בהמשך לשאלתה של יהודית על אריכות ימיהן של נשים לעומת גברים שואל ניר מה ההיגיון האבולוציוני בחיים ארוכים לאחר שהסתיימה תקופת הפוריות?
התשובות לשאלה הזו נוגעות לעצם הייחוד שלנו כבני האדם ולדרך בה עיצבה האבולוציה את המאפיינים הללו. כל בעל חיים רב תאי והאדם בכלל זה מתוכנת למות. תיקון נזקים לDNA ושמירה על הגוף הם מטלות יקרות ויצורים רבים בחרו להקדיש את המשאבים להתרבות מהירה והעמדת וולדות מרובים: הגנים נשמרים ומשתכפלים ביעילות כשאין הם טורחים יותר מידי בתחזוקת הגוף הזמני שממילא עשוי בכל רגע להיטרף אלא מכוונים את בעל החיים להעביר אותם מהר ככל האפשר למספר רב ככל האפשר של גופים טריים.
מספר קטן של בעלי חיים בחר באסטרטגיה שונה: בניית גוף גדול הדורש השקעה רבה מצד ההורים ומוח גדול שאין בו תועלת אלא לאחר תקופה ארוכה של לימוד. אורח חיים כזה אינו מאפשר העמדת מספר גדול של וולדות וההשקעה כדאית רק אם הגוף יחזיק מעמד זמן ממושך מספיק להחזיר את ההשקעה. האדם לקח את האסטרטגיה הזו לקיצוניות: הוא מאריך החיים ביותר מכל חיות היבשה חמות הדם ומוחו הוא הגדול והבזבזני ביותר. ההבדל אינו רק כמותי אלא גם איכותי: נקבת האדם היא היחידה המאריכה ימים זמן רב לאחר שפוסקת הפוריות. שימפנזים בטבע מאריכים ימים עד לגיל 45-50 ולנקבה אין אלא שנות זקנה ספורות לאחר שפסקו מחזורי הביוץ. גם אצל יונקים מאריכי חיים אחרים הנקבה פורייה עד לזקנה: פילות עשויות להרות וללדת בעשור השביעי לחייהן ואצל הליוויתנים דווחו הריונות של נקבות שגילן מעל 80 שנה.
אין לכאורה הגיון אבולוציוני בשימור תאי הגוף לאחר שמערכת המין חדלה לתפקד: זקנה ארוכה פירושה שבעל חיים בזבז לשווא משאבים על שימור תאי גוף שאין להם ערך בהפצת הגנים. נדרש, לכן, הסבר לניתוק האנושי המוזר שבין מערכת המין, המזדקנת בערך באותו קצב של קופים אחרים, לבין הגוף שהוסיף לעצמו עוד שניים או שלושה עשורים של עקרות. תאוריה מרתקת תולה את אריכות הימים האנושית דווקא בסבתות. הילד האנושי דורש השקעה גדולה יותר וממושכת יותר מכל גור אחר: מעקב אחר שבטי צייד ולקט העלה שרק בסביבות גיל 18 מייצר הצעיר מזון המשתווה בערכו הקלורי למה שהוא צורך: עד אז הוא נטל על משפחתו הנדרשת לספק לו כ14 מיליון קלוריות. לשם השוואה אצל השימפנז הצעיר מגיעה נקודת האיזון הזו כבר בגיל 5. בין גיל 5 לגיל 11 בערך עוברים בני אדם שלב התפתחותי שאין לו מקביל במהלך החיים של אף בעל חיים אחר: צמיחת הגוף מואטת (זו התקופה המאושרת בה אפשר לתת לילד ללבוש את הסוודר מהשנה שעברה) ומה שמתפתח הוא בעיקר המוח. בתקופת הילדות הזו אנו רוכשים מיומנויות וכישורים פיזיים וחברתיים שהם הבסיס לתרבות האנושית. מישהו צריך כמובן לשלם את החשבון – לספק לילד מזון ומחסה במשך שנים ארוכות. ההשקעה בילדות ארוכה משתלמת כמובן: בעוד השימפנז הבוגר מצליח בשיא פריחתו להשיג לכל היותר 400-500 קלוריות יותר מכפי הדרוש לו הרי שבשבטי הצייד והלקט מצליח צייד מיומן להביא למחנה בכל יום כ 3000 קלוריות עודפות והוא מתמיד בכך לאורך כשלושה עד ארבעה עשורים. חלק נכבד בהצלחה הזו הוא יכולתם של ציידים אנושיים לתקשר: לתכנן ולייצר במשותף כלים וטכניקות באמצעות השפה שנקנתה ושוכללה בילדות הארוכה. אולי לא מקרי הוא שהיצור הקרוב ביותר לאדם מבחינת האינטיליגנציה החברתית ויכולת התקשורת: הדולפין הוא גם בעל החיים היחיד בו נצפתה מעורבות פעילה של סבתות בטיפול בצעירים. לכאורה הילדות הארוכה הייתה אמורה להקטין את פוריות נקבת האדם אלא שבאופן מוזר מתברר שאישה בחברות ציד ולקט מעמידה יותר צאצאים מנקבות שימפנזה. באופן מסתורי הארכנו את תקופת התלות של הילד פי 3-4 לעומת אבותינו הקופים ובאותו זמן קיצרנו את משך הזמן בין לידות כך שבאותה משך זמן בין הווסת הראשונה לאחרונה (מאפיין שכנראה נשאר ללא שינוי באבולוציה) ילדה נקבת האדם (עד לדורות האחרונים) יותר פעמים מנקבת השימפנזה. תיאורית הסבתא מסבירה את הפרדוקס הזה. תצפיות בשבט ההאדזה (Hadza) בטנזניה העלתה כי עיקר הנטל של הטיפול בילד נופל על הסבתא: מקור המזון הצמחי העיקרי הוא שורשים ופקעות שיש צורך בכח רב, בקואורדינציה ובמיומנות רבה כדי למצוא, להוציא ולנצל. הילדים, לכן, חסרי יכולת להשיג מזון כלל והסבתות שומרות על הילדים שכבר נגמלו מהנקה ומספקות להם מזון בזמן שהאבות עוסקים בציד והאמהות בטיפול בתינוקות. בתקופה בה התפתחו הראשונים שבבני הסוג שלנו (Homo) לפני כשני מיליון שנים הפך האקלים במישורים בהם חיו לצחיח יותר ופירות עסיסיים הפכו מצרך נדיר- צמחים מסתגלים ליובש כשהם מגינים על הפירות בקליפות קשות ואוגרים את העמילן בשורשים ובפקעות תת קרקעיים. האדם נאלץ להסתמך על מזון עשיר ומרוכז אך קשה להשגה (בדומה לאקולוגיה בה חיים בני ההאדזה). מי שהאריכה ימים ושימרה על יכולת פיזית ושכלית לסייע לביתה לגדל את ילדיה זכתה ליתרון אבולוציוני חשוב: עוד נכדים. בקרב המינים הקרובים לנו מבחינה אבולוציונית האמא היא המטפלת העיקרית בצאצא אך קיים גיוון במידת התמיכה שהיא מקבלת מחברי הלהקה סביבה. העברת חלק מהנטל לבני משפחה נושאת יתרונות גדולים אך מחייבת אמון של האם בשמרטף שהאינטרס שלו ובהתאם מידת המחויבות שלו לתפקיד עשויה להיות קשה לחיזוי. סבתא היא בחירה רציונלית כיוון שאינטרס שימור הגנים שלה מצדיק השקעה בנכד בפרט כאשר אין לה ילדים קטנים משלה כמתחרים. היתרון של נשים מאריכות ימים היה כפול: הם העלו את הסיכוי של הנכד להגיע לבגרות ואפשרו לאימו לקצר את משך הזמן עד להולדתו של אח או אחות צעירים. אף אחד אינו יכול לחזור לסוונה הקדומה ולחזות בסבתות הראשונות מחנכות את אבותינו הקדומים אך אנתרופולוגים וביולוגים מנסים למצוא סימוכין לתיאוריית הסבתא מתוך תצפיות בחברות טרום-מודרניות ומתוך אופן ההזדקנות האנושי ובעיקר הנשי.
בחברות ציידים לקטים כיום נמצא כי נשים שאמותיהם בחיים מצליחות להביא יותר ילדים לבגרות מיתומות. היה כמובן מי שטען כי בחברות בהן תוחלת החיים הייתה קצרה מ30-40 שנים אי אפשר היה להסתמך על סבים וסבתות אלא שהסטטיסטיקה, כרגיל, משקרת. תוחלת החיים הנמוכה בחברות פרימיטיביות נובעת בעיקר מתמותה גבוהה של תינוקות וילדים ולא של בוגרים. אישה שזכתה לחגוג יום הולדת 45 ולסופם הטבעי של מחזורי הווסת יכולה לצפות לעוד כ20 שנות חיים כלומר להרבה משמרות בייבי סיטר לנכדים. כשבודקים לא את תוחלת החיים הכוללת אלא את סיכויי התמותה בכל קבוצת גיל מתברר שתמותה נמוכה בין גיל 10 לגיל 60 היא “טביעת אצבע” אופיינית של ההומו סאפיינס ומופיעה בכל חברה אנושית.
רישומי הלידות והפטירות בספרי הכנסיה שבכפריה של אירופה מאפשרים לבחון את חשיבותה של סבתא בחברות מסורתיות עד למאות ה18 וה19 –לפני גן הילדים ורפואת הילדים. מתברר כי אצל איכרים אירופאים ממש כמו אצל ציידים-לקטים באפריקה או בדרום אמריקה כדאי היה לילד שסבתא תהיה בסביבה. יתירה מזו: מתברר כי תועלתה של הסבתא מובהקת כשמדובר באמא של אמא – המוטיבציה גבוהה יותר לסייע בגידול ילד שאין ספק שהוא אכן צאצא שלך. כאשר משרטטים את מהלך החיים של כמה דורות נשים מתבררת תמונה מעניינת וייחודית למין האנושי: גיל הפסקת המחזור תואם בערך את גיל תחילת הפריון של הבנות והעליה בסיכויי התמותה בסביבות גיל 70 תואמת בערך את הגיל בו נולדים אחרוני הנכדים והבנות מגיעות לסף הסבתאות שלהן עצמן. נראה כאילו דאגה האבולוציה לשימור הבריאות הגופנית והשכלית לטווח זמן מספיק כדי שהאישה תהיה סבתא יעילה אך לא סבתא רבא. אצל גברים הירידה בכושר הגופני הופכת אותם ציידים פחות יעילים עם הגיל ובן ה60 בשבטי ציד ולקט מגיע שוב לנקודת האיזון בה הוא מספק מזון לעצמו בלבד ומאוחר יותר הוא נטל על בני משפחתו. לברירה הטבעית היתה מוטיבציה חזקה יותר, לכן, להשקיע במנגנונים של תיקון נזקים ותחזוקה של הגוף הנשי.
כצפוי, יש לתיאוריית הסבתא אלטרנטיבות: יש הטוענים כי משך הפוריות אצל בנות אדם דומה לזה של מינים קרובים ותקופת החיים שלאחריה היא פשוט תוצאת לוואי של הארכת תוחלת החיים הכללית ויש מי שטוען כי יתרונה של תקופת חיים זו היה באפשרות הטיפול בצאצאים הצעירים ולא בנכדים. מבקרים אחרים טוענים כי תיאוריית הסבתא ממעיטה בתרומת האב לגידול הילדים ומחייבת להניח כי האישה נשארת עם קרובות משפחתה לאחר שמצאה בן זוג. על אף ההסתייגויות הן התצפיות האנתרופולוגיות וההיסטוריות והן מודלים המנסים לחשב את תרומת גורמים שונים להצלחה בהורשת הגנים נוטים לתמוך ברעיון שלסבתא יש תפקיד משמעותי בהצלחה האבולוציונית שלנו. את תפקידן המכריע של הסבתות הקדמוניות בסיפוק צרכיו של הילד גם כשהאב בסביבה מסבירים כמה חוקרים בכך שכדאיות ההשקעה של האב בילד יורדת ככל שהוודאות שלו באבהות יורדת כך שהסבתא מצד האם היא הדמות הקרובה ביותר הבטוחה בקרבה הגנטית שלה לצאצא.
יופיה של תיאוריית הסבתא הוא בכך שהיא מציעה הסבר אחד ל-2 המאפיינים הייחודיים לאדם: הילדות והזקנה. כל מה שיצרנו, גילינו והמצאנו מקורו בתקופת הילדות ומי שמאפשר לנו להיות ילדים הם הסבתות. אולי דווקא תקופת החיים שזכתה לכינוי המעליב “בלות” היא שאפשרה את לידת הציביליזציה האנושית.
עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל [email protected]
עוד בנושא באתר הידען:
2 תגובות
תאוריה חמודה. אבל גם אצל הפילים הסבתות מעורבות בגידול הנכדים….
אני בן 48 והשבוע איבדתי את סבתא שלי.
אכן כמו בכתבה היא עזרה למשפחתי בגידול. וחינוך הילדים.
זכיתי.