בשבח ה”ניהיליזם”/ד”ר יחיעם שורק

המאמר פורסם בכתב העת גלילאו, גליון 65, ינואר 2004, ומובא באישור המערכת

ד”ר יחיעם שורק

קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/soreqnihilism.html

תקציר

כולנו רוצים ללמוד מן ההיסטוריה, מאמינים בה, חוקרים אותה, דנים בה ומלמדים אותה. אך האם היא עוברת את בחינת האמינות בבית המשפט להיסטוריה? ספק רב בכך. גם אם ישרי דרך ולב אנחנו וכל כוונותינו טהורות, לא נוכל פשוט לבנות פאזל בן מיליוני רכיבים ממספר זעום, אקראי, בלתי רציף, נתון לפרשנות של רכיבים מצויים. האקדמיה חוטאת בכך, אך היחשפותה לביקורת מקצועית, דיסציפלינרית, מהווה, ורק במידה מאוד מסויימת, מעין שוטר מקוף נאמן העוצר עברייני ידע ודעת ומניח רק לשומרי החוק לעבור. הבעיה האמיתית מתעוררת במערכת החינוך, מני כיתות ד'/ה' ומעלה, כאשר הילדים נחשפים לספרי לימוד, בתוכם הכל מסודר, מאורגן, הגיוני וברור, בה בעת שהידע על המציאות, כאמור, נשען על כרעי תרנגול. כמו כן, נהרות שוטפים ושוצפים של פרטי ידע נשפכים אל אוקיינוס השכחה ואין כל סיכוי שמטרות הוראת ההיסטוריה ימומשו, ואפילו בחלקן. מדובר, לשם משל במשימות הבאות: הכרת אירועים היסטוריים חשובים, רכישת מיומנויות הדרושות ללימוד ההיסטוריה, הכרת מושגים היסטוריים, ראיית תופעות חברתיות בזיקתן לעבר, טיפוח השיפוט של אירועים היסטוריים ועוד. יש לחולל לדעתי שידוד מערכות עמוק בנושא הנידון: יש ליתר מטרת-על אחת – הקניית חשיבה היסטורית – תוך כדי צמצום אדיר בנושאי הלימוד בתאימות לגילאי הלומדים. אם נפתח כל מיפגש ב”מנטרה” של “אין לדעת האם כך זה היה!”, חזקה על העושים במלאכה לגשת אל כל אירוע בסקרנות מגורה ומהולה באומץ. כך נכשיר דור נבון יותר, מסתקרן ומתעניין יותר, ובעיקר בקורתי. מסר זה טעון התחשבות בכל מיני מקדמים פרמטריים כגון גיל, בשלות רגשית ואינטלקטואלית, יכולת המשגה והפשטה ועוד. אין הכוונה להמטיר על שכבת הגיל הבסיסית אנליזות והערכות השגורות בפי ה”גדולים”, המסתופפים בהיכלי האקדמיה. גם בעיות מורכבות ודילמטיות עשויות להיות מובנות על-ידי פישוטן והעברתן בלשון הברורה והידועה לזאטוטים.

בשבחי ה”ניהליזם”

אנו לומדים היסטוריה, מתעניינים בהיסטוריה, קוראים היסטוריה, מצטטים היסטוריה, מפיקים לקחים מן ההיסטוריה, ובעצם מה לא. אלא מאי? היש לנו מושג קלוש וחיוור האם מה שכתוב בספרים ואף במחקרים נכון ומהימן. ואגב, תוך כדי כך עולה שאלה אחרת, משמעותית ואקוטית לא פחות: האם שאלנו בכלל את עצמנו שאלה מנוסח זה. ראשית – לא שאלנו, מכיוון שאנו שבויים בקונספציות מעוותות של “ספרי ההיסטוריה המקודשים – (או “ההיסטוריונים המקודשים”) – “כך הורונו וכך לימדונו”. שנית – לא שאלנו מטעמי נוחיות של “מי ילך לבדוק, לתהות ולגלות ספקנות?!” – ויתרנו מראש על היגיעה המטריחה.
בכל מקרה התשובה לגבי בעיית מהימנות הספרים ואמינות המחקרים מתמצה במשפט קצר: אין לנו צל של מושג בנידון, וככל שאנו יורדים בשלבי הסולם ההיסטורי, הולך הצל ומחשיך עד לעלטה מוחלטת. אנו מעיינים בחיבורים היסטוריים, מחקריים, אודות תקופה ארכאית, קדמונית, ומוצאים עצמנו נאחזים בבדלי ידיעות, בשיירי אינפורמציה, בלתי רציפה, אגדית בחלקה ונעלמת. בעזרתה אנו מבקשים לאחות תמונה כלשהי, כשלמעשה אין לנו יכולת לאשש אותה, בבחינת השלמת פאזל בן מיליוני גזירים בעזרת גזירים בודדים בלבד.
בעיה מהותית זו ידועה לכל קהיליית המחקר מאז ומעולם. עם זאת, ומטעמים שונים (אולי מובנים), אין מי שיזעק: המלך עירום! ובאין חרב מתהפכת ומאיימת, הופכת ספרות מחקרית אודות העבר למעין נכסי צאן וברזל. עם הזמן היא מתקדשת, “מתאשרת” וממוקמת אחר כבוד על מדפי המחקר ההיסטורי, ובעיקר כשהיא זוכה ללגיטימציה מתרפקת של גורמים פטריוטים ממלכתיים. מנגד, כאשר מעז מאן דהוא לטעון כי לא רק שהמלך עירום, אלא אולי לא היה זה בכלל מלך, מדביקים על מצחו את אות הקין של הבוגדנות והרשעות, של שועל המחבל בכרמים. לאן התדרדרנו? כותב שורות אלה זכה למקלחת של צוננין ורותחין בשעה שהעלה על דעתו לטעון בכלל כי מרידות עממיות לאורך העידן הקדום ביהודה היו הזויות וסהרוריות, וכי פונדמנטליסטים קנאים כמעט דרדרו את החברה לסף אבדון. כך היה מנת חלקו בשעה שביקש לטעון כי סיפור הגלות הכפויה, האנוסה, לא היה אלא מיתוס מובנה, בעל יעד חינוכי ותיאולוגי ברור. ובסך הכל מה רצה הכותב, אם לא להציג את מילת הקסם, שהיא בליבת ההיסטוריוסופיה וההיסטוריולוגיה ושמה ספקנות.
אם חשבנו כי רק בעידן הקדום דורכות רגלינו על שדה מוקשים, טופחים על פנינו בסטירה צולפת גם עידנים מאוחרים יותר ואף מודרניים מאוד. ודווקא בתקופה של שפעת עדויות, מתפתחות לנגד עינינו תופעות מיתולוגיות, רחוקות ממבחן האמת ההיסטורית, ומתקדשות מטעמים שונים. קחו למשל, וזו רק דוגמה אחת מני רבות, את נושא השואה אשר נקלט במקומותינו, הוטמע והופנם במערכת החינוך מאז משפט אייכמן. או-אז, נוכח הצבריות הישראלית, המחוספסת, הביטחוניסטית ואף האלימה, לא הסתדר כל-כך נושא “כצאן לטבח”, או “קידוש החיים” בגטאות, והתפתח לצד השואה מושג חדש בשם “הגבורה”. תוך זמן קצר הפכו הללו לצמד-חמד: “השואה והגבורה”, ועם הזמן התעצם, ובעצם “למה לא?”, הסיפא ונגס ברישא (שהרי אחרת היה בו כדי לבעוט במיתוס הצברי, המחוספס, של ביריונות לגיטימית, של היהודי שיודע גם לתת מכות), ועד למידה כזו, ואפשר לפתוח ספרי מחקר ובעיקר ספרי לימוד ולהיווכח לדעת כי כמעט בכל גטו ומחנה ריכוז התחולל מרד כלשהו, כאשר תמונת המצב האמיתית, ההיסטורית, היתה שונה לחלוטין, להוציא כמובן את האירוע ההיסטורי בגטו ורשה. יש לצפות, בקצב זה ובמגמה מכוונת-מנווטת זו, כי בחלוף שנים ייעלם וייסוף הרישא, ותישאר (“איך לא?”) רק הסיפא – הגבורה. ואתם יודעים מה? הפסאודו-ז'דאנוביזם זה מטופח על-ידי משרד החינוך בשנים האחרונות מאוד, ולתזכורת: משרד זה פסל את אחד מספרי הלימוד המצויינים, רק משום שהעז לקרוא תיגר על פרות קדושות ומיתוסים מקורנפים. המחבר, פרופ' אייל נווה, ביקש, “בסך הכל”, להצביע על יסוד הספקנות כלפי קידושם של מיתוסים ושאר יסודות אתנוצנטריים שנצרבו בתודעת החברה במהלך הזמן, פרי צרכים ומקדמים הרחוקים משולחן הניתוחים ההיסטורי.
אז מה עושים? ישאל השואל, ובצדק, והתשובה מגולמת בשני אפיקים: מוסרי ופרגמטי-מהותי. הפן המוסרי דורש מכל מרצה, חוקר ואף מורה המתעסקים בנושאים היסטוריים, לפתוח את תלמודם באמירה (כפי שאני נוהג כך שנים רבות) המעט פרובוקטיבית: “אינני יודע האם מה שנלמד ונדון אכן קרה והתרחש במציאות”, בבחינת פרפרזה לוידויו הקלאסי של הירודוטוס בפתיחה לתולדות מלחמת הפרסים והיוונים: “חובתי לספר מה שמספרים, אולם אין חובתי להאמין בכל מה שמספרים”. אין מדובר במנטרה סתמית, המוציאה מיידית את הדובר ידי חובה. אדרבה, היא פותחת בפני הסטודנט, הקורא, התלמיד צוהר של סקרנות המהולה באומץ המקדמת נכונות לבחון את הדברים בלי מורא וללא משוא-פנים. סקרנות זו תתפתח ללא ספק כתוצאה מהיחשפות לתשתית אינפורמטיבית ומהצרבת אומץ הלב האינטלקטואלי בקרב התלמידים: אתה יודע, תהיה ספקן, הסק מסקנות כאוות נפשך (מודרכות ומנווטות כמובן על-ידי המבוגר).
הפן הפרגמטי-מהותי מוצע במהלך הבא: הבה נפריד בין הערוץ המחקרי לבין הערוץ החינוכי-לימודי, פדאגוגי. הערוץ המחקרי, האקדמי, יתמיד בעבודתו המקופלת בבחינת העבר, יעסוק בכל נושא ראוי ומעניין לטעמו ויהיה פתוח לביקורת עצמית ורב-כיוונית, אקדמית. לערוץ החינוכי-לימודי, הפדאגוגי, מזומן בעיקר תפקיד נכבד ורב-ערך – להכשיר את חוקרי העתיד. ושוב, אל לנו לשכוח כי אין מדובר באקדמיזציה של מערכת החינוך היסודית. ממש לא. ניצור את “חוקרי העתיד” בהסתכלות ברורה ובהתחשבות בגילם ובבשלותם הרגשית והאינטלקטואלית. לצורך ההדגמה נביא למשל את “פרוייקט שורשים” הנפוץ במקומותינו. זהו, למעשה, מין מחקר היסטורי בעל שיוך אישי-משפחתי. נו טוב, אני כבר רואה לנגד עיני את טובי המורים, המחנכים והמערכת המשרדית בכלל קמים ומתגוללים עלי כראוי, כשהם מצטטים את מטרות הוראת ההיסטוריה, שמונה במספר, כפי שפורסמו, ונעשו בהן לא מעט שינויים: החל מהכרת אירועים היסטוריים, דרך הכרת מושגים היסטוריים וכלה בפטריוטיזם – טיפוח רגש ההזדהות עם העם והמדינה (מטרה המקוממת את כל תאי הביקורת שלי). ואני בשלי: כל המטרות הנעלות הללו, שפורטו בחוזרים רשמיים של משרד החינוך והתרבות נועדו “לראותן בלבד”. בנסיבות הקיימות, כפי שארמוז מיידית, הסיכוי לממשן הינו קלוש וחיוור, ועל-כן, עדיף להתמקד במטרת-על אחת ולספוח אליה, בעקיפין ובתבונה, את שאר המטרות. הנסיבות הקיימות הן לגמרי לא מעודדות בלשון המעטה: שפע החומר והתיאורים ההיסטוריים (“מן התנ”ך ועד הפלמ”ח”), מריחתו לאורך 8-9 שנות לימוד (החל מכיתה ד' או ה'), העדר רציפותו לאורך סרגל הזמנים וכוללותו על-פני יבשות וימים (בשל מצוקת שעות ההוראה – שעתיים בממוצע לשבוע והעדר היכולת להתמודד עם הכל), מקדמי השכחה הטבעיים, העדר עניין טבעי בנושאים שהם, “מה-לעשות”, לא הכי אטרקטיביים, ומעל הכל – החטא שאנו חוטאים בו ומחטיאים את הילדים והנוער – הניסיון להראות שכל מה שכתוב בספרים נכון, אמין ומקודש. אמירה אחרונה זו עושה לנו ולכל המערכת חיים קלים, שסופם רדידות, פשטנות, מעילה במוסר ושיתוף פעולה סמוי ועקיף עם מסרי הממלכתיות של “כור היתוך” אידיאולוגי, ולעיתים פטריוטי (והדוגמאות: מפה ועד הודעה חדשה).
אז מה בכל אופן עושים? יש לחולל שידוד מערכות עמוק ומכאיב בתודעת הציבור ובמשרד החינוך, ולצורך ההדגמה ניתן לערוך מין בדיקה כוללת, אקראית, אפילו בסגנון “סגור” (“אמריקאי”), ולהיווכח שרוב הציבור (ובכללו – הנני מעז לומר גם לא מעט מורים) פשוט אינו זוכר את רוב-רובם של הנושאים אותם למד, ושלא לדבר על פרטי הנושאים. כלומר, בוזבזו קרוב ל-1,000 שעות לימוד לכל תלמיד ותלמידה, מבלי שה”סחורה” סופקה. הבה ונלמד מה שנעשה ומתהווה במקצועות אחרים, בספרות למשל, נלמד ונשכיל: לא הכמות קובעת, לא הרציפות, השינון והזכירה הם הפוסקים, אלא האיכות. נכון שמדובר על תחום דעת אחר, אלא שלמרות הפרמטר הכרונולוגי בעל החשיבות בדיסציפלינה ההיסטורית, אין לשלול פזילה אל מקצוע אחר, הגם שהוא מעוגן בדיסצפלינה אחרת. ובינינו, מי בכלל קבע שיש להערות לוורידי הילדים את קורותינו “מן התנ”ך ועד הפלמ”ח” ואת קורות העולם “משומר ועד אייזנהואר”? עלינו לצמצם באופן דרסטי את נושאי הלימוד ולגשת אליהם באופן שונה לחלוטין מן השבלוניות, הדוגמטיות והמודולריות השלטת במערכותינו זה עידן ועידנים. הנושאים יילמדו כפרוייקטים מחקריים, החל מכיתה ה' ועד י”א או י”ב, בתאימות לגיל הילדים, כשהמטרה המרכזית, הבולטת היא פיתוח החשיבה ההיסטורית, הביקורתית, האנאליטית (אין להירתע ממלים אלו), המיומנת והאמיצה. לצורך זה ייבחרו בקפידה נושאים מנושאים שונים, חלקם בעייתיים ומורכבים וחלקם נוחים יותר, ובעזרתם ניתן יהיה לפתח בקרב התלמידים את החשיבה ההיסטורית ולצייד אותם בתואר של “פרחי המחקר”. האמת היא, שמעבר לציניות זו, מסתתרת, כך על כל פנים לעניות דעתי, המשימה החשובה ביותר של ההוראה בכלל, ולענייננו – הוראת ההיסטוריה: להטמיע בקרב הילדים והנוער כלים לוגיים לניתוחם של מצבים היסטוריים, קטנים כגדולים, מקומיים כממלכתיים ואף בינלאומיים, ובכך להופכם לבני אדם רגישים יותר, מלאים ורוויים יותר, בשלים יותר ונבונים יותר. ושוב, הכל ייעשה תוך כדי התחשבות בגילאי התלמידים ובכשרים האינטלקטואליים שלהם. מי יודע, ואינני בבחינת הוזה בהקיץ, אולי גם נגיע לזמן שבו נקדיש גם זמן לפילוסופיה של ההיסטוריה תחת עוד כמה ק”ג של פרטים, שממילא מתמוססים והופכים למיקרוגרמים בתיבת הזיכרון. הדגל שיורם בכל שיעור ובכל נושא, הוא כמשפט שאני חוזר עליו באדיקות כמעט פנאטית בכל הזדמנות שנקרית לידי: “מה שאני עתיד ללמד אתכם, או להתנסות אתכם יחד, אין לי כל צל של מושג, האם אירע במציאות והאם גורמיו והשלכותיו ניתנים למדידה ולבחינה”. גישה פסאודו-ניהיליסטית כזו מגרה תמיד את המסתקרן לבדוק ולבחון את הנושא המוצע לדיון.
גישה כזו תפתח תחושה של כבוד כלפי כל אירוע ותמונת מצב ותעקור תפיסות של שבלוניות מזה ושטחיות מזה. ניתן, אגב, לבחון מגמה זו דרך התבוננות סתמית בכל עיתון, כשאנו משווים בין ידיעה, כתבה, פרשנות, פובליציזם ומאמר מערכת, וכל זאת אף בחתכי הצלבה מעיתונים שונים. נוהל כזה יביאנו חיש אל שאלת מיליון הדולר: מה באמת היה? אם בכלל? ואידך זיל גמור!

ד”ר יחיעם שורק, היסטוריון, מרצה במכללות סמינר הקיבוצים ובית ברל

לאתר כתב העת גלילאו – ומומלץ לעשות מנוי

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~786113162~~~185&SiteName=hayadan