ביתו החדש של הברדלס, בנברסקה

ביולוגים פעילי שימור מציעים תוכנית מהפכנית להצלת חיות נכחדות באסיה ובאפריקה – העברתן לשמורות בצפון אמריקה

אקונומיסט , הארץ, חדשות וואלה!

מסטודונים (פילים קדומים) בצפון אמריקה. אכלו שיחים וכך סייעו לשימור המרעה

בני אדם וחיות בר לא מסתדרים טוב במיוחד. מי שסובלים קשות מנחת זרועם של בני האדם הם היונקים הגדולים. שטחי המחיה שלהם הופכים לחוות, את בשרם מבשלים לארוחות וראשיהם נתלים כקישוט על קירות. ככל שגדלה אוכלוסיית בני האדם גובר הלחץ על בעלי החיים, שפוחת רק בסביבה שבה לאנשים יש זמן להתמקד ביופי ולא רק בתועלת הכלכלית של חיות הבר. לעתים קרובות, הערכת היופי מתפתחת במסגרת הביטחון שמציעות הערים, ולא במרחבים בלתי מיושבים.

קבוצת ביולוגים העוסקים בשימור, שבראשה עומד ג'וש דונלן מאוניברסיטת קורנל, העלתה הצעה צנועה בגיליון האחרון של כתב העת “Nature”: העברת חיות בסכנת הכחדה מאזורים שבהם הלחץ של בני אדם על בעלי החיים גדול, למקומות שבהם תוכל החברה לדאוג לקיומם.

אפריקה ואסיה הן יבשות שבהן מצויות חיות הבר תחת לחץ רב. האוכלוסייה האנושית גדלה, והתושבים לא עשירים דיים כדי שיעמידו את השימור בעדיפות גבוהה. ואולם, רבים מבעלי החיים בסכנת הכחדה נמצאים באסיה ובאפריקה. לעומת זאת, האוכלוסייה הכפרית בצפון אמריקה מצטמקת והאנשים עשירים מספיק כדי לדאוג לחיות הבר. ורבים אכן עושים זאת. בנוסף לכך, רוב היונקים הגדולים של צפון אמריקה כבר נכחדו.

כשהגיעו המהגרים הראשונים לצפון אמריקה, לקראת תום העידן הפלייסטוקני לפני יותר מ-13 אלף שנה, הם מצאו יבשת מלאה ביונקי ענק כמו פילים, אריות, ברדלסים, גמלים, סוסי בר ועוד. בתוך כמה אלפי שנים נעלמו רוב החיות, כנראה בשל ציד מוגזם. הנישות האקולוגיות שלהן פנויות משום כך לאכלוס. האם יש דבר הגיוני יותר מאשר להעביר יונקים בסכנת הכחדה מהעולם הישן לעולם החדש, תהה דונלן, והוסיף כי בדרך זו יינצלו החיות ממוות, וישיבו את אמריקה, חלקית לפחות, למצב בו היתה לפני שהתיישב בה ההומו-ספיאנס.

תוכניתו של דונלן קוראת להקמת שמורות על פני שטח של כ-2,500 קמ”ר במישוריה הנרחבים של צפון אמריקה, ואכלוסן בחיות מקומיות וזרות. אם יחזרו המישורים להיות אדמות מרעה (רעיון בהחלט לא מטופש, מכיוון שהיום משלמת ממשלת ארה”ב סכומי עתק לחוואים כדי שלא יעבדו שטחים נרחבים), הם יוכלו לספק מזון לאוכלי העשב ולטורפיהם. ההתחלה אמורה להתבצע בקנה מידה מצומצם. לשמורות פרטיות קטנות יועברו סוסי בר, חמורי בר וגמלים, וביולוגים יוכלו לבחון את השפעתם על המערכת האקולוגית. בהמשך, אם הכל יתנהל כשורה, ייתוספו הפילים ואחריהם הטורפים החתוליים. ההערכה היא שאם הניסוי יצליח יהיה אפשר להקים שמורות ציבוריות גדולות, שהן החזון הגדול של דונלן. להערכתו, התהליך עשוי להימשך כ-50 שנה. “חשוב להבין שאיננו תומכים בהטענת משאית בברדלסים והשלכתם בשטח”, אמר.

אף שהחיות שדונלן ועמיתיו רוצים להביא לאמריקה אינן זהות בדיוק לחיות ממינים שנכחדו, רבות מהן נחשבות קרובות משפחה וכולן ימלאו נישות אקולוגיות מסוימות. הפילים יסייעו בשימור המרעה כשיאכלו את השיחים הצומחים בו, תפקיד שמילאו בעבר המסטודונים (פילים קדומים). האריות והברדלסים ידאגו לדילול אוכלוסיית הסוסים, החמורים והגמלים, כפי שעשו אבותיהם ארוכי הניבים למפריסי הפרסה הקדומים. הברדלסים גם ישמשו כטורפי האנטילופה האמריקאית, שכיום רצה מהר יותר מכל חיית בר אחרת בצפון אמריקה. חוקרים סבורים כי מהירותה היא התשובה האבולוציונית למרדפי הברדלס הצפון-אמריקאי שנכחד.

תיאורטית, חזרת היונקים הגדולים תביא לגיוון רב יותר במערכת האקולוגית. בנוסף, אומרים החוקרים, השמורות ימשכו המוני תיירים ל”מישורים הגדולים” של צפון אמריקה, שיהוו מקור הכנסה לתושבים. לפי מאמרו של דונלן, כיום חיים לפחות 77 אלף יונקים אקזוטיים, בעיקר מאפריקה ומאסיה, בחוות פרטיות בטקסס. במקרים רבים בעלי חיים אלה מושכים הרבה מבקרים בתשלום.

כצפוי, אנשי שימור סביבה מהזרם המרכזי מגיבים לרעיון בחשדנות מסוימת. כריס האני, ביולוג מ”מגיני חיות הבר”, חושש שהרעיון עלול לפגוע ב”יעדים מציאותיים יותר”, כהשבתם לטבע של זאבים, ביזונים, דובי גריזלי ואיילים צפון אמריקאיים (שאין לבלבלם עם קרוב משפחתם, הצבי האירופי שמכונה בצפון אמריקה “מוס”). הניסיונות להשיב לטבע בעלי חיים אלו נתקלו בהתנגדות מרה של חוואים, חקלאים ופוליטיקאים. בפארק הלאומי ילוסטון החלה ב-1995 תוכנית השבת זאבים שהצליחה מאוד, אך לא לפני שהוגשו תביעות משפטיות, שולמו אלפי דולרים כפיצוי לחוואים שבעלי חיים מעדריהם נטרפו ושני זאבים נורו למוות בניגוד לחוק. אם דונלן ועמיתיו ינסו לממש את הרעיון שלהם לא רק במקומות מבודדים, אלא כצעד ראשון לקראת הפעלת תוכנית גדולה של החדרת אריות וברדלסים לסביבה, הם בוודאי ייתקלו בהתנגדות עזה בהרבה.

אריק דינרשטיין, המדען הראשי של הקרן העולמית לחיות בר (WWF), מתנגד לתוכנית של דונלן. לדעתו, היא עלולה להזיק לא רק למאמצים לשימור המינים הצפון-אמריקאיים, אלא גם למינים שדונלן מקווה להציל. דינרשטיין טוען שדונלן פסימי מדי בהערכת הסיכוי לשימור מינים בסכנת הכחדה במולדתם שבאפריקה או באסיה. במקום להוציא כספים על הטמעת החיות בצפון אמריקה, הוא מציע ד להשקיע בשימורן באזורים שבהם הן חיות כיום.

שני טיעוני הנגד הגיוניים, אך האני מעלה חשש נוסף. תורת השימור בימינו מתנגדת עקרונית להפצת מיני חיות בשטחי מחיה חדשים, מכיוון שעלול להיגרם נזק משמעותי לבעלי החיים המקומיים. ואולם גם אם הרעיון של דונלן אינו אידיאלי, ייתכן שמדובר בפתרון הטוב ביותר שקיים. התוכנית שלו היא הצעה עתירת דמיון, שנועדה לענות על סכנה ברורה ומיידית. הרעיון בוודאי ראוי לבחינה מדוקדקת.
ידען בעלי חיים בסכנת הכחדה

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~249779314~~~32&SiteName=hayadan