צובעים את בתיהם באחת בלילה, קופצים לבקר חברים בשתיים ויוצאים לדוג בשלוש לפנות בוקר).

המרפסט נמצאת על קו רוחב צפוני 70 מעלות – רחוקה יותר מאוסלו מאשר אוסלו רחוקה מרומא. בצד השני של כדור הארץ אין מקום מיושב בקו רוחב כזה, אם לא לוקחים בחשבון תחנות מדעיות. בעצם, אין להמרפסט מתחרים גם בצפון. רקייוויק? חלשלושים דרומיים. איי שטלנד? אפשר לחטוף מכה בראש מאגוז קוקוס תועה.

בקיץ עולים אלפי מטיילים על האוטובוס הלילי לכף הצפוני שטוף השמש. בחורף, לעומת זאת, אין כאן ולו תייר אחד. ובהיעדרם של תיירים, מלא המלון המקומי, הג'ה שמו, בפליטים מכל רחבי העולם. נורווגיה, שסבלה בעצמה מעוני קיצוני בעבר, היא אחת המדינות הרגישות ביותר למצוקותיהם של עמים אחרים. ההג'ה מלא כעת בסומאלים, כורדים ואלבנים מקוסובו. אין ספק שאלה מהם שיצליחו לעבור חורף בהמרפסט, כוונותיהם להפוך לנורווגים רציניות.

גם בשביל מי שבכיסו מקרקשות כמה קרונות, אפשרויות הבילוי אחרי השעה אחת עשרים וחמש בצהריים מצומצמות להכאיב. החנויות נסגרות בארבע. במסעדה של אוד יש מרק אייל, אייל מבושל, אייל מטוגן, אייל צלוי, אייל מעושן, פילה אייל ולשון אייל. אולם הקולנוע הקרוב ביותר נמצא קרוב לוודאי ברוסיה. ומופע הקולנוע שהשמים מגישים בחורף חינם אין כסף – הזוהר הצפוני – לא בא בחשבון כרגע: יש יותר מדי עננים ורוח.

השמש נמצאת עדיין מאות קילומטרים דרומית מכאן. לשעתיים בערך, מ-11 בבוקר עד אחת בצהריים, היא יוצרת דמדומים שיש בהם משהו שלא מן העולם הזה. הרמז הקלוש לאור משתקף על השלג, והשמים הופכים לקשת צבעים ענקית, בטווח שבין טורקיז בוהק בדרום לסגול עמוק בצפון. המרפסט אינה עיירה יפה. רחוק מזה. העיירה נשרפה כליל על ידי הנאצים ב-1945 (רק בכנסייה לא נגעו), וכאשר נבנתה מחדש, אחרי המלחמה, תשומת הלב של התושבים היתה נתונה למהירות ולא ליופי. אבל באור הזה אפילו הקוביות הסתמיות ביותר מהממות.

תושבי העיירה מסגלים בחורף חילוף חומרים של סנאים. בקיץ, הנורמה היא שלוש שעות שינה; בחורף הם משלימים את החסר. לא מקובל להישאר מאוחר בעבודה ושיעור ההיעדרויות גבוה. תחושת הזמן הטבעית של האדם נעלמת. זה אינו עקרון ה”מנייאנה”, זה יותר עמוק מזה. כל קצב החיים מותאם למקצב המוזר של השמים.

בשנים האחרונות נפלו התושבים ברשת. רובם התמכרו לאינטרנט. הבידוד מוליד צורך חזק מאוד לעמוד בקצב, בכל מובן; אחד התושבים טען בפני בתוקף שיחסית למספר התושבים, בהמרפסט יש יותר מעצבי שיער מבכל מקום אחר בעולם.

כולם כאן מתעקשים שהדיכאון העונתי בהמרפסט אינו חמור יותר מאשר בכל מקום אחר בנורווגיה. הילדים, הם אומרים, יכולים להסתדר מצוין בלי אור השמש, בתנאי שבמזון שהם צורכים יהיה הרבה שמן שעשוי מכבד של בקלה, לוויטמין D. אפשר להשיג את השמן הזה כעת בטעמי תפוז ולימון.

האמת היא שאין סיבה שלא להאמין לתושבי המרפסט. נדמה אפילו שכמות השיכורים כאן קטנה – יחסית לעיירת דייג במדינה שהאלכוהול זורם אצלה בדם, כמובן. השיכורים, ויש בכל זאת כמה כאלה, מתרכזים בבר המקומי המכוער, “ברניה”. אבל הם בלתי מזיקים. ככלל, השיכורים הסקנדינווים נוטים להיות בכיינים ורגשניים יותר מאשר אגרסיווים. “אשתי עזבה אותי שלושה חודשים אחרי שעברנו לכאן”, אומר לי אחד מהם. “הייתי רוצה לחשוב שהיא עשתה את זה בגלל מזג האוויר, אבל נראה לי שהיא עזבה אותי בגללי”.

בקרוב יבוא סוף לחושך. בעוד 29 יום יטפסו ילדי בית הספר אל צלע ההר ויקבלו את פני השחר. אני אחשוב עליהם. הייתי רוצה לחזור לכאן יום אחד. ביולי, אם אפשר.

גרדיאן
{הופיע בעיתון הארץ, 23/12/1999}

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~327837003~~~249&SiteName=hayadan