גלילאו/עולם רדוף שדים/האומנם, “קפיצת תודעה”?

בעקבות מחקר שנעשה בפרימטים הועלתה הטענה, שכאשר מספר הפרטים התבוניים החולקים רעיון משותף מגיע לרף מסוים, מתרחשת “קפיצת תודעה”, והרעיון מועבר באופן ספונטני ומסתורי גם לשאר הפרטים בקבוצה. האומנם כך?

מריוס כהן, גלילאו

בעקבות מחקר שנעשה בפרימטים הועלתה הטענה, שכאשר מספר הפרטים התבוניים החולקים רעיון משותף מגיע לרף מסוים, מתרחשת “קפיצת תודעה”, והרעיון מועבר באופן ספונטני ומסתורי גם לשאר הפרטים בקבוצה. האומנם כך?

המחקר
בתחילת שנות החמישים של המאה ה-20 צפו חוקרי פרימטים יפנים בהתנהגותם של קופי מקאק באי קושימה (Koshima) שלחופי יפן. החוקרים, שגילו עניין ברכישת התנהגויות חדשות של הקופים, סיפקו להם בטטות, סוג מאכל שברגיל אינו מצוי באי. הבטטות הושארו בשטחים פתוחים שבהם נהגו קופי המקאק לשוטט, בין השאר על החוף, ואלו גילו אותן וצירפו אותן לתפריטם הקבוע. קופה בת שנה וחצי, שהחוקרים כינו בשם “יִימוֹ”, גילתה באקראי שטבילת הבטטות בים מנקה אותן מחול ומלכלוך, והפכה את רחיצתן להרגל. כמה קופים צעירים אחרים, שהיו חבריה של יימו למשחק, חיקו את התנהגותה, ומשגילו את היתרון שבשטיפת הבטטות, אימצו גם הם את המנהג. באופן דומה למדה לעשות זאת גם אמה של יימו, דבר שעניין את החוקרים במיוחד משום שעד אז נצפתה בפרימטים רק רכישת התנהגות של הדור הצעיר מהדור הבוגר.
מנהג שטיפת הבטטות התפשט בהדרגה גם בקרב קופי מקאק אחרים באי, ובמהלך השנים הבאות (עד תחילת שנות השישים) דיווחו החוקרים שאחוז ניכר ממושבת הקופים למדו לשטוף את הבטטות טרם אכילתן, אם בים ואם במקור מים אחר באי. ממצאים אלו פורסמו בכמה דו”חות, שהחשוב שבהם היה מאמר של חוקר הפרימטים היפני קאוואי (Kawai), שהופיע בכתב-העת המדעי Primates .

קפיצת תודעה?
בשנת 1979 פרסם ליאל ווטסון (Watson), ביולוג השולח את ידו גם בכתיבת ספרי “עידן חדש”, ספר בשם Lifetide: A Biology of the Unconscious. בספר זה מעלה ווטסון תיאוריה, אשר לטענתו מתבססת גם על דיווחים רשמיים, אך בעיקר על דיווחים לא-רשמיים של חוקרי הפרימטים מקושימה. תיאוריה זו היא כה נועזת, שלדברי ווטסון חששו החוקרים לפרסם את הממצאים המאששים אותה. ווטסון טוען בספרו, שתהליך רכישת ההתנהגות מקוף לקוף היה הדרגתי ואטי ביותר עד שנת 1958, אולם בסתיו של שנה זו אירעה קפיצת מדרגה בתהליך, וכמעט כל קופי המושבה שעל האי קושימה החלו לשטוף בטטות בן לילה. ולא זו בלבד, אלא שהתנהגות זו נצפתה לאחר אירוע זה גם בקרב קופי מקאק החיים באיים סמוכים לקושימה ואפילו ביבשת עצמה, וזאת אף שקופים אלו אינם מסוגלים לעבור מאי לאי בכוחות עצמם, וכך נשללת האפשרות שהרגל זה נרכש במקומות אלו בתהליך חִברות רגיל.
מסקנתו של ווטסון מנתונים אלו היתה מרחיקת לכת: לטענתו, כאשר יצורים תבוניים, ובכלל זה קופים ובני-אדם, חולקים רעיון או ידע מסוים, הרי שכאשר מספר הפרטים שברשותם נמצא הידע מגיע לרף מסוים, מתרחש מה שניתן לכנותו “קפיצת תודעה”, וידע זה עובר באופן ספונטני ומיידי לשאר הפרטים מאותו מין, בין שהם נמצאים בקרבת מקום ובין שהם נמצאים מעבר לים. בשנים הראשונות, טוען ווטסון, רכשו קופי המקאק את ההרגל בדרך רגילה של חִברות, על-ידי צפייה וחיקוי, ולכן הלמידה היתה אטית והדרגתית. ואולם, כאשר מספר הקופים שלמדו לשטוף בטטות הגיע לרף הקריטי – ווטסון מניח לשם הדוגמה שמספר זה הוא 100 – הרי שאם בבוקרו של אותו יום בשנת 1958 ידעו 99 קופים לשטוף בטטות, ובמהלך היום למד זאת קוף נוסף – הקוף המאה – הרי שבערבו של יום זה כבר ידעו רוב קופי המושבה לשטוף בטטות. לא רק זאת, אלא שבאותו יום עצמו אימצו גם קופי מקאק שמחוץ לקושימה מנהג זה, וזאת כאמור ללא שום מגע בין המושבות השונות. מדובר אם כן בסוג של טלפתיה או באיזושהי דרך מסתורית אחרת המקשרת בין התודעות השונות ללא שום אמצעי תיווך פיזי, ואשר באה לידי ביטוי כאשר מספר הפרטים החולקים את הידע יוצר “מסה קריטית”, כדברי ווטסון. זהו, טוען הביולוג, ביטוי לתודעה קבוצתית המאפיינת יצורים תבוניים.

העובדות היבשות
התיאוריה של ווטסון עוררה ביקורת חריפה בחוגים המדעיים, וזו הסתמכה על הטענות האלה:
1. העובדות שווטסון מסתמך עליהן אינן עולות בקנה אחד עם הדיווחים הרשמיים של חוקרי הפרימטים בקושימה.
2. אין שום עדות לדיווחים לא-רשמיים של החוקרים (מה שווטסון כינה “שמועות”) התומכים בטענותיו.
3. “קפיצת תודעה” אינה מתיישבת עם הידע המדעי הקיים, וגם אילו העובדות שווטסון מתאר בספרו היו נכונות, עדיין היה מן הראוי לחפש להן הסבר פשוט יותר.
4. שום דבר הדומה ל”קפיצת תודעה” לא נצפה מעולם, ולו מנגנון כזה היה קיים, הרי שבעולם שבו מיליוני אנשים חולקים אותו ידע או רעיון היינו מצפים להבחין בתופעה מדי יום ביומו (מיליוני אנשים בעולם חולקים אמונות טפלות, אך אלו לא הפכו לנחלת הכלל).
למעשה, המאמר של קאוואי, שווטסון (לטענתו) מסתמך עליו, מציג את העובדות באופן שונה לגמרי: בשנת 1952, בתחילתו של המחקר באי קושימה, נצפו באי 20 קופי מקאק, ועד שנת 1962 הגיע מספר הפרטים הנצפים ל-59. במרץ 1958, 17 מתוך 30 קופים בוגרים שנצפו במסגרת המחקר ידעו לשטוף בטטות (ווטסון טען שהמידע המדויק אינו מופיע בכתבה), ועד שנת 1962 למדו לעשות זאת באופן אטי והדרגתי 36 מתוך 49 הקופים הבוגרים. אין בכתבה שום אזכור לאירוע למידה פתאומי בסתיו 1958 (או בכל שלב אחר של המחקר). למעשה, בשנה זו רק שני קופים נוספים אימצו את ההרגל! מה שייחד את שנת 1958 על פי המאמר היה אך ורק העובדה, שבשנה זו הקופים הצעירים שאימצו את המנהג החדש הפכו לבוגרים. לגבי התפשטות הרגל שטיפת הבטטות למקומות אחרים, הרי שאף שהוא נצפה בקרב קופי מקאק מחוץ לקושימה ב-5 אתרים שונים לפחות בין השנים 1953 ו-1967, הרי שבכל אחת ממושבות אלו אימץ את ההרגל מספר קטן בלבד של פרטים. כמו כן, אין עדויות לכך שהמנהג התחיל באופן פתאומי או באירוע יוצא דופן, וסביר להניח שגם במושבות אלו למד תחילה אחד הקופים לעשות זאת באקראי (בדיוק כמו הקופה יימו), וחבריו למשחק רכשו את ההרגל בתהליך רגיל של חִברות. כמו כן, בניגוד לטענתו של ווטסון, ידועים מקרים של קופי מקאק שהצליחו לשחות מאי אחד למשנהו (קאוואי דיווח שב-1960 קוף שכבר למד את המנהג שחה לאי סמוך), כך שאין מניעה שהמנהג הועבר לאתרים אחרים גם בדרך זו.
ווטסון נמנע תחילה להגיב על הביקורת עליו, אולם ב-1989 טען שהתייחס לכל העניין כאל מטפורה, והודה שבשל חורים במידע הוא נאלץ לאלתר פרטים מסוימים. עם זאת, לטענתו תופעת “הקוף המאה” היא אמיתית גם אם לא הודגמה באי קושימה.

אמונה שהשתרשה
בעקבות ספרו של ווטסון נפוצה האמונה בתופעת ה”קוף המאה” בקרב תנועות “רוחניות” למיניהן (מן הסתם שלא באמצעות “קפיצת תודעה”), ובעקבותיה האמונה שכאשר מספר האנשים המוארים בעולם יגיע למסה קריטית, תזכה האנושות כולה להארה. אנשים אחדים אף ניסו להשתמש ב”קפיצת תודעה” כדי להפיץ רעיונות. עם אלה נמנה קן קייס (Keyes), שפעל עד למותו בשנת 1995 להגברת המודעות למען פירוק העולם מנשק גרעיני, וקיווה שעם הזמן מודעות זו תיצור את המסה הקריטית להתרחשות אירוע “הקוף המאה”, שבעקבותיו ייפטר העולם מהנשק הגרעיני שברשותו.
גם את האמונה בתופעת “הקוף המאה”, כמו את שאר האמונות הפסבדו-מדעיות הרבות שהשתרשו בתרבותנו, קשה לערער באמצעות ביקורת מדעית. יש דבר-מה קוסם ברעיון “המסה הקריטית”, המתיישב היטב עם אמונות פסבדו-מדעיות אחרות כמו טלפתיה וחישה מרחוק; ובקרב קבוצות שאינן אמונות על חשיבה מדעית ביקורתית, מידע שקרי אך קוסם מתפשט ומשתרש טוב יותר ממידע אמיתי ויבש. נראה שאכן קיימת תופעה של “מסה קריטית”, שביטויה הוא בכך שכאשר מספר גדול דיו של אנשים מאמינים בתופעה על-טבעית כלשהי, הסיכוי לשרש אמונה זו מן התרבות הוא אפסי.