לנוכח הצלחות הטיפול בבקטריופאגים, שהיה נהוג בגוש הסובייטי, חברות במערב חוזרות אל התחום הזה
נטע זך ה”ארץ”, חדשות וואלה!
קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/bacteria300704.html
הטיפול במחלות זיהומיות אינו פשוט – בדרך כלל נותנים אנטיביוטיקה, אולם חיידקים מפתחים עמידות לאנטיביוטיקה ובשנים האחרונות אף התגלו חיידקים בעלי “סופר-גנים” שמפתחים עמידות בקלות רבה במיוחד. פתרון אפשרי אחד הוא טבעי עוד יותר – במקום לתת חומר כימי זר כמו אנטיביוטיקה, אפשר להדביק את החיידקים עצמם בזיהום. גם לחיידקים יש נגיפים קטלניים משלהם, אפשר לנצל זאת.
נגיפים התוקפים חיידקים נקראים בקטריופאגים (כלומר: אוכלי חיידקים), מסביר ד”ר שאול שאשא מבית החולים לגליל המערבי בנהריה. הראשון שתיאר אותם היה הבקטריולוג הבריטי ארנסט הנקין, שב-1896 דיווח כי מימי נהרות הגנגאס והגומנא שבהודו מגינים נגד כולרה. הוא ניסה לחקור את מקור ההגנה ומצא, למשל, שיהיה החומר אשר יהיה, הוא קטן (עובר במסנן) ורגיש לחום, בדומה לחיידקים.
אולם האיש שגילה כי מדובר בנגיפים האוכלים חיידקים היה המיקרוביולוג הצרפתי-הקנדי פליקס דה-רל. ב-1915 הוא חקר התפרצות של דיזנטריה בקרב חיילים בפאריס ומצא שבצואתם יש חומר שאיננו חיידק והוא קוטל חיידקים. הוא הסיק שמדובר בנגיף הקוטל רק חיידקים (הוא לא פגע במעיים של החיילים).
מעודד מממצאיו, פנה דה-רל ב-1923 לטבליסי לחקור את התופעה עם עמית גרוזי ושמו גאורגי אליאבה. מרכז אליאבה לבקטריולוגיה, מיקרוביולוגיה ווירולוגיה שהקים השלטון הקומוניסטי היה למרכז הגדול ביותר בעולם לחקר הבקטריופאגים. ואולם ב-1937 הוקע אליאבה כ”אויב העם” והוצא להורג. דה-רל חזר לפאריס אך המשיך לפתח בקטריופאגים בשביל הסובייטים. במלחמת העולם השנייה, כשנכבשה צרפת, הוא נדרש לספקם לצבא הנאצי, סירב ונכלא.
דה-רל גם היה הראשון שניסה לטפל בבקטריופאגים. ב-1919 טיפל בילד שחלה בדיזנטריה והחלים בתוך כמה ימים. בשנות העשרים של המאה העשרים היו בקטריופאגים לטיפול נפוץ בזיהומי עור, בדלקת קרום המוח, בכולרה ובדבר. אולם, מסביר פרופ' יהונתן קון מהפקולטה לביולוגיה בטכניון, ההתלהבות היתה מוגזמת והידע הביולוגי חסר. כך ניסו לטפל על ידי בקטריופאגים גם בנגיפים, בסרטן ועוד, והתאכזבו מהתוצאות הכושלות. המערב עבר להשתמש באנטיביוטיקה והגוש הסובייטי נשאר עם הבקטריופאגים, שאף היו זולים בהרבה.
בינתיים שוכללו הטיפולים והורחבו לטיפולי מניעה. בטבליסי ניתן טיפול למניעת דלקת מעיים ל-17,044 ילדים בין הגילים חצי שנה לשבע שנים. שיעור המחלה הושווה לילדים שלא קיבלו טיפול. בקרב הילדים שלא טופלו בבקטריופאגים היו פי ארבעה יותר מקרים של דלקת מעיים. במחקר דומה במניעת דיזנטריה בקרב חיילים בשנים 1982-3 התברר שלחיילים שלא טופלו בבקטריופאגים היו פי 10 מקרי דיזנטריה.
במערב לא טיפלו בבקטריופאגים, אולם בכל זאת חקרו את טיבם. התברר שדרך פעולתם היא פריצת המעטפת החיצונית של החיידק, כניסה לגופו ואז חיים בגופו כטפיל – במקום שהחיידק יתחלק ויתרבה, הוא מייצר ומרבה את הבטריופאגים. כשתם המקום לבקטריופאגים בגוף “המארח”, הם פורצים החוצה, הורסים בדרך את המעטפת של החיידק והורגים אותו. הם מיד ממשיכים למארח חדש. התהליך של שעבוד המארח לא חייב לקרות מיד – הם יכולים לחיות אתו ב”הרמוניה” זמן רב ואז להתפרץ פתאום.
מאחר שהחיידקים מרבים את הבקטריופאגים, בניגוד לאנטיביוטיקה שריכוזה דועך וצריך לקחת אותה שוב ושוב, לכאורה מספיקה מנה אחת של בקטריופאגים. בניסוי בעכברים שקיבלו כמות של חיידקי אי-קולי הרבה מעבר לרמה הקטלנית, מתו 90% מהעכברים שטופלו באנטיביוטיקה. מתוך אלה שטופלו בבקטריופאגים מיד אחרי ההדבקה, מתו רק 1%.
לאור ההצלחות ומנגד כישלונות האנטיביוטיקה, נפתח גם המערב לתחום. חברות שונות מפתחות טיפולים ומצפות בכיליון עיניים להכרעה של מינהל התרופות האמריקאי, שצפוי כי יתמוך בטיפולים מסוג זה. “בשלוש-חמש שנים האחרונות יש ניסיון לחזור לטיפול בבקטריופאגים”, מסביר פרופ' קון. “הבעיה היא רק שכרגע לא ניתן לתת אותם גם כי מערכת החיסון תילחם בהם. אפשר לתת את הטיפול לדלקות בקיבה או בדרכי השתן או לעור; למשל מפתחים טיפול כזה לסטרפטוקוקוס שמכונה 'החיידק הטורף' ובאופן כללי בעיקר למחלות שאין להן בכלל אנטיביוטיקה. למיטב ידיעתי יש לפחות 11 חברות שמנסות לייצר טיפול כרגע ונמצאות בשלבים שונים של פיתוח”.
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~908108846~~~152&SiteName=hayadan
