בתוכנה היה חסר מקף, הלוויין סטה ממסלולו והתפוצץ

שד גלקטי או סתם טעות אנוש

קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/flops171099.html

בתחילה נראה היה שהשד הגלקטי האדיר, מפלצת חלל מיתולוגית עם תיאבון בריא ללווייני מחקר בדרכם למאדים, היכה שוב.
ב-23 בספטמבר הכריזה סוכנות החלל האמריקאית שאיבדה קשר עם “,”Mars Climate Orbiter חללית בלתי מאוישת שהיתה אמורה להיכנס באותו יום למסלול לווייני סביב כוכב הלכת.

החללית נפלה קורבן לאותו גורל מסתורי שהיה מנת חלקן של כמעט עשרים משימות אחרות למאדים שנכשלו במשך השנים. מבין לווייני המחקר ששוגרו על ידי ברית המועצות בשנות ה-60 וה-,70 שישה לא הצליחו אפילו להינתק ממסלול ההקפה שלהם סביב כדור הארץ לעבר מאדים; שישה אחרים סבלו מכשלים שונים בתקשורת, והתרסקו על מאדים או החמיצו אותו לחלוטין.
“פובוס ,”2 ששוגר ב-,1988 כשל ממש לפני מפגש עם אחד מירחי המאדים, ו”מארס ,”96 ששוגר על ידי רוסיה לאחר שנים של עיכובים, לא הצליח להינתק ממסלולו סביב כדור הארץ.

במקביל היו לנאס”א האמריקאית בעיות משלה. “מארינר “3 לא הצליחה להגיע למסלול ההקפה שתוכנן בעבורה סביב מאדים, “מארינר “8 התרסקה לתוך האוקיינוס האטלנטי, ו”מארס אובזרוור” כשלה ב-.1993 קל להבין מדוע מתכנני המשלחות החלו לדבר, ספק בצחוק ספק ברצינות, על שדים גלקטיים.

אבל אז, ב-30 בספטמבר, התברר כי אובדנה של ה”מארס קליימט אורביטר” לא היה, אחרי הכל, מסתורי כל כך. התברר כי נגרם כתוצאה מבלבול בין צוות הניווט של החללית ב”מעבדת ההנעה הסילונית” (JPL) בפסאדנה שבקליפורניה, לבין הצוות ב”לוקהיד מרטין” שבדנוור, שהפעיל את לוויין המחקר הלכה למעשה. צוות ה-JPL השתמש ביחידות מטריות כדי לכמת את הכוח שהופעל על ידי מבערי הלוויין. הצוות בלוקהיד, לעומת זאת,
השתמש ביארדים ובמיילים. כתוצאה מכך נעשה שימוש לא נכון בנתונים שהועברו בין שתי הקבוצות, במסלולו של לוויין המחקר שהיה אמור להיות מכוונן במדויק באמצעות שימוש מדוד במבעריו, היתה סטייה של כ-80 ק”מ (כ-50 מייל) כאשר הגיע לכוכב הלכת.
שגיאה קטנטנה זו התגלתה כגורלית, משום שה”מארס קליימטאורביטר” היה אמור לעבור מעל לפני השטח של כוכב הלכת בגובה 140 ק”מ. במקום זאת, הוא עבר בגובה של 60 ק”מ ומעריכים שנשרף באטמוספירה של המאדים. טעות אנושית פשוטה, אם כן, ולא התערבות דמונית, היתה אחראית לאובדן.

עובדה זו מכניסה את ה”מארס קליימט אורביטר” למחלקה שונה לגמרי, ומביכה יותר, של תקלות חלל. זו כוללת, לדוגמה, את המקרה של “מארינר ,”1 לוויין מחקר לא מאויש ששוגר לנגה ביולי .1962 מקף חסר באחת מתוכניות המחשב שלו גרם ללוויין לסטות ממסלולו, והיה צורך לפוצצו.

וישנו גם הסיפור על הניסוי שבוצע על מעבורת החלל
“דיסקברי” ב-,1985 כאשר הנתון ,+10,023 שהוזן למערכת עקיבה בלייזר לצורך כיוונון המראה של המערכת, פורש על ידי המערכת כמרחק במיילים במקום ברגלים. וכך, במקום להיות מכוונת לנקודה בגובה 10,023 רגל מעל לפני הים, כוונה המראה לעבר החלל החיצון.

ב-1988 נשלחה אל “פובוס ,”1 לוויין מחקר סובייטי למאדים, סדרת פקודות שבה הושמט בטעות תו קריטי אחד, מה שגרם לו לאבד את מסלולו היציב בחלל. כתוצאה מכך הפסיקו הלוחות הסולאריים שלו לפנות לעבר השמש; המצברים שלו, שהפסיקו להיטען, התרוקנו, והלוויין אבד.

ובאפריל השנה, טיל Centaur אמריקאי שנועד לשמש לשיגור לוויין למסלולו כשל כאשר בין נתוני ההנחיה שלו הוכנס בטעות המספר -0.199 במקום .-1.99 כתוצאה מכך מוקם הלוויין במסלול שגוי.

בהתחשב בסכנה הטמונה בטעויות האנוש, אולי מוטב יהיה לתת לחלליות להטיס את עצמן. זה הרעיון שמאחורי “Agent ,”Remote מערכת תוכנה המותקנת על לוויין המחקר “דיפ ספייס “1 של נאס”א. עם זאת, כאשר נבחנה התוכנה במאי השנה, התברר שיש בה באג תזמון בלתי צפוי. אז אולי בכל זאת זה לא רעיון רע כל כך להשאיר את השליטה בידיים אנושיות.

אקונומיסט
{הופיע בעיתון הארץ, 17/10/1999{

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~320296695~~~86&SiteName=hayadan