דברים שיורמים יודעים: האם גילחה שרה אימנו את רגליה?

לנועה כמה שאלות על שיער גוף: מאיזה תקופה נשים הסירו שערות ממקמות מיותרים? האם בתקופת התנ”ך גילחו הנשים את רגליהן?  ואיך? האם היו עוד תקופות (חוץ מעכשיו) שגם גברים הורידו שיער?

“מקומות מיותרים” הם, כמובן תלויי תרבות: קשה לדעת איזה שיער נחשב “מיותר” בעיני תרבויות שלא השאירו עדויות כתובות לאידאל היופי שלהן (ציידים-לקטים פרה-היסטורים) אבל את שעירותן  של כמה מגיבורות התנ”ך ניתן לשער לפי הידוע על הרגלי המריטה של השכנים. למרות שהתנ”ך מקמץ בתיאורים קוסמטיים סביר להניח שגיבורות עמנו לא נבדלו בהרבה משכנותיהן  בנות הערלים בהרגלי הטיפוח שלהן.

לא סביר שחווה, שלא הייתה חשופה לתכתיבי האפנה  ושלגבר היחיד בסביבתה לא היו אלטרנטיבות בילתה את הזמן הקסום בגן העדן בגילוח בית השחי. גם רות המואביה, האלמנה הנודדת העניה לא הייתה “מטופחת” מן הסתם יותר מהומלסיות  בימינו.  אבל מה בדבר שרה אימנו, דלילה, בת שבע או אסתר המלכה?

האמהות החלקות

נתחיל באימנו שרה, האם יש בסיפור המקראי רמזים לפרטים אלו? התשובה  חיובית. כשאברהם ושרה יורדים למצריים מתפעלים המצרים מיופיה והיא נלקחת אל פרעה:

“וַיְהִי, כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה; וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת-הָאִשָּׁה, כִּי-יָפָה הִוא מְאֹד.    וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה, וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל-פַּרְעֹה; וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה, בֵּית פַּרְעֹה” (בראשית י”ב)

 יש לשער, אם כן,  ששרה תאמה את סטנדרט הטיפוח שהיה מקובל במצרים.

  אידיאל היופי של המצרים היה מרוט שיער, המצריות מהמעמדות הגבוהים  מרטו את שיער הרגליים, בתי השחי והערווה הן מסיבות אסטטיות ובעיקר כדי להפטר מכינים (כינים ובייצי כינים שהשתמרו על גופות החנוטים וכן מסרקים צפופים מעידים על חומרת הבעיה במצרים הפרעונית). לצורך כך  השתמשו בתער עשוי ברונזה או אבן צור או בפינצטה . ציורים מתעדים שפחות המורטות את שיער הגוף של גבירותיהן סביר לשער כי שרה שהיתה לה “שִׁפְחָה מִצְרִית, וּשְׁמָהּ הָגָר” (בראשית ט”ז) זכתה ממנה לטיפול דומה . בנוסף לגילוח מרטו המצרים את שערות הגוף ע”י שעווה. בתחילת המאה ה20 נחשפו כתבים המכילים  ידע רפואי וקוסמטי מגוון מהמחצית הראשונה של האלף השני לפנה”ס. טקסטים אלו : פפירוסי Hearst מפרטים גם מתכונים לתכשירי מריטה. מי שרוצה לחזור לשורשים (תרתי משמע) מוזמן לנסות את ההליך הבא (מפפירוס הירסט 155) :

חומרים:

•  עצמות ציפור מבושלות,
•  שומן חזיר
• חלב שקמה
•  שרף
• גוש מלח

חממו את כל החומרים, מירחו את המשחה המתקבלת על העור, הניחו להתקרר ואז הסירו את החומר עם השיער.

שאר האמהות: רבקה, לאה ורחל גדלו וחונכו במסופתמיה (ארם נהריים) וגם שם נמרטו שערות הנשים. כתובת ממסופותמיה מספרת שהמלך דרש שהנשים המובאות אליו יהיו נקיות וחלקות (ללא שיער “מיותר”). אידיאל היופי הזה הורש מממלכות אשור ובבל לפרס (שם מריטת שיער הייתה חלק מטקסי המעבר של הנערה למעמדה כאשת איש). הכנותיה של אסתר ויתר המועמדות לרשת את ושתי מתוארות  במגילת אסתר פרק ב’ “וּבְהַגִּיעַ תֹּר נַעֲרָה וְנַעֲרָה לָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, מִקֵּץ הֱיוֹת לָהּ כְּדָת הַנָּשִׁים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ–כִּי כֵּן יִמְלְאוּ, יְמֵי מְרוּקֵיהֶן:  שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, בְּשֶׁמֶן הַמֹּר, וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים, וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים” ע”פ הגמרא במסכת שבת “שמן המור” הוא אמצעי להסרת שיער “בשמן המור … ולמה סכין (מורחים) אותו? שמשיר את השיער ומעדן הבשר”, אסתר מצטרפת, לכן,לרשימת גיבורות התנ”ך המרוטות.

ומי שמרה על המראה הטבעי? אם להאמין למדרש (תרגום שני למגילת אסתר) היתה זו מלכת שבא שבאה לבקר את שלמה המלך שבחכמתו מצא דרך להציץ מתחת לשמלתה.

“כששמע המלך (שלמה) שבאה (מלכת שבא) קם והלך וישב בבית זכוכית. באה מחשבה בליבה ואמרה שהמלך יושב במים. חשפה שוקיה לעבור ונגלה לו שיער ברגליה. אמר לה: יפייך יפי נשים ושערך שיער גבר . והשיער נוי לגבר וגנות לאישה”
גם אם לא ראה מחבר המדרש במו עינייו את שיער  רגליה של מלכת שבא הוא מעיד על היחס המקובל בתקופתו לשיער הגוף אצל נשים וגברים.

 מסתבר  שהזיהוי של פמיניזם עם רגליים שעירות אינו המצאה חדשה: כבר חז”ל ייחסו שיער גוף למי שהייתה מלכה בזכות עצמה (מלכת שבא) וגוף חלקלק למי שחייבת את מעמדה לגברים שבחייה (אסתר).

הרחיק לכת בהערצת הגוף הנשי החלק היה רבא שאדיאל היופי שלו מובא בגמרא במסכת סנהדרין

” דרש רבא מאי דכתיב  (מהו שכתוב) “ויצא לך שם בגוים ביפיך” שאין להן לבנות ישראל לא שער בית השחי ולא בית הערוה”

 הגישה התלמודית רואה בהסרת שיער מאפיין נשי מובהק  “אמר ר` יוחנן המעביר (מגלח) בית השחי ובית הערווה לוקה משום (דברים כב) לא ילבש גבר שמלת אשה ” (גמרא מסכת נזיר) כלומר לדעת רבי יוחנן אסור לגבר להסיר שיער בית השחי או שיער הערווה משום שזוהי דרכן של נשים ואסור לגבר להידמות בהופעתו לאישה.

ובאמת, מה בדבר הגברים בתנ”ך? אמנם שיער גוף נחשב “גברי” ואנו נוטים לחשוב על גיבורי התנ”ך כעל מאצ’ואים אבל עם ישראל נקרא על שם גבר שהמאפיין הפיזי היחיד שלו המדווח בכתובים הוא היעדר שיער “וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-רִבְקָה אִמּוֹ:  הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִיר, וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק” (בראשית כ”ז). אבינו יעקב (ישראל) לא נזקק למריטה או טיפולי לייזר אבל האם גברים בתנ”ך גילחו את עצמם כמטופחי ימינו?

סביר שתכשירים מצריים להסרת שיער מעין אלו שתיארתי שימשו לא רק את שרה אימנו אלא גם את משה רבינו. אידיאל היופי החלק של המצרים היה שוויוני: גם גברים ממעמדות האצולה והכהונה מרטו את שיער הגוף ולא סביר  שמשה, שגדל אצל בת  פרעה היה השעיר היחיד בארמון.  רמז לאופנה זו של האצולה המצרית ניתן למצוא בתהליך הטהרה של הלוויים לעבודת המקדש המתואר בספר במדבר ” וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם  וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ”  

עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל [email protected]