גלילאו/ספיידרמן, הסיפור האמיתי

צוות מדענים מגרמניה ושווייץ פיענחו את תעלומת יכולתם של העכבישים לטפס על קירות חלקים. המשמעות: ייתכן שבקרוב חליפות אמיתיות של ספיידרמן יציפו את השווקים

יורם אורעד, גלילאו

קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/galspiderman.html

איש העכביש הוא גיבור בדיוני שכיכב בתקופת הילדות של רבים מאיתנו. זהו האיש שנצמד וטיפס ללא כל קושי על קירות של בניינים גבוהים ונשא על גופו משאות, בלי ליפול ובלי להיעזר במכשירים חיצוניים מלבד חליפתו המיוחדת שהיתה צמודה אל גופו כמו עור. ייתכן שעתה, לאור תגלית של צוות מדענים מגרמניה ושוויצריה, חליפה כזו תוכל לקרום עור וגידים.

דרך הטפרים
חרקים ועכבישים מטפסים על קירות ללא שום קושי. עד כה ידעו מדענים על קיומם של טפרים המאפשרים לעכבישים טיפוס על קירות מחוספסים, אולם איש לא ידע להסביר כיצד הם מטפסים על קירות חלקים. החוקרים בחנו את טפריו של עכביש ממשפחת העכבישים הקופצים. לטפרים אלה ציצת שיער העשויה שערות עדינות. כל ציצה כזו עשויה משערות עדינות עוד יותר.
החוקרים מצאו שאלו האחרונות הן כה עדינות עד שהן מסוגלות להפעיל כוחות משיכה על פני השטח של קיר ברמה המולקולרית תוך שימוש בכוח ואן דר ואלס. כוח ואן דר ואלס הוא כוח הפועל בין אטומים נייטרליים מבחינה חשמלית, הסמוכים מאוד זה לזה. באמצעות שימוש במיקרוסקופ אלקטרונים, הראו החוקרים שכל שערה דקיקה מסוגלת להפעיל כוח משיכה של יותר מ-40 ננו ניוטון (ננו הוא החלק המיליארדי).

חליפת סנפלינג
העכביש שנבדק מצויד בלמעלה משש מאות אלף שערות דקיקות והחישוב מראה שבסך הכול, הכוח הכולל שהן מסוגלות להפעיל מגיע לכ-0.25 ניוטונים. כוח זה גדול פי כמאה ושבעים ממשקלו של העכביש. התגלית פותחת פתח לפיתוחים טכנולוגיים שונים.
אחת האפשרויות המרתקות היא ביצועו בקלות של “סנפלינג” לשם תענוג (למי שמתענג על כך) על קירות של בניינים באמצעות “חליפת איש עכביש” המצוידת במיליונים של שערות דקיקות. בחליפה כזו ניתן יהיה להשתמש גם לביצוען של משימות בחלל. אסטרונאוטים יוכלו לבצע עבודות שונות מחוץ לחללית שלהן כשהם צמודים אליה בלי לחשוש שיינתקו ממנה עקב תנועה בלתי נכונה.

פריצה לבנקים
אלה הם שימושים מבורכים. ואולם, מצד שני, חליפות איש עכביש שכאלו יוכלו לשמש לצערנו גם למטרות שליליות כגון פריצה חרישית ובטוחה מכל סכנה לדירות או בנקים… לטכנולוגיה זו, העושה שימוש בשערות דקיקות להצמדת חפצים, יהיה ללא ספק מקום גם בביצוען של משימות יומיומיות פשוטות שלא באמצעות חליפה.
כך, למשל, ניתן יהיה להצמיד בעזרת השערות הדקיקות הללו חפצים שונים אל הקיר ללא צורך לתקוע מסמר או להדביק אותם אליו בדבק. האם טלוויזיית העתיד, תמונת העתיד, הראי העתידי וכדומה יגיעו אלינו בקרוב כשצדם הפונה לקיר מכוסה במעטה שעיר?

ידען המדע הבדיוני

הצביעו ספיידרמן

מאת פרנק ריץ', ניו יורק טיימס

המערכת הפוליטית בארצות הברית לא מפסיקה לדון בסרט “פרנהייט 11/9” וביכולתו להשפיע על הבחירות הקרבות לנשיאות. אבל נדמה שדווקא “ספיידרמן 2” מספק קריאה מדויקת של הדופק הציבורי שם, ומציג את המועמד המושלם לתפקיד הנשיא
גל ההדף מסרטו של מייקל מור הוא כבר בלתי נסבל באופן רשמי. אי אפשר לפתוח מגזין אמריקאי בלי לראות את הפרצוף שלו על השער, ואי אפשר לצפות במהדורת חדשות בטלוויזיה בלי לשמוע עוד פולמוס מייגע על מידת הדיוק של “פרנהייט 11/9” – פולמוס שמתוזמר על ידי אותם תאגידי תקשורת שלא טרחו אף פעם לדרוש מממשל בוש תשובות על הפלישה לעיראק. אבל המגוחכת מכל היא השאלה שעומדת במרכז ההילולה הזאת: האם אמנם הלהיט התיעודי עשוי לטלטל את הבחירות לנשיאות בנובמבר?

נדמה ששני המחנות הפוליטיים משכנעים את עצמם שהתשובה היא כן. לולא כן, העוצמה שהם מייחסים לסרט הזה היא כנראה מין כיסוי לפחדיהם הגדולים ביותר. הימין חרד כל כך מן הצלילה בפופולריות של הנשיא ג'ורג' בוש, עד שהוא מביא את ההשמצה של “פרנהייט 11/9” לדרגות

גבוהות של אבסורד, ומדמה אותו לסרט הדרכה לאל-קאעדה או לסיוע משפטי לסדאם חוסיין. השמאל, לעומת זאת, כל כך מודאג מהעדר הברק של המועמד שלו לנשיאות, ג'ון קרי, עד שהוא מפריז בתשבחות לסרט, כאילו מייקל מור עצמו יכול להחליף את המועמד הדמוקרטי חסר הכריזמה. “יש לסרט פוטנציאל אמיתי להשפיע על הבחירות, ואם כך יהיה – לשנות את העולם”, אמר במאי הקולנוע רוב ריינר.

“פרנהייט 11/9” הוא, כפי ששבים ומזכירים לנו, הסרט התיעודי המצליח ביותר אי פעם. כלומר, מבחינת הכנסות הוא הותיר סרטים מדוברים כמו “ודייק” הרחק מאחוריו. אבל לפי כל קנה מידה הוליוודי אחר, גם אם הסרט הזה הוא אמנם הצלחה מפתיעה (במיוחד ביחס לתקציבו הזעיר), הוא לא ממש שובר קופות או סרט שכולם מרגישים שהם חייבים לראות (למעט חברי מועדון המעריצים של מור).

הסקרים מהתקופה האחרונה מראים שהתמיכה בבוש ירדה אל מתחת ל-50%, אבל גם אם נובמבר נדמה קרוב, הבחירות עדיין רחוקות מכדי שאפשר יהיה להתנבא על התוצאות. ומובן שסרט כמו “פרנהייט 11/9” לא יכול לשמש מדד אמין לרצון הבוחרים. אבל מי שמחפש סרט שיספק קריאה מדויקת יותר של הדופק הציבורי באמריקה, יוכל למצוא אותו בקלות: זהו “ספיידרמן 2”, שעקף בקופות לא רק את סרטו של מור, אלא גם כל סרט אחר השנה, ועשה זאת בקרב כל המגזרים.

“ספיידרמן 2” כנראה לא מופיע על מסך המכ”ם של העסקנים בוואשינגטון, שעסוקים בניסיון מיותר לפרש את סרטו של מור, ואף אחד לא טורח לנהל ויכוחים לוהטים וקולניים בעניינו בטלוויזיה. אבל עם הכנסות של יותר מ-150 מיליון דולר בחמשת ימי ההקרנה הראשונים שלו – בהשוואה ל-128 המיליון של “שרק 125 ,”2 המיליון של “הפסיון של ישו” ו-124 מיליון של “שר הטבעות” השלישי – נראה ש”ספיידרמן 2″ עומד במרכז תשומת הלב של כל יתר האמריקאים.

ודרך אגב, בצדק. קשה שלא להתאהב ב”ספיידרמן 2″. הוא לא רק טוב יותר מכל סרט אחר שהתבסס על קומיקס, אלא גם עולה על כל שאר הסרטים מסוגו – שבהם תקציבי ענק, דמויות ממותגות, אפקטים ממוחשבים ומוצרים נלווים הופכים את היצירה שבמרכז הבליץ השיווקי למוצר קצר מועד, כמו סכין גילוח חד-פעמי. “ספיידרמן 2” יצא מאותו פס ייצור גס, ולמרות זאת יש בו עדינות שלא נראתה כמעט אף פעם בסרטים כאלה. הוא נבנה על ניואנסים. הוא אנושי עד כדי כך שאפילו הנבל הגחמן הסטנדרטי מהסרט הראשון (הגובלין הירוק) הוחלף בו בדמותו החושבת של דוק אוק (בגילומו של אלפרד מולינה). הדמויות שלו חיות בעולם אמיתי, אמריקאי בבירור, ולא בנוף של משחק וידיאו.

שלא כמו “ספיידרמן” הראשון, הקליל יותר, הסרט השני נושא את צלו של 11 בספטמבר. הבמאי, סאם ריימי, מתרפק בו הן על הישן (בניין האמפייר סטייט במראה כסוף) והן על החדש (פלנטריום היידן), הן על נוסטלגיה דמויית חלום (תיאטרון מפואר מספר אגדות) והן על הפצעים הטריים (דרום מנהטן הפגועה). הסרט ספוג בבוהק לילי מלנכולי, ששופך אור מפתיע בעוצמתו על האקשן של עולם הקומיקס. נראה שהתסריטאים של “ספיידרמן 2” היו נחושים בדעתם להזכיר לקהל שהיעד להתקפה הוא ציוויליזציה של ממש, ולא סתם קהל של ניצבים.

הגיבור, פיטר פרקר (טובי מגווייר), משתמש בשירה כדי לחזר אחר נערתו מרי ג'יין וטסון (קירסטן דאנסט). היא עצמה שחקנית המשתתפת בהפקה של “חשיבותה של רצינות”, ועל שניהם משגיחה דודה מיי (רוזמרי האריס), שכל מלה שיוצאת מפיה טבולה במורשת של ספרות וידע היסטורי. זהו עולם שראוי להצילו, אבל גיבור-העל שיעשה זאת אינו סופרמן, אלא נער עדין וחובב ספרים, שטוף רגשות אשם וספקות. “כוח גדול מביא אתו אחריות גדולה” – זה המוטו שהוא פועל לפיו. הוא שמע אותו לא מפי אלוהים אלא מדודו בן (קליף רוברטסון), והוא מתייחס אליו במלוא הרצינות.

ספיידרמן שואף לנצח את הרשע, אבל הוא לא רוצה לפעול באופן נמהר. כמו השריף המסויג במערבון ישן, הוא משיב מלחמה רק כאשר הרע מכה ראשון ולא מותיר לו ברירה. לא היה אכפת לו לזרוק לעזאזל את ספיידרמן ולשוב להיות סתם פיטר פרקר, הסטודנט הבודד מקולומביה, אבל מובן שהוא לא יכול לעשות זאת. השנה היא 2004, ותמיד יש כוח רשע כלשהו שמטיל חתתו על ניו יורק שלו.

ואולי ההצלחה האדירה של גיבור-העל הזה תגרום לפוליטיקאים משני הצדדים לעצור ולחשוב רגע. כמי שמחויב למלחמה בטרור, פיטר פרקר לא יכול להיות רחוק יותר מהרהב וההיבריס של בוש, שהמודל הקולנועי שלו הוא כנראה דמותו של טום קרוז ב”אהבה בשחקים”. בספיידרמן אין תאוות ניצחון וכוח; הוא לעולם לא יצהיר ש”המשימה בוצעה” אחרי ניצחון זמני, והאני מאמין שלו הוא אנטיתזה מוחלטת לדוקטרינת מלחמת המנע של בוש.

אבל ספיידרמן גם אינו בן דמותו האגדי של ג'ון קרי. יהיו אשר יהיו הספקות שטורדים את מנוחתו בגלל תפקידו כגיבור-על, כשעליו לקבל החלטה הוא מפסיק לשחק את המלט. ושלא כקרי, הוא גם לא נוהג להתפאר במאבקי העבר שלו כדי להאדיר את שמו.

למרות זווית ההתבוננות שמספק “ספיידרמן 2” על שני הגיבורים בעיני עצמם שנאבקים במרוץ לנשיאות, הוא לא ישנה את הדינמיקה של הבחירות יותר משיעשה זאת “פרנהייט 11/9”. ובכל זאת, גם אם הסרט הזה, או כל סרט אחר, אינו יכול לשנות את תוצאות הבחירות, הניצחון הקופתי שלו יכול להגיד משהו על המצביעים. “ספיידרמן 2” הוא סרט אסקפיסטי שמזכיר ממה הקהל רוצה לברוח: מתרבות פופולרית שהיא לעתים קרובות צעקנית מדי, ומתרבות פוליטית של שנת בחירות, שמחקה יותר ויותר את התרבות הפופולרית. הוא מספק לנו גיבור לא אנוכי, שאינו דומה לאיש מהמופיעים על הבמה הלאומית, ומציג אני מאמין שיש בו צדק ואין בו תאוות נקם. נראה שזאת בדיוק הנוסחה שנדרשת למי שמקווה להשיג רוב גורף בבחירות לנשיאות ארצות הברית.

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~912038403~~~72&SiteName=hayadan