בריחת המוחות הגדולה

ועדת המדע והטכנולוגיה בראשות ח”כ זבולון אורלב, דנה לאחרונה בנושא הכאוב של בריחת מוחות ● הדיון התקיים על בסיס ממצאי מחקר שיציג עומר מואב ממרכז שלם, שנעשה יחד עם אריק גולד, עמיתו למחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים

יהודה קונפורטס, אנשים ומחשבים

● בין הממצאים: היורדים כוללים בתוכם את מיטב המוחות בעלי ההשכלה הגבוהה שמוצאים בקלות חלופה כלכלית מעבר לים ● וגם: שימו לב לעולים החדשים המוכשרים שחוזרים לארץ

אחד הסיוטים הגדולים ביותר של מובילי תעשיות היי-טק וראשי מדינה המתעניינים בעתידה הטכנולוגי, הוא נושא בריחת המוחות – “שם יפה” שבו מכונים אנשים, אשר בהחלטה אישית של רגע, החליטו לקשור את עתידם במדינות שמעבר לים. מעבר לתיוג ולסיווג של אנשים אלו תחת “שם יפה”, מספרם הגדל והולך יוצר בעיה, שהיא אולי החמורה ביותר, שמולה תתמודד מדינת ישראל בשנים הבאות: בריחת מוחות

ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת, בראשות ח”כ זבולון אורלב, קיימה בשבוע שעבר (ד’) דיון מיוחד בנושא בריחת המוחות מישראל. הדיון התבסס על עבודת מחקר שנעשתה על ידי אריק גולד, מרצה בכיר במחלקה לכלכלה באוניברסיטה בירושלים, וד”ר עומר מואב, מהמחלקה לכלכלה גם הוא, ועמית בכיר במכון הכלכלי-חברתי במרכז שלם בירושלים. ד”ר מואב פרס בפני הוועדה את עיקרי המחקר שסקר את תופעת הירידה בין השנים 1995 ועד 2002, לפי קריטריונים של השכלה, תעסוקה, הכנסה, מצב משפחתי, וותק בארץ ועוד. להלן נקודות מרכזיות מתוך המחקר המקיף והעמוק שעשו השניים:
על-פי הנתונים, הנטייה לרדת מהארץ בקרב אוכלוסייה משכילה – בעלי תואר בוגר ומעלה – גבוהה מזו שנמצאה בקרב בעלי השכלה נמוכה. בשנת 1995 הוגדרו על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יותר מ-2.6% מכלל היהודים הנשואים, המשכילים, בקבוצת גיל 25 עד 40 “יורדים”, לעומת 1.1% בלבד, מכלל בעלי השכלה נמוכה, שהוגדרו בשנת 2002. התופעה בולטת במיוחד בקרב העולים החדשים – באותה תקופה ירדו מהארץ כ-4.65% בקבוצת הנשואים, המשכילים, בגיל 25 עד 40 וקרוב ל-2% מבעלי ההשכלה הנמוכה. ממצאי המאמר עולים בקנה אחד עם הטענה שמחירה הכבד של המדיניות הכלכלית/חברתית בישראל הוא אובדן מיטב בניה ובנותיה.

המחקר מבוסס על מפקד האוכלוסין שנערך ב-1995 בצירוף אינדיקציה לגבי סטטוס ירידה בשנת 2002. על-פי הנתונים, הנטייה לרדת מהארץ גבוהה באופן משמעותי בקרב האוכלוסייה המשכילה – בעלי תואר בוגר ומעלה – מזו הקיימת בקרב בעלי השכלה נמוכה.

משרד הקליטה פרסם בנובמבר 2003, הערכה על פיה כ-750 אלף ישראלים – 12.5% מכלל האוכלוסיה היהודית בישראל – חיים בחו”ל, בייחוד בארה”ב ובקנדה. לדעת עורכי המחקר בעיית הירידה מהארץ חמורה הרבה יותר מכפי שעולה מהנתונים שפורסמו עד כה, אשר התמקדו בהיקפי הירידה, יעדי הירידה ובמניעיה.
הממצאים המוצגים במחקר, כפי שיוצג בפני חברי ועדת המדע, מראים שהיורדים אינם מהווים חתך מייצג של האוכלוסייה. מדובר בקבוצה ייחודית שבה משקלם היחסי של צעירים משכילים גבוה באופן משמעותי מחלקם היחסי בכלל האוכלוסייה.

יתרה מזו, על פי פרסום הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מחודש ספטמבר 2005, חלה עלייה משמעותית במספר העוזבים בהשוואה ל-3 השנים הקודמות. על פי הערכות עדכניות, מספר היורדים מהארץ בשנת 2005 הגיע ליותר מ-25,000. לצורך השוואה, במהלך שלוש השנים שבין 2004-2002 ירדו מהארץ כ-19,000 ישראלים, מידי שנה.

המצב בקרב חבר העמים

לדעת מואב וגולד, הממצאים העולים ממחקר זה חמורים במיוחד בקרב עולי חבר העמים. רבים מהצעירים המשכילים מקבוצה זו היגרו מישראל לארצות המערב, ולמרבה הפליאה, יש כיום תופעה די רחבה של הגירה חזרה לרוסיה. אותה רוסיה, שהיא מדינה ענייה מאוד ביחס לישראל, מאפשרת לאזרחים משכילים או בעלי יוזמה, ומוכנים לעבוד קשה, ליהנות מרמת חיים גבוהה מזו המתאפשרת על ידי מדינת ישראל. שוק העבודה ברוסיה גמיש יותר, הסקטור הציבורי קטן, וכלכלת השוק מאפשרת תחרות של צעירים משכילים ומוכשרים, שמתוגמלים בשכר גבוה, ומשלמים מס הכנסה בשיעור נמוך מאוד מהכנסתם – כ-13% בלבד!

כמובן, שבריחת מוחות איננה בעיה ישראלית בלבד. עורכי המחקר מציינים, כי “ההגירה הבינלאומית של עובדים משכילים – ‘בריחת המוחות’ (brain drain) – עוררה עניין רב בשנים האחרונות בספרות הכלכלית-המקצועית ובעיתונות הפופולרית. הביקוש המתעצם לעובדים מיומנים, הביא לפתיחות רבה למדי במדיניות ההגירה של רבות מהמדינות המפותחות, כאשר מדובר ב”עובדים דרושים”, בעיקר משכילים. מחקרים רבים אכן מוצאים עליה ניכרת בהיקף ההגירה של משכילים במהלך שנות ה-90′. ההתפתחויות בענפי הטכנולוגיה, בצד ירידה בשיעור הילודה, עוררו דאגה בארצות כגון קנדה, בריטניה וגרמניה, אשר התאימו את מדיניות ההגירה שלהן במטרה לעודד קליטת עובדים משכילים”.

האקדמיה מבריחה

בחלק אחר של המחקר, אומרים כותבי המאמר, כי האוניברסיטאות בישראל מספקות דוגמה מאלפת כיצד המיסוי הגבוה, קשיחות שוק העבודה והגישה הסוציאליסטית שמעניקה כוח מופרז לוועדי העובדים ואינה מאפשרת תשלום שכר בהתאם להישגים, לצד החלופות בשוק העבודה הגלובלי, מעודדים את הירידה של מיטב המוחות מהארץ. צעירים מוכשרים שיוצאים לאירופה וארה”ב ללימודי דוקטורט במיטב האוניברסיטאות, מוותרים לעיתים רבות על הצעות עבודה באוניברסיטאות בארץ עם סיום לימודיהם, למרות רצונם לחיות בישראל, עקב פערי שכר גבוהים. בארה”ב, כוחות השוק והתחרות הקיימת על מרצים/חוקרים מצוינים, מכתיבים את שכר העבודה. השכר באוניברסיטאות מבוסס על חוזים אישיים והפערים בשכר בין החוקרים המצליחים לבין עמיתיהם הבינוניים, או בין חוקרים בתחומים מבוקשים, למשל כלכלה, מנהל עסקים, משפטים ורפואה, לבין תחומים מבוקשים פחות, כגון ספרות או סוציולוגיה, יכולים להיות גבוהים מאוד. ‘כוכב’ במחלקה לכלכלה יכול לקבל שכר גבוה פי ארבעה או חמישה מחוקר בינוני בספרות אנגלית.

אפשר להעלות טענות רבות כנגד השיטה האמריקאית ובזכות השיטה הישראלית אשר על פיה השכר שווה לכל המרצים (באותה הדרגה) ללא תלות בתחום או במצוינות, בין אם באוניברסיטה או במכללה ציבורית. אבל הטענות, מן הסתם, לא יגרמו לאמריקאים לאמץ את המודל הסוציאליסטי, שמנתק לחלוטין כמעט את הקשר בין ההישגים והשכר, ומותיר את ישראל מחוץ לתחרות בתחומים מסוימים.

כך, למשל, השילוב של שכר אחיד ונמוך (בהשוואה לאלטרנטיבה האמריקאית) ומיסוי גבוה, מותירים בידי מרצה מתחיל באוניברסיטה בארץ שכר נטו של פחות מ-2,000 דולרים בחודש. אותו מרצה צעיר יכול לבחור בשוק האמריקאי ולזכות בשכר העולה על 5,000 דולרים נטו, אם הוא כלכלן, או שכר שעולה על 8,000 דולרים נטו, אם מדובר בחוקר בתחום המימון בבית ספר למינהל עסקים. פערים כה גדולים מקשים על מי שמעדיפים לחיות בישראל לוותר על משרה בארה”ב. וזאת נוכח העובדה המצערת, שבחלקה הגדול נובעת משכר תחרותי, שהאוניברסיטאות האמריקאיות מהשורה הראשונה עולות בהישגיהן בהרבה על האוניברסיטאות בארץ.

גם בשוק התחרותי של המגזר הפרטי, שבו השכר נקבע על פי חוקי היצע והביקוש, המיסוי הגבוה בהשוואה לארה”ב – יעד ההגירה המרכזי של הישראלים – דוחף את הישראלי המשכיל והמוכשר לירידה. עובד ההיי-טק ששכרו עשרים אלף שקלים בחודש, מרגיש שהוא מתקשה לפרנס את משפחתו. מחצית מהכנסתו וכשני שליש מכל תוספת להכנסתו הולכים לרשויות המס השונות: מס הכנסה, ביטוח לאומי, מס בריאות, מע”מ ועוד.
העשירים מדוכאים

ואם נחזור לישראל, הרי שלדעת מואב, אם נתעלם מהעשירון התחתון, מתקבל מתאם חיובי בין ההכנסה לבין הנטייה לרדת מהארץ. הווה אומר, האפקט של דיכוי המוכשרים על ידי המדינה גובר על אפקט “תפישת הג’וב”. האפקט הראשון דומיננטי בחלק הנמוך יותר של התפלגות ההכנסה: עשירון שני עד שביעי. מי שלא “תפס ג’וב”, אבל הוא בעל יכולת, חריצות או השכלה, (שבאים לידי ביטוי בגובה ההכנסה), יגלה נטייה גבוהה יותר לרדת. לעומת זאת, בקרב העולים שהצליחו להתברג לשלושת העשירונים הגבוהים של ההכנסה, האפקט הדומיננטי הינו אפקט “תפיסת הג’וב”. ככל שההכנסה גבוהה יותר, הנטייה לוותר על המשרה בישראל ולרדת, קטנה יותר. בשונה מהנתונים בקרב ילידי הארץ, לא מתגלה תוואי מובהק כלשהו בתוך העשירון העליון או התחתון.

אחת הטבלאות המופיעה במחקר בוחנת את מידת הרלוונטיות של גורמים שונים להחלטה לרדת מישראל. המסקנה העיקרית העולה מנתוני הטבלה, היא שלנושא התעסוקה היתה רלוונטיות רבה בתהליך קבלת החלטת ההגירה. רובם המכריע של הנשאלים – 71% – ציינו את עבודת בן/בת הזוג ו-81% ציינו את האבטלה כגורמים רלוונטיים מאוד להחלטת ההגירה. לגבי ההכנסה ורמת החיים, מעניין שרק 43% ציינו את ההכנסה מהעבודה כגורם בעל רלוונטיות רבה להחלטת ההגירה. כוח הקניה, כפי שהוא בא לידי ביטוי ברלוונטיות הגבוהה של המיסוי ויוקר המחיה (66% ו-75% בהתאמה), מהווה גורם חשוב יותר בהחלטת הירידה, כפי שמשתקף בתשובות הנשאלים. עוד עובדה מעניינת לציון, היא איכות בתי הספר שצוינה כגורם בעל רלוונטיות גבוהה מאוד על ידי 75% מהנשאלים – יותר מאשר המצב הביטחוני והפוליטי (65%).

מסקנות

בפרק “מסקנות” כותבים גולד ומואב: בספטמבר 2005, עם פרסום נתוני הלמ”ס לגבי היקף הירידה מהארץ, התבטאו אנשי ציבור רבים על נושא חומרת הנתונים ועל הצורך בטיפול מיידי בתופעה, ואף הוזכר הצורך בחשבון נפש. השפל בעלייה והגאות בירידה, נטען על ידי רבים, מעוררים דאגה רבה. אכן, ההגירה של מיטב הבנים והבנות והדעיכה בהיקף העלייה, אינה רק בעיה בפני עצמה אלה סימפטום של בעיה חמורה יותר – כישלונה של מדינת ישראל ביצירת חברה שמאפשרת רווחה ואיכות חיים, כזו שתמשוך את מיטב העם היהודי לעלות, ולא לדחוק את אזרחי המדינה לחפש את גורלם מחוץ לגבולותיה. בכוחו של מחקר זה, המאפיין את קבוצת היורדים כבעלי השכלה גבוהה, לסייע לממשלת ישראל בעיצוב תוכנית פעולה קונקרטית יותר מאשר ההצהרה על הצורך בחשבון נפש וטיפול דחוף בבעיה.

בהמשך מעמיקים החוקרים ומטפלים בבעיות הכואבות של פערים בין האוכלוסיה, מדיניות ממשלתית, הוויכוח שקיים בנושא מיגור העוני וחלוקה “נכונה” של המשאבים, ועוד. אבל בין המסקנות, לא שוכחים השניים להדגיש את משפט המפתח הבא:

ללא היתרון האיכותי והכלכלי, ישראל לא תוכל להחזיק לאורך זמן את אזרחיה היצרנים – בעלי הברירה להגר. היא לא תהיה אטרקטיבית לעולים חדשים משכילים ולא תוכל לשמור על יתרונה הצבאי מול אויביה – יתרון שנובע מאיכות אנושית שמאפשרת הובלה טכנולוגית וכלכלית.

כאמור, המחקר עצמו מקיף ביותר וכלל טבלאות, תשובות לסקרים שונים שנעשו בקרב יורדים מחו”ל וניתוחים מדעיים ומעשיים לשורשי התופעה. השורה התחתונה כבר נדונה ונאמרה פעמים רבות; היטיב להגדירה – בחצי הלצה ובחצי אזהרה כואבת – פיליפ ליבמן מגרטנר המזה”ת, שדיבר על עתיד ענף מערכות המידע בכנס טורקיה: “אם לא נדע לשמור על המשאב האנושי, בתוך 10 שנים נחזור לקטוף תפוזים”.