האדם הקדמון החל לענוד תכשיטים לפני 40 אלף שנה:

לטענת ארכיאולוגים אמריקאים, חרוזים מקונכיות וקליפת ביצת יען מעידים על כך שהאדם החל לענות תכשיטים כדי ליצור קשרים חברתיים

מאת: תמרה טראובמן, הארץ

ארכיאולוגים אמריקאים שניסו לגלות מדוע בני אדם החלו לענוד תכשיטים, אומרים כי הנוהג נוצר כתוצאה מצורך בתקשורת בין בני אדם מקבוצות אוכלוסייה שונות, כאשר מפגשים בין קבוצות כאלה הפכו לתכופים יותר. טענתם מתבססת על שרשראות בנות כ-40 אלף שנה, אשר נחשפו בתקופה האחרונה בשלושה אתרים שונים באסיה, אפריקה ואירופה.

המחקר הוצג בכנס האחרון של האגודה האמריקאית לקידום המדעים שהתקיים בבוסטון. לדברי המחברת הראשית של המחקר, ד”ר מרי סטיינר מאוניברסיטת אריזונה שבטוסון, “אנחנו רואים שתכשיטים התחילו להופיע פחות או יותר במקביל, בשלוש יבשות שונות. הם הפכו לפופולריים בדיוק כאשר אוכלוסיית האדם גדלה, והחלה להתפשט מחוץ לשטחה המקורי. אז גברה הסבירות שקבוצות שונות יפגשו זו את זו, והצורך לסמן את השיוך הקבוצתי והגבולות החברתיים נעשה חשוב עוד יותר”.

ד”ר סטיינר ועמיתיה גילו כי בני אדם שחיו לפני כ-40 אלף שנה באפריקה, באזור שבו נמצאת היום קניה, ענדו חרוזים ותליונים העשויים מקליפת ביצה של יען. באתרים ארכיאולוגיים בטורקיה ובלבנון נמצא כי בני אדם נהגו להתקשט במחרוזות העשויות קונכיות.

בראיון לרשת הבי.בי.סי אמרה ד”ר סטיינר כי התושבים הקדומים של אזור אגן הים התיכון היו בררניים למדי ביחס למה שהם ענדו: “הדגש העיקרי היה על חרוזים מקונכיות”, אמרה. “אלה קונכיות ימיות קטנות, מאוד אטרקטיביות, שנהגו למיין אותן לפי גדלים, וליצור שרשראות מקונכיות בעלות גודל דומה. בני האדם היו מאוד קפדניים ביחס למה שהם בחרו.

“התכשיטים מצביעים על השיוך הקבוצתי”

התכשיטים, אומרת ד”ר סטיינר, סייעו לבני אדם לזהות בקלות אילו אנשים משתייכים לקבוצתם, מיהם בני הזוג המתאימים להם, ומי עבר טקס חניכה המקנה זכויות חברתיות שונות התלויות בגיל או במין.

לדברי סטיינר, “זה נכון גם היום – בין אם זו שרשרת פנינים שענדה ג'קי אונאסיס או מחרוזת זרעים שעונדת אשה באפריקה – קישוטים אומרים הרבה על אודות מי אתה, הן כאדם פרטי והן במונחים של השיוך הקבוצתי שלך”.

סטיינר מציינת כי האפשרות הסבירה ביותר היא ששינוי ביולוגי פתאומי במוח התרחש רק במקום אחד, בעוד שההתקשטות הופיעה במקביל ובאופן עצמאי בלפחות שלושה אזורים שונים. היא רומזת שאותו קשר בין גודל האוכלוסייה לתכשיטים קיים גם היום – ככל שאנשים יותר דחוסים בתוך הערים המודרניות, כך תכשיטיהם יותר משוכללים.

“התיאוריה אפשרית ומסקרנת”, אמר ד”ר פרנק הול, ארכיאולוג מאוניברסיטת ייל, לכתב העת המדעי “,”Science ואולם הוא ציין שטענתם של סטיינר ועמיתיה מבוססת על צירוף נסיבות בלבד. “ישנם מקרים אחרים שבהם אנשים חיים יחד קרוב, ולא ענדו תכשיטים”, אמר.

בתמונה: צדפים מנוקבים ששימשו לעשיית תכשיטים מלבנון ומטורקיה. צילום – אוניברסיטת אור

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~300487917~~~201&SiteName=hayadan