אבי בליזובסקי
הפיסיקאי ג’יימס ואן אלן (James Van Allen ), חוקר חלל ותיק שגילה את חגורת הקרינה המקיפה את כדור הארץ והנושאת את שמו, מת ביום רביעי האחרון, בגיל 91. אוניברסיטת איווה, שם הרצה במשך שנים הודיעה על מותו באתר שלה.
במהלך הקריירה שלו, שנמשכה יותר ממחצית המאה, תכנן ואן אלן מכשירים מדעיים לעשרות טיסות מחקר, החל מרקטות קטנות ועד לבלונים, וכן חלליות שטסו לכוכבי הלכת המרוחקים ואף מעבר להם.
ואן אלן זכה לתשומת לב הציבור בסוף שנות החמישים, כאשר מכשירים שתכנן והציב על סיפון הלווין האמריקני אקספלורר 1 , גילה רצועה של קרינה חזקה המקיפה את כדור הארץ, כיום נודעת כחגורת ואן אלן. התגלית פתחה שדה חדש של מחקר הידוע כפיסיקה מגנטוספירית, שכיום פועלים בו למעלה מאלף חוקרים בעשרים מדינות.
תגלית זו גם הניעה את ארה”ב במרוץ החלל עם ברית המועצות, והביאה את המגזין טיים לפרסם את ואן אלן על השער שלו ב-4 במאי 1959.
ואן אלן פרש מעיסוקו בהוראה במשרה מלאה ב-1985, אך המשיך לכתוב, לבצע ניסויים, לייעץ לסטודנטים ולנטר את הנתונים שהגיעו מהלוויינים, שאת הניסויים עליהם תכנן. אף כי תמך בתוכנית חלל לאומית מתוכננת, היה ואן אלן מבקר חריף של מרבית פרוייקטי החלל המאוישים ובין היתר טען כי הצעתה של ארה”ב להקמת תחנת חלל מאוישת היא ספקולטיבית ומתוקצבת בדלות.
אקספלורר 1, ששקלה רק 14 קילוגרמים, שוגרה ב-31 בינואר 1959, בתקופה שבה גאו הרגשות לאחר שיגור ספוטניק 1 על ידי ברה”מ, שגרר חששות מהגברת המלחמה הקרה. המכשירים שוואן אלן פיתח למשימה היו פשוט מוני גייגר זעירים למדידת קרינה. סמוך ליום השנה ה-35 לשיגור, נזכר ואן אלן בראיון לאיי.פי, כיצד חיכו המדענים בקוצר רוח לאישור כי הלווין נכנס למסלול.
“כאשר האותות הגיעו לבסוף, היתה שמחה גדולה.” הצלחת הטיסה הביאה לחגיגה בקנה מידה לאומי, התרגשות דומה היתה גם בזכות התגלית המדעית של חגורת הקרינה, גילוי שנמשך בהדרגה במשך השבועות והחודשים הבאים כשהמדענים המשיכו לאסוף את הנתונים המגיעים מהלווין.
“גילינו תופעה חדשה לחלוטין שלא היתה מוכרת או חזויה מראש” אמר ואן אלן. “היינו על גג העולם”. באותה השנה הציע מדען אחר לקרוא לחגורה על שמו של ואן אלן. בהמשך הועלו מכשירים שתכנן ואן אלן לחלליות פיוניר 10 ו-11, שחקרו את חגורות הקרינה של צדק בשנים 1974-1974 ואת חגורת הקרינה של שבתאי ב-1979.
ואן אלן המשיך לנטר את הנתונים מפיוניר 10 במשך עשרות שנים, כאשר חללית זו הפכה להיות בעצם למעשה ידי אדם שמתרחש במקום המרוחק ביותר, מיליארדי קילומטרים מכדור הארץ.
קרוב יותר לכדור הארץ, גרמו הלוויינים למהפכה בתקשורת, לבילוש צבאי, ולניטור סביבתי. כאשר נשאל ב-1993 האם חזה את מהפכת לוויני התקשורת אמר: “אני מניח שהתשובה הכנה תהיה שלא חזיתי, אך גם לא הייתי מופתע. הדברים האלה היו כבר בפינה.”
בשנת 1987 זיכה הנשיא רייגן את ואן אלן במדליה הלאומית למדע, אות הכבוד הגדול ביותר הניתן להישגים מדעיים בארה”ב.
שנתיים לאחר מכן זכה ואן אלן בפרס קראפורד שמעניקה האקדמיה השבדית למדעים מאז 1982 להישגים מדעיים בתחומים שבהם לא מחולקים פרסי נובל.
במהלך כל הקריירה שלו, הוא המשיך לקדם את הלוויינים הלא מאוישים, ואמר שהטיסות המאוישות זללו כספים אך הטיסות הבלתי מאוישות סיפקו את הסחורה וענו על הציפיות המדעיות מהן והמשיכו גם למרחקים גדולים יותר מהטיסות המאוישות.”
בעדותו בפני ועדת הקונגרס ב-1985, אמר ואן אלן כי תוכניתו של הנשיא רייגן להקמת תחנת חלל בשווי 20 מיליארד דולר היא ספקולטיבית וממומנת בדלות, ולכן אין טעם להקימה. והוא אכן צדק.
ב-2004 דיבר שוב, והפעם כנגד תוכניתו של הנשיא הנוכחי, בוש, להקמת תחנה מאוישת על הירח ומשימה מאוישת למאדים. “אני אחד התומכים המסורים ביותר של תוכנית החלל, אך עמדתי היא שאפשר לעשות זאת על ידי רובוטים הרבה יותר בזול ובאיכות גבוהה יותר של תוצאות” אמר.
ואן אלן הוזמן להיות חבר באקדמיה הלאומית למדעים ב-1959. הוא גם שימש יועץ למשרד הקונגרס לענייני הערכת טכנולוגיות (תפקיד שבוטל בינתיים), וכן היה חבר הנהלה בנאס”א וחבר מועצת מדעי החלל באקדמיה הלאומית למדעים.
