“מכשפה טובה” משתפת סיפור קורע לב על גבר מחזר ששיקר לה. מטעמי צנעת הפרט נשמיט את הפרטים ונגיע לשאלה המסיימת את הפנייה: למה גברים משקרים? כי כולם משקרים
גברים משקרים משום שהם בני אדם וכולנו משקרים. כמה משקרים? במחקר בו נתבקשו המשתתפים לתעד כל שקר שאמרו בחיי יומיום דיווחו הנחקרים על 2 שקרים בממוצע ביום . נראה שמי שמדווח על 2 שקרים ביום מנצל בכך חצי מהמכסה היומית: מעקב מדוקדק יותר העלה שכ20% מהשיחות שאנו מנהלים כוללות שקרים וכאשר נותנים לשיחה להתארך לכדי 10 דקות הסיכוי לשקר עולה ל60%. הדבר נכון, מכשפה יקרה, לשני המינים כאחד. ההבדלים בין המינים, מסתבר, הם דווקא בסוג השקרים שמשמיעים באוזניהם, רוב השקרים המושמעים לגברים (מצד שקרנים ושקרניות כאחד) נוגעים לשקרן עצמו (אני לא סובל את “הישרדות”) ואילו לנשים אנו נוטים לספר יותר שקרים על עצמן (מאוד מתאימה לך התספורת..) או על אחרים.
לטובת מי שמפקפק באמינות דיווחים של אנשים על שקריהם נעבור מהשדה למעבדה. מספר גדול של ניסויים נערכו בתנאים מבוקרים כדי למדוד את נטייתנו לשקר. ניסוי טיפוסי כולל משחק בו לאחד השחקנים ניתנת הזדמנות לשקר למשל הוא צריך לדווח לשחקן שני על תוצאת הטלת קובייה. לניסויים כאלו יתרון על מחקרי שדה שכן החוקר יכול לדעת בוודאות האם ובאילו נסיבות הנחקר משקר. תוצאות המחקרים הללו, מבחינת הקשר בין מגדר לשקר, לא חד משמעיות (יש מחקרים בהן נשים שיקרו יותר והרבה שההבדל לא היה מובהק) אבל כשמסכמים מספר רב של מחקרים (מטא-אנליזה) מסתמן כי גברים נוטים יותר מנשים ל”שקרים שחורים” כלומר שקרים הנותנים רווח לשקרן על חשבון שותפו למשחק. לא נמצא הבדל בין גברים לנשים ב”שקרים לבנים” כאלו המשתלמים לשני הצדדים (על חשבון החוקר) או בשקרי נקמה כלומר כאשר שחקן משקר מתוך כעס על השותף למרות שהתוצאה היא הפסד לשניהם. יתכן שההבדל נובע מגישה תחרותית יותר למשחק אצל גברים, מחקר בו נבדק הקשר שבין הנטייה לשקר למידת התחרותיות של המשתתף (להבדיל מדישה אמפתית כלפי היריב) העלה שנשים תחרותיות משקרות כמו גברים תחרותיים באותם תנאים. ההבדלים בין גברים לנשים נעלמו במשחקים בהם לא ניתן גמול חומרי למנצח.
כי הם יכולים
באופן מוזר, למרות שרובנו משקרים הרבה אנו נוטים להאמין לרוב מה שמספרים לנו וגילוי שקר גורם לתגובה רגשית קשה העשויה להגיע לכדי הפניית שאלה ל”דברים שיורמים יודעים”. העובדה שלא כולנו כועסים כל הזמן מעידה על אחוזי ההצלחה הגבוהים של השקרנים. בזכות היותנו שקרנים מצוינים ובלשים גרועים, אנו מצליחים לרוב לשקר וחברינו מצליחים לשקר לנו וכך נשמרות מערכות היחסים עם בני זוג בני משפחה, חברים ועמיתים. ובמילותיו של הפילוסוף והמתמטיקאי בלז פסקל “הקשר בין בני אדם מיוסד אך ורק על הונאה הדדית ורק מעט קשרי ידידות היו מחזיקים מעמד אילו ידע כל אדם מה אומר עליו ידידו שלא בפניו… אני קובע בהחלטיות: אילו ידעו כל בני האדם מה שהם אומרים זה על זה, לא היו מצויים ארבעה ידידים בעולם”
כי כדאי להם
אבל, מכשפה, שאלתך אינה לגבי סתם שקרים אלא שקרים שאנחנו הגברים (או לפחות חלקנו), משמיעים לכן במהלך החיזור. כאן, אכן, יש הבדל: גברים משקרים יותר. בין אם מדובר בדפוס התנהגות המוכתב על ידי ההורמונים ובין עם מדובר בהיענות לתבניות החברתיות אליהן התחנכנו. גברים רבים שואפים למקסימום “כיבושים” ואילו נשים מעוניינות יותר מאיתנו בקשרים ארוכי טווח. חסידי הפסיכולוגיה האבולוציונית מסבירים כי כיוון שעול ההיריון והטיפול בילד נפל על האישה הרי שתהליך הברירה הטבעית עיצב נשים בררניות שחיפשו בן זוג שיישאר בסביבה לתמוך, להגן ולפרנס. כלפי הגברים הברירה הטבעית הייתה קפריזית יותר, אצל אבותינו הקדומים דמויי השימפנזה נהנה הזכר השליט מחסדי כל הנקבות בקבוצה והסיכוי היחיד של זכרים זוטרים להעמיד צאצאים היה לרמות: לקחת את אחת הנקבות לטיול בחיק הטבע מאחורי גבו של השליט. כאשר קשיי הפרנסה של אבותינו שנפרדו מהקופים אילצו אותם להמציא את המשפחה בה שני ההורים עמלים להבטיח הישרדות ילדיהם הופיע הגבר האבהי, המסור והנאמן שחריצותו והתמדתו הביאו את ילדיו לבגרות . אבל גם באותו עולם מונוגאמי חדש היה מקום ל”רמאים” כלומר למי שהצליח לפתות אישה ולהשאיר לבעל המרומה את מלאכת ההגנה והפרנסה של הצאצא. למעשה, בכל אחד מאיתנו נמצאים, במינונים שונים, שני מאפייני האישיות הללו שכדי לאפשר לשניהם לחיות יחד צריך לשקר לפעמים. מחקרים שבדקו מה גורם לגבר להיות מושך בעייני אישה ולהיפך הראו חוסר איזון בין גברים לנשים. משיכה מינית של גברית לנשים מושפעת כמעט רק מהופעה חיצונית ואילו מידת המשיכה שנשים חשות כלפי מחזר פוטנציאלי נקבעת גם לפי מידת ההצלחה הכלכלית-חברתית שלו. כך זוכים קצינים כרסתנים ומנהלים ממושקפים להצלחה מינית כשל עלמים חטובים. כיוון שקשה לשקר בדבר הגובה או המשקל אך קל לשקר בדבר הסטאטוס החברתי או הנכונות לקשר ארוך טווח הרי שלגברים יש אינטרס גדול יותר לשקר לנשים. יש כמובן גם מי שטוען בתוקף שאין בDNA שלנו “גן חיזור” וההבדלים בין המינים מקורם בתרבות המעצבת את האישיות ואת מידת היושר בהתאם למודלים התואמים את ערכיה.
האם לשקר יש רגליים?
מסתבר שכן. הפסיכולוג דניאל לינטון בדק את השאלה הזו בדיוק: עד כמה מצליחים גברים שקרנים. גברים בני 18 עד 40 נבחנו בסדרת מבחני אישיות ונשאלו בדבר הצלחתם המינית. שלא במפתיע נמצאה התאמה בין הצלחתם של גברים להשיג מין למאפייני אישיות שסווגו כמקיאבליים על שמו של הוגה הדעות האיטלקי ניקולו מקיאבלי שיעץ לנסיכים בתקופת הרנסאנס כיצד לבסס את שלטונם בטכניקות של הונאה והולכת שולל. מקיאבליזם הוא יכולת לתמרן בני אדם לתועלתך בלי להתחשב בכללים של יושר והגינות. פסיכולוגים שחקרו את ההתנהגויות הללו גילו כי בין ממשיכי דרכו של מקיאבלי יש נשים וגברים כאחד אך כשהדבר מגיע להתנהגות מינית נשים נוטות לרסן את מקיאבלי שבנפשם בעוד הגברים מגלים את שיא המקיאבליות שלהם דווקא ביחס לבנות זוג פוטנציאליות. תכונה נוספת המאפיינת דון ז’ואנים מוצלחים היא תעוזה המוגדרת כהנאה מפעולות מסוכנות (כולל, כנראה, הסכנה ששקר יתגלה). הפולקלור והקומדיות שופעי סיפורים המעידים כי נכונות להעמיד פנים ולשקר הייתה חיונית לרבים מסבינו כדי להכניס את סבתותינו למיטתם וכך להוריש לנו משהו מתכונותיהם.
איך גילית שהוא משקר?
כאמור, רוב השקרנים אינם נתפסים בקלקלתם, יכולתן של נשים לזהות גברים שקרנים אינה גבוהה. בניסוי בו התבקשו נשים לזהות אם גבר זר המתאר את עצמו משקר או דובר אמת . התברר כי נשים פנויות היו מוצלחות בהרבה בזהוי שקרים מחברותיהן התפוסות. החוקרים הסבירו את ההבדל בכך שזהוי שקרנים חשוב יותר לרווקות שצריכות לסנן מחזרים. משום מה נשכח ההסבר האלטרנטיבי: אין מספיק דוברי אמת ומי שמזהה בהצלחה שקרנים פשוט נשארת לבד.
עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל [email protected]
עוד בנושא באתר הידען:
