דורון רוזנבלום
איור: עמוס בידרמן
ישראל היום היא מקום שמספק הכי הרבה ביטחון לאזרחים. יש לנו את הצבא הכי טוב, את האזרחים הכי טובים” (שר הביטחון בנימין בן אליעזר, בראיון טלוויזיה, נובמבר 2001)
במשך ימי דור, לפחות מאז סרטו של סטנלי קובריק “2001 אודיסיאה בחלל” משנת 1968(על פי סיפור של ארתור סי קלארק משנת 1950), ריצדה שנת 2001 אי שם באופק כמושג בדיוני עתידי, אניגמטי. הסאטירה המלנכולית והפסימית של הסרט הציגה תערובת של ריקנות נפשית וקידמה טכנולוגית, בצל חידות לא פתורות, מיסטיות, החומקות מהשגתו של האדם. זאת מתוך הנחת היסוד, שפיתוח מכשיריו של האדם – מן העצם שמחזיק האדם-הקוף, ועד לספינות החלל הממוחשבות – אמנם ישחרר אותו בשנת 2001 ממצוקות הקיום עלי אדמות, אך לא מהעימות עם משמעות חייו החלולים והמתוכנתים, ועם חידת היקום המצויה אי שם מעבר לכוכבים.
אך שנת 2001 האמיתית, שתסתיים בעוד ימים אחדים, סיפקה סאטירה חריפה פי כמה מכל תסריט שנון ופסימי; שכן התערערה בה הנחת היסוד, כאילו “שנת” 2001 תהיה שם נרדף לחדשנות ההמצאתית, להרחבת האופקים, ולפחות לנוחות ולביטחון הפיסיים של סביבת האדם. אך מה לעשות, וקרה כמעט ההיפך: שנת 2001 הממשית תיזכר דווקא כשנת הקריסה הטכנולוגית, המצוקה הפיסית, השתלטות חוסר הביטחון הקיומי האלמנטרי, ובעיקר – כשנת הרנסנס של כל הישן, הנחשל והקדמוני.
אם לא יקרה אסון גדול עוד יותר בימים שנותרו עד סוף השנה – הדימוי המרכזי של 2001 יישאר בעירתם וקריסתם של מגדלי “מרכז הסחר העולמי” בניו יורק, אשר הד התמוטטותם הרעיד את כדור הארץ כולו. וכמה אירוני הדבר, שבמקום ספינות החלל המשוכללות קיבלנו ב-2001 סכינים יפאניות פשוטות; ובמקום האיום הגלום במחשב האדירים “האל” – קיבלה האנושות איום מסוכן פי כמה, בדמות מוחם הזדוני וטרוף-החלומות של מולות ממערות טורה בורה, שכמו הגיחו משחר האלף הראשון לספירה. גם אירוני הדבר, שאת הנוחות התעבורתית והבטיחותית ייצגו בסרטו של קובריק ספינות חלל בין-כוכביות של “פאן-אם” – חברת התעופה שנחשבה מעין אייקון של הנוחות והביטחון האמריקניים עצמם, ואשר קרסה לאחר הפיצוץ מעל לוקרבי. וגם זאת כ”בקרוב” לקראת אירועי – 2001 השנה שבה אפילו טיסה מבוסטון לניו יורק נהפכה להימור מסוכן, ומטוסי קרב מוזנקים ליירט מטוסי נוסעים שהתגלה בהם מקצץ ציפורניים.
הפתאומיות שבה התערערו הביטחון, ההרתעה האופטימיות שבחולין המערבי, שנשען זה כחמישים שנה על היצירתיות השכלתנית, הטכנולוגיה, הפיוס – זו האודיסיאה המפתיעה של שנת 2001 האמיתית. תחושת “החיים על קו הקץ” פשתה לפתע פתאום בכל ערי המערב, בצל התרעות חמורות על התקפות כימיות, ביולוגיות ואטומיות; ועדיין לא ברור אם יש בכך תפנית, או רק מעין “כיס אוויר” שלתוכו צנחה האנושות במסעה אל העתיד. בשנה זו גם התרחשה קריסת כלכלת ההיי-טק; ואם צירוף מקרים זה נראה כהגזמה בתסריט, מה נאמר על התחייה הגדולה של כל המסוכסך, הפרימיטיווי והיצרי-קדמון, שהרימה ראשה בכל העולם – אך במיוחד אצלנו, ובאזורנו?
ואמנם, קריסת תהליך השלום עם הפלשתינאים, וההיסחפות – לעתים בהתלהבות של שוטים – להסלמת האלימות ולביעור כל אניצי התקווה והיצירתיות, נראו בשנה זו כמעין תהליך אבולוציוני מהופך. דומה כאילו עלילת הסרט “”2001 מתרחשת באזורנו מהסוף אל ההתחלה: מהעולם העתידני, שבו “המזרח התיכון החדש” עמד לשייט לצלילי ואלס בין גרמי-השמים של היוזמות המדיניות והכלכליות – חזרנו להווי הניאנדרטלי ואל תקופת האבן. את מקום הדיפלומטים המתוחכמים וגבוהי המצח תפסו הבבונים משני הצדדים; ובבית פנימה – במקום חזון הישראליות המעודכנת לסוף המילניום (זוכרים את “המהפכה האזרחית”?) קיבלנו את תש”ח ואת תרפ”ט ואת פעולות התגמול היצריות והעקרות, המסלימות-מדעת, שהגיחו הישר משנות ה-50 של המאה שעברה.
אם היתה איזו נחמה פורתא במצבנו המידרדר, המתנער-מתקווה בשקיקה משונה – היא התבטאה ב”חצי נחמה” העלובה מכולן: זו של “צרת רבים”. אכן, לרגע גימדו פיגועי ניו יורק אפילו את פיגועי תל אביב, חיפה וירושלים. לרגע התערערה שאננותם של המחוזות שהיו במשך שנים מחוז כיסופים עבור ישראלים רבים, עליהם אפשר להחיל את דברי הנביא עמוס: “כאשר ינוס איש מפני הארי – ופגעו הדוב, ובא הבית וסמך ידו על הקיר – ונשכו הנחש”. אך כמה אומללה ההתנחמות הזאת, ש”בכל העולם רע וכבר לא-בטוח, ולפיכך – אצלנו טוב; כלומר – רע כמו בכל מקום, רע לתפארת”.
אכן, כמו קבצן ומיליונר, שענן-אבק של קריסה מכסה את שניהם ועושה אותם דומים – לרגע מר-מתוק אחד נעשו “תל אביב” ו”ניו יורק” קולגות: בגלל ההרעה במצבם ולא בגלל שיפור כלשהו במצבנו; הודות לאומללותם הפתאומית יותר מאשר הודות לאושרנו או להישגינו. מפויחים ומאובקים הוכנסנו גם אנו, דרך הכניסה האחורית, לטרקליני המערב מאוימי הטרור: סוף-סוף שייכים – בחסד, ולא בזכות – רק משום שמפוצצים אותנו ואותם. וזה אולי פשר האופוריה הנואשת והמוזרה שירדה על ישראל מאז 11 בספטמבר, ואשר עוטפת בסלחנות ובאדישות תמוהים גם את הממשלה חדלת החזון והמעש, שסיסמתה אחת: “אשרי, קרבנות טרור אנו”. מוגדרים אנו על ידי הטרור.מאוחדים אנו על ידי הטרור. לשעה קלה אפילו נהפכנו לאנשי העולם, ניו יורקרים, בגלל הטרור.
אך אשליית-חלום זו לא תאריך ימים. במוקדם או במאוחר יתפזר ענן האבק, ואז ייחשפו מחדש, במלוא עומקם, ההבדלים המהותיים בין תל אביב – לניו יורק, בין ישראל – למערב; בין מעצמות אדירות כוח, המשתרעות מאוקיינוס ועד אוקיינוס – ובין “שמשון המסכן” המתגודד ברצועת חוף זעירה וצרה לחוף אסיה; בין חיים כשורד-כובש – ובין חיים בגבולות מתוחמים ומוכרים; בין נורמליות ו”זכות לאושר” – ובין א-נומליה קיומית. שהרי ככלות שעת החירום, המאפילה כרגע על הכל, יסתמנו מחדש נתוני היסוד של הגיאוגרפיה, ההיסטוריה, הסטטיסטיקה, מאזני-הכוח. או-אז יתברר ש”זה בידיים שלנו” לא רק להאיר סיסמאות על מגדלים, או להתאחד סביב הייאוש והלא-כלום האינרטי, או להתבשם מתחושת הקורבן הנצחית, או להסתפח לקורבניות או לנקמנות של אחרים – אלא לעשות למען עצמנו ועתידנו; להגדיר את גבולות המרחב שלנו; לחפש פתרון מעשי גם בנתונים האובייקטיווים הקשים מאוד של המציאות.
“פתח את דלתות תא המילוט, האל” – זהו המשפט המפורסם מ”2001 אודיסיאה בחלל”, שבו פוקד-מתחנן האסטרונאוט לפני המחשב-הרובוט, שהשתלט על החללית ומסעה. מי יפתח את דלתות תא המילוט שלנו? מי ימלט אותנו מהרובוט הדמנטי של ההסלמה, היושן, האינרציה והייאוש, שהשתלט ב-2001 על מסע חיינו?
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~321172798~~~34&SiteName=hayadan
