חוקרים ישראלים טוענים כי המהפכה החקלאית, לפני 10,000 שנה, החלה בליקוט זרעי שעורה מהאדמה, ולא בהתקדמות הטכנולוגית שאיפשרה לקצור דגנים. ייתכן גם שערש המהפכה הוא צפון ארץ ישראל
קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/agricultural001.html
שלוש שנים בילתה הדוקטורנטית ענת הרטמן בחודשי הקיץ, יחד עם שותפיה למחקר, בגבעות הסמוכות לכורזים שבגליל התחתון. בין מאי לאוקטובר היא עסקה שם בליקוט גרעינים של שעורת בר, שהבשילו ונשרו על הקרקע. בתום התקופה הגיעו החוקרים למסקנה כי אדם בוגר שקנה לעצמו מיומנות במלאכה זו, יכול לאסוף כ-330 גרם גרעינים בממוצע בשעה. כמות זו יכולה לספק את צרכיו התזונתיים ליום אחד ואף להותיר בידו עודף של גרעינים.
נתון זה הצטרף לממצאים באתרים מהתקופה הניאוליתית בכורזים, בנתיב הגדוד ובגלגל, ובראשם שרידי דגנים שלא נקצרו באמצעות מגל אלא לוקטו ככל הנראה מהאדמה. על סמך ממצאים אלה גיבשו הרטמן, ד”ר אהוד וייס ופרופ' מרדכי כסלו, חוקרי המעבדה לבוטניקה ארכיאולוגית בפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת בר אילן, הסבר חדש לשורשיה של המהפכה החקלאית שהתחוללה באזור הסהר הפורה בתקופה הניאוליתית, לפני כ-10,000 שנה.
עד למהפכה החקלאית המזון הושג בליקוט של פירות, אגוזים ודגנים שצמחו בר, ובציד של בעלי חיים. הביטוי הראשון של המהפכה היה מעבר לזריעת דגנים בשדות, שעובדו בסמוך לבית. מאוחר יותר בויתו קטניות כמו עדשים ופול, פירות כמו ענבים וזיתים, ובעלי חיים.
היכן החלה המהפכה החקלאית, ובאיזה אופן? בשאלות אלה נטוש ויכוח בעולם המחקר. הסהר הפורה משתרע מישראל דרך סוריה, דרום טורקיה ועיראק עד דרום-מערב איראן. תיאוריות שונות מייחסות את ראשית הביות של דגני בר למקומות שונים באזור.
לפי אחת מהן, חיטת הבר הראשונה שבויתה היתה החיטה החד-גרגירית, מין הנפוץ במערב איראן, בעיראק, בטורקיה ובדרום סוריה. החוקרים התומכים בתיאוריה זו נוטים שלא לקבל את ממצאיו של האגרונום אהרן אהרונסון, שאיתר בראשית המאה הקודמת את אם החיטה – חיטת הבר הדו-גרגירית שממנה התפתחו זני החיטה הגדלים עד היום בשדות ברחבי תבל – בגליל המזרחי התחתון. לטענתם, חיטת הבר החד-גרגירית הנפוצה באזורים צפוניים יותר של הסהר הפורה היא שבויתה ראשונה. חיטה זו צומחת באזור קרקאדאג' שבדרום מזרח טורקיה, ובאותו אזור גדלים גם זני בר של עדשים המתאימים לביות. מכאן עולה המסקנה שהחקלאות החלה בדרום מזרח טורקיה.
ומה באשר לתהליך ההיסטורי שהוביל לביות דגני הבר? על פי ההשערה המקובלת, תפקיד מפתח בתהליך זה מילאה ההתקדמות הטכנולוגית שאיפשרה את פיתוח המגל. תחילת ייצורו של המגל, על פי תיאוריה זו, קדמה לביות של דגני הבר.
אלא שמהתיאוריות בדבר מקורותיה הגיאוגרפיים וההיסטוריים של המהפכה החקלאית נשמט התפקיד שמילאה שעורת הבר במהפכה החקלאית. במאמר שפירסמו בשבוע שעבר בכתב העת “Academy of Sciences Proceedings of the National” דיווחו כסלו, וייס והרטמן, כי שעורה מהתקופה הניאוליתית באזור כורזים לא נקצרה במגל אלא לוקטה מהקרקע. החוקרים בדקו שרידי דגנים שמצאו בחפירות ארכיאולוגיות וגילו כי רק במיעוט קטן מגבעולי השעורה – אחד מכל עשרים – נותר חלק המכונה צווארון. ממצא זה אינו אופייני לשיבולים קצורות, שבהן נשאר הצווארון.
החוקרים הישראלים קובעים כי די במגע קל כדי לגרום לפירוקה של שיבולת השעורה הבשלה, והם משערים כי איסוף תוצרי ההתפרקות מהאדמה סיפק לתושבי האזור בתקופה הניאוליתית כמות רבה יחסית של דגנים. ממצא נוסף שתומך בהשערה הזאת הוא שבניסויים באזור כורזים התברר כי את שעורת התבור, אחד המינים הנפוצים של שעורת הבר, אפשר לאסוף במשך תקופה ארוכה – ממאי ועד סמוך מאוד לראשית עונת הגשמים, באוקטובר.
מסעות הליקוט של הזרעים מהקרקע יכלו איפוא להימשך כל הקיץ, ממש עד תחילת עונת הגשמים. כמויות השעורה שנאספו באופן זה הותירו בידיהם של בני התקופה הניאוליתית עודף של גרעינים, שאותם יכלו לאגור ולזרוע באופן מתוכנן בתחילת החורף, כדי שיבשילו בקיץ. לפיכך, עיבוד מתוכנן של שדות לצורך זריעה החל בעקבות הצטברות עודפי זרעים שלוקטו מהקרקע, ולאו דווקא בעקבות המצאת המגל.
איפה התרחשה המהפכה על פי ההסבר החדש? אחד מאזורי התפוצה העיקריים של שעורת הבר הוא צפון ארץ ישראל – הגליל המזרחי, המורדות המערביים של רמת הגולן ושיפוליו הדרומיים של החרמון. לפיכך, לא מן הנמנע שהמהפכה החלה כאן, או לפחות התחוללה בה בעת בארץ ישראל ובמקומות אחרים בסהר הפורה.
רן שפירא, הארץ, וחדשות וואלה!
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~787806976~~~201&SiteName=hayadan
