ביער האתמול יעטפו את דגי המחר

איך נוצר הנייר, מאין באה הדיו ומי מהדק את הסיכות. המצע שעליו צומחת המעצמה השביעית

ארנה קזין

מתוך מוסף פסח, ,6/5/01 הארץ

העצים נופלים ביער, אבל מהכביש לא שומעים אותם. כדי למצוא את
חוטב העצים צריך להיכנס כמה עשרות מטרים פנימה, על שביל רך
ומושלג, המתעקל בלב גבעות של עצי אורן ואשוח. לעצור. לדומם את
המנוע. לפתוח את הדלת ולהקשיב. הקור העז, מינוס 7 מעלות, מכה
בפנים ואתו ריחות רעננים, מתוקים, של מחטים וענפים ושרף, ושלג
המעורב באדמה לחה. דממה. היער נשמע עזוב.

ניקלאס קריסטיאנסון, האיש שכורת את העצים שמהם מפיקים את נייר
העיתון שבידכם, מתגלה לבסוף במעבה היער בעיצומה של העבודה. זה
היום האחרון בפברואר, והחורף בדרום שוודיה מתקרב לקצו.
קריסטיאנסון, גבר בהיר שיער ועב גוף, לבוש במעיל חם, חובש כובע
צמר ועוטה כפפות, מתקדם ומקפץ על מהמורות, מתמרן בין עצי אורן
צפופים, מוגן מהקור בתוך ה””Harvester שלו.

זו מכונה מצחיקה, שנראית כמו צעצוע של ענקים: חוטב העצים עצמו
יושב בתוך קופסה מזכוכית, על כיסא המחובר לקפיצים חזקים. הוא
נוהג באמצעות ידיות הילוכים, ומניע לחוד כל אחד מארבעה גלגלים
עבים וגבוהים העטופים בשרשראות ברזל – דבר כמעט אינו עומד
בפניהם. את העצים, שנישאים לגובה של כ-15 מטר, הוא מפיל
באמצעות זרוע ברזל ארוכה, שבראשה סכין. הזרוע הביונית מרימה את
הגזע שנפל, מקלפת אותו מענפיו וחותכת אותו בדיוק מרשים לחתיכות
של 3 מטרים כל אחת. כשרוכנים על הגזעים השכובים על הקרקע, אפשר
לספור את הטבעות בבסיסם ולגלות את גילם. העצים האלה צעירים:
זה בן ,15 זה בן ,18 וזה, הגבוה יותר, בן .20

רווחתו של חוטב העצים, הבסיס האנושי שעליו עומדת תעשיית הנייר
הגדולה, היא רק אחת הסוגיות המוסריות שביקשנו לברר בביקור הזה.
פעמים רבות כל כך תעשיות של מוצרי צריכה יום-יומיים, המשתמשות
בחומרים מהטבע, צוברות הון רב תוך כדי ניצול בני אדם ומשאבים,
באמצעות פעולה בזבזנית, נטולת מעצורים וחסרת מצפון. אבל
קריסטיאנסון, בן ,40 כבר 12 שנים במקצוע ואינו מתלונן.

אמנם זו עבודה קשה, הוא מעיד. שמונה שעות לבד בלב היער. ב-6
בבוקר, כשהוא נכנס לכאן, החשיכה מוחלטת. הוא מדליק זרקורים
שמשליכים אור-יום מדומה על העצים. בחודשים דצמבר וינואר החשיכה
נמשכת כמעט על פני יום העבודה כולו. אבל עכשיו צהריים והפנסים
כבויים ואור שמש רך מלטף את העצים ומנצנץ על פני השלג. את
העצים לכריתה הוא בורר בקפידה: “אני מפיל רק את העצים הפחות
יפים, היותר רזים”, הוא אומר. “אני מדלל את היער, אני לא מחסל
אותו. אני נותן מקום לעצים הגדולים והיפים להמשיך להתפתח”.
ובכל משמרת, במשך שעתיים, הוא יורד מהמכונה, צועד ברגל במעבה
היער, ועובד בידיים עם המשור החשמלי, כורת את העצים שאליהם
המכונה אינה מצליחה להתקרב. זו מלאכה פיסית מאוד, מתישה. אבל
לדבריו, גם העבודה על ההארבסטר אינה קלה כפי שהיא נראית.
“הכתפיים כואבות בסוף היום. אני חייב להיות מרוכז מאוד, לשמור
על שיווי משקל, לתפוס את העצים ולהזיז את המכונה, הכל בבת אחת.
השרירים שלי תמיד תפוסים”. וכן, הוא אומר, “לפעמים אני מרגיש
בודד. לא רואה אף אחד במשך יום שלם. אבל בעצם אני אוהב את זה.
את השקט ואת העבודה הפיסית. אני אוהב את העצים ואת החיות ואת
הציפורים”. והמשכורת, הוא אומר, יכולה להיות טובה יותר אבל בסך
הכל היא סבירה. “זו המשכורת הממוצעת במשק השוודי. לא נורא”.

ללא מגע יד אדם

נייר העיתון הרגיל של “הארץ” מיוצר במרחק קילומטרים אחדים
מהיער של קריסטיאנסון, בהילטה, מפעל של תאגיד סטורה-אנסו
(StoraEnso) היושב בלב הילטברוק, כפר קטן בדרום מערב שוודיה.
את הגזעים שנפלו ביער עורמים על משאיות ומעבירים אותם להילטה
ולמפעלי נייר אחרים באזור. המפעל בהילטה, המתמחה בייצור נייר
עיתון רגיל, הוא רק אחד מ-50 מפעלים של סטורה-אנסו באירופה,
בארצות הברית, בסין ובברזיל. ניירות אחרים, כמו הנייר המולבן
של המוסף הזה, מיוצרים במפעלים אחרים.

מבנה שוק הנייר מיוחד: אף שסטורה-אנסו היא התאגיד השני בגודלו
בתעשיית הנייר העולמית, אחרי התאגיד “- “Paper Corp
International מכירותיה בשנת 2000 נאמדו ב-13 מיליארד יורו,
והיא מייצרת 15.4 מיליון טונות של נייר וקרטון בשנה – בכל זאת
היא תופסת לא יותר מ-%5 מהשוק. יוהאן הוף, איש השיווק של המפעל
בהילטה, אומר שהשוק עדיין מבוזר מאוד, אבל לא לאורך זמן. כבר
עכשיו המפעלים השונים מתואמים ומסדירים ביניהם את ניהול
היערות, את איסוף הנייר הממוחזר, ובעיקר את מחיר הנייר. בעתיד
יהיה המצב גרוע עוד יותר: בכל יום נעשים מיזוגים נוספים בין
החברות הרבות, ובשנים הקרובות תדמה תעשיית הנייר לתעשיות אחרות
בעולם – הכוח יהיה מרוכז בידיים מעטות, יהיו פיטורים, יהיו
קיצוצים, והמחירים רק יעלו ויעלו.

לתעשיית הנייר השוודית מאפיינים מיוחדים נוספים – במיוחד בתחום
ההתחשבות בסביבה – אבל אולי המאפיין הבולט מכולם הוא זה: כמעט
לא רואים בה אנשים. בדידותו המזהרת של קריסטיאנסון מרחפת על
פני תהליך הייצור כולו, מהיער בשוודיה ועד מפעל הדפוס החדש של
“הארץ” בתל יצחק.

המכונה היעילה השתלטה על הכל. הגזעים שנפלו ביערות שונים ברחבי
שוודיה – מצפון המדינה באים אורנים שגדלים לאט וסיביהם ארוכים,
ומהדרום, באזור הילטה, עצים צעירים שסיביהם קצרים וחלשים יחסית
– נכנסים לחצר המפעל בהילטה ונערמים בצורה מסודרת, תהליך שכמעט
לא מעורבת בו יד אנוש. יש כאן כ-20 אלף מטר מעוקב של עץ.
הגזעים אינם מחכים יותר מחמישה ימים בחצר, התחלופה מהירה – כדי
שהנייר יהיה משובח חשוב שהעץ יהיה טרי וישמור על ברק ולכן הם
בולטים בשטח, פסים חומים בלב הלבן, השלג אינו מספיק לכסות
אותם.

מעט מאוד ידיים עובדות גם בתוך המפעל בהילטה, שקם ב-1907 תחת
השם סטורה (סטורה השוודית, שקיימת כבר 700 שנה, התמזגה עם אנסו
הפינית ב-1998). עם השנים, ככל שגדל המפעל כן קטן מספר העובדים
בו. כיום הוא בנוי משורה של מבנים אפורים ענקיים, שבהם ארבע
מכונות נייר עצומות, כל אחת מהן מתנשאת לגובה בניין של שתי
קומות. הן מפיקות את נייר העיתון מנייר ממוחזר ומגזעי עץ,
המעובדים בשיטות שונות. רק 950 איש עובדים כאן, במפעל הגדול
באירופה לייצור נייר עיתון, במשמרות, 24 שעות ביממה. על מכונה
אחת, שאורכה כמה עשרות מטרים והיא מייצרת אלפי טונות נייר
ביום, עובדים לא יותר משישה פועלים. ורוב הזמן הם עומדים
מאחורי חלונות זכוכית גדולים ומתבוננים במסכי מחשב. כשהם
יוצאים לרחבה שהמכונה עומדת בה הם מתגמדים לידה, נראים כמו
ילדים קטנים.

כמובן, לטכנולוגיה המסלקת אנשים מדרכה יש לא מעט יתרונות.
לדוגמה: בזכות שיפורים טכנולוגיים נהר הניסן הצר, הזורם בשקט
בלב המפעל, תורם רק חלק קטן ממימיו הקרים לתהליך הייצור
(“לייצור טונה של נייר דרושים בהילטה רק 8 מ”ק של מים”, מספר
הוף, “לעומת 700 מ”ק מים לטונה נייר במפעלים ברוסיה – הם הרבה
פחות חסכוניים”); מהמכונות זורם הנהר אל מפעל טיהור יעיל,
המחזיר למים את החמצן שניטל מהם, וממשיך לזרום – נקי למדי – כל
הדרך אל האלמסטאד, עיר החוף המרוחקת שעתיים מהמפעל, והחוצה אל
הים. “בשנות ה-50 הדברים נראו אחרת, גרמנו לא מעט עוול
לסביבה”, ממשיך הוף. “זיהמנו את הנהר. בכל פעם שהחלפנו צבע
במכונה, הנהר היה מחליף את צבעו. בשנות ה-60 הוחלט לשנות את
התהליך וליייצר רק נייר עיתון, בלי צבעים”. ובשנות ה-70 הקימו
בהילטה בראשונה מפעל טיהור ומאז הם משפרים בהדרגה את יחסם
לטבע, מקור מחייתם.

נשטף, נגרס, נלחץ, נמחץ

הכניסה מחצר המפעל אל אולמות הייצור מהממת. ממינוס 7 מעלות
צלסיוס בחוץ נכנסים באחת לאקלים ים-תיכוני קיצי, וטמפרטורה של
30 מעלות. אטמי אוזניים הם כורח, חייבים לעמעם מעט את השאון
המחריש. בולי העץ נעים לבדם לקראת כלייתם. הם נוסעים בתוך
מנהרה ארוכה על רצועות גומי רחבות, נופלים לתוך מנהרה, יוצאים
ממנה בלי הקליפה (את הקליפה אוספים אחר כך ומשתמשים בה להפקת
האנרגיה המניעה את המכונות), ומושטים לתוך קרוסלה גדולה, שבה
הם נעים, נופלים, נתקלים זה בזה, נשטפים, נגרסים, נלחצים,
נמחצים, נטחנים ויוצאים מן העבר האחר בצורה של שבבים. חם
ומחניק כאן. ריח חריף של בושם ממלא את הנחיריים. “זה הטרפנטין
שמופק מהעץ”, מסביר הוף בצעקה, מנסה להתגבר על הרעש.

הריח במכונת מיחזור הנייר, העובדת במקביל באולם אחר, נעים
פחות. זה ריח של זבל, של נייר לח ועבש. כאן, בשונה משאר קווי
הייצור, אפשר לראות פועלים אחדים העובדים בידיים. הם מסייעים
למכונה להפריד בין עיתונים לבין מגזינים מנייר כרומו. נייר
העיתון מוסע במסילה לתוך מכונה שנראית כמו מכבסה ענקית. הוא
נגרס ונטחן ומפורק בעזרת כימיקילים לסיבים. באולם אחר שורר שוב
ריח אחר: ריח מר-מתוק, עשיר מאוד, של צבע ודיו. כאן מוציאים את
הצבעים מהעיתונים המשומשים. מזרימים אוויר דחוס לתמיסה של מים
וסיבים. הדיו נדבק לבועות האוויר, מתנתק מהתמיסה ויוצא החוצה.
בתחילת התהליך התמיסה שחורה. בסופו צבעה אפור בהיר.

שבבי העץ נטחנים דק באבני ריחיים גדולות ומפורקים באמצעות חום
גבוה וכימיקלים לסיבים מנותקים. הסיבים מהעצים השונים מוסעים
עם תמיסת הנייר הממוחזר למכונת הנייר. בכניסה למכונה מורכבת
התמיסה מ-%99 מים ו-%1 סיבים. המים והסיבים עוברים בתוך
המכונה, בין גלילים ענקיים שאורכם 8 מטרים המסתובבים במהירות
זה כלפי זה, כמעט צמודים זה לזה. מהתנועה, מהחיכוך ומהחום
נוצר הנייר: תוך כדי התהליך יוצאים בהדרגה המים ונשארים רק
הסיבים, הנקשרים זה בזה מחדש בקישורי שתי וערב. בסוף הדרך עובר
הנייר ייבוש, וכשהוא יוצא מהמכונה – חזק וחלק – יש בו %91
סיבים ו-%9 מים. גלילי הנייר הארוכים נחתכים לגלילים קטנים. גם
כאן, בסוף התהליך, אפשר לראות מחזה נדיר: שניים-שלושה עובדים
נוגעים בנייר בידיהם. הם דוחפים את הגלילים החתוכים שיצאו
מהמכונה, סוגרים אותם בנייר דבק ומסמנים אותם בתוויות.

בישיבה, מאחורי הוויטרינה

בשנים האחרונות גדלה תעשיית הנייר בצעדי ענק, והיא מעוררת
לפיכך חשד ודאגה. חוטבי העצים אינם מועסקים ישירות על ידי
חברות הנייר אלא על ידי מחזיקי היערות, וכבר התברר שמצבם,
לפחות בשוודיה, אינו גרוע. אבל מה מצב העובדים המעטים שעדיין
מועסקים בתהליך הייצור, בחום גבוה, במשמרות סביב השעון,
במכונות שאינן מפסיקות לייצר אלא ארבע פעמים בשנה: באחד
בינואר, בחג המולד, בפסחא ובאחד במאי? האם הם מנוצלים? וחשוב
לא פחות: איך יישארו יערות בעולם, אם כל העצים נופלים ונטחנים
עד דק לנייר? ואיך מעבירים את כל הנייר הזה לקצות תבל? כמה נזק
גורמת התעשייה הזאת בדרכה אל הקוראים בבית?

אם לשפוט לפי דבריו של מיקל סוונסון, אחד מפועלי הייצור
בהילטה, אפשר להסיר מסדר היום את הדאגה הראשונה. הוא בן ,27 גר
לבדו בבית מוקף יערות במיילה, כפר קטנטן המונה ארבע משפחות
ומרוחק קילומטרים אחדים מהמפעל. הוא עובד בהילטה מ-,1995
והתקדם בה לאט במעלה הדרגות המקצועיות. הוא אומר שהוא “אוהב
מאוד את העבודה”. הוא התחיל בדרגה הנמוכה, במלאכה הפשוטה של
סידור הגלילים בסוף התהליך, עבר לתפקיד האחראי על החלק המייבש
במכונה, התלמד כאחראי מכונות, ועכשיו הוא יושב מאחורי
הוויטרינה יחד עם שלושה חברים למשמרת. באחריותו עשרות מטרים של
מכונה, מהקטע שבו נכנסים הסיבים ועד לקטע שבו יוצא הנייר.

יום העבודה, הוא אומר, קל למדי כשאין תקלות. משמרת הבוקר
מתחילה בשש בבוקר, בשיחה עם אנשי משמרת הלילה המדווחים על
אירועים שקרו בזמן אחריותם. “אם היתה משמרת טובה, התדרוך נמשך
5 דקות. אם לא, מקסימום 20 דקות. כשיש בעיות, יושבים ומדברים
עליהן. משמרת הלילה גם מודיעה לנו מי הלקוח, איזה עובי נייר
ובאיזה גודל צריך לחתוך את הגלילים. היום אנחנו מייצרים נייר
ללקוחות בנורווגיה ובישראל”. רוב הנייר הנשלח ל”הארץ” הוא
במשקל 45 גרם, בגלילים שמידותיהם שונות: ברוחב 160 ס”מ, 120
ס”מ או 80 ס”מ, ובקוטר של 1.25 מטר או 1 מטר.

סוונסון אומר שאחרי התדרוך “שותים כוס קפה כדי להתחיל את היום”
(וזו לא תהיה הכוס היחידה שהוא ישתה במשך היום. שוודיה היא
צרכנית הקפה, בעיקר קפה פילטר, הגדולה בעולם. הם כמעט אינם
שותים משקאות אחרים), ויוצאים לבדוק את המכונות. לאסוף מידע.
לראות שהכל זורם. הם נוגעים בנייר, מוודאים שהוא נראה טוב,
וב-9:30 נפגשים עם המפקח כדי למסור לו את הפרטים. “היום לא היה
הרבה מה לדווח”, אומר סוונסון. “יש רק בעיה קטנה עם סימנים,
פסים דקים, לאורך הנייר, שהופיעו בצד האחורי של המכונה. ייתכן
שזה בגלל עודף מים. אנחנו מנסים לווסת שוב את כמויות המים כדי
לתקן את הבעיה”. את התיקונים עושים מאחורי הוויטרינה, בחדר
השקט, שבו אפשר להוציא את האטמים מהאוזניים. רוב הזמן יושבים
מול המחשב. מחשבים חישובים. מתבוננים. מפקחים.

“כשהגעתי לכאן”, אומר סוונסון, “לא היו מחשבים. הכל היה ידני.
ב-1998 בנו את המכונה החדשה, עם המחשבים, ולמדנו לתפעל אותם.
עכשיו העבודה בדרך כלל קלה ולא דורשת מאמץ פיסי, רק מחשבתי.
כשיש תקלות, צריך להחליף חלקים ביד ולמשוך ביד את הסיבים וזה
מאוד קשה. אבל זה גם מאוד נדיר”.

נראה שהיחס לעובדים בהילטה טוב למדי. יועצת להנדסת אנוש מועסקת
במפעל במשרה מלאה: היא מוודאת שהעובדים יושבים בנוח וכי אינם
מסכנים את בריאותם באזור המכונות. יוהאן הוף אומר שמספר
הפציעות של עובדים פחת מ-25 פציעות בשנה בתחילת שנות ה-,90
ל-11 פציעות בשנה שעברה. רוב הפציעות הן חתכים וקרסולים
נקועים. “אנחנו עובדים מאוד קשה כדי לצמצם אותן למינימום”, הוא
אומר.

מיקל סוונסון אמנם אינו משתמש בו, אבל במפעל יש חדר כושר
משוכלל, להנאת העובדים, שיושבים שעות ארוכות ביום ואינם מזיזים
את הגוף. “את הכושר שלי אני עושה עם המשור ביער. זה יער ששייך
למשפחה כבר עשרות שנים.
בכל יום חופשי אני יוצא עם המשור וכורת עצים”. את העצים הוא
חוטב לשימושו הפרטי, לחימום הבית, וגם כדי למכור אותם לתעשיית
הנייר והריהוט. “זו עבודה קשה ביער”, הוא אומר, אבל כמו
קריסטיאנסון, הוא אוהב אותה.
העבודה במשמרות מסודרת כך, שאחרי כל שלושה ימי עבודה יש חופשה
של יומיים. לחופשה של שבוע הוא יוצא אחת לכל שבעה סיבובי
משמרות. סיבוב, אגב, כולל שלוש משמרות: משמרת בוקר, שבע שעות
מנוחה; משמרת לילה, שבע שעות מנוחה; ומשמרת צהריים. לדבריו,
המשכורת בסדר: 27,000 קרונות (13,500 שקלים) בחודש. והארוחות
במסעדת המפעל מצוינות (הרבה בשר, גם העוגות טעימות, ויש המון
קפה). ונשאר לו הרבה זמן לבלות בטבע. “מתאים לי לחיות לבד”,
אומר סוונסון. “אני נהנה מהשעות החופשיות שלי ביער. גם למדתי
לחבב את החברים שלי למשמרת, אבל אנחנו לא נפגשים אחרי הצהריים
בבית. העבודה כאן ביחד מאוד אינטנסיווית. זה יהיה מוגזם להמשיך
את זה בימי החופש”.

שני עצים לקורא בשנה

אמנם בישראל עיתונים נסגרים בזה אחר זה, וגם תרבות עשירה של
קריאת מגזינים לא מתפתחת כאן. אבל בעולם מצב העיתונות הפוך.
עיתונים נפתחים חדשים לבקרים. המפעל בהילטה מייצר כ-780 אלף
טונה נייר בשנה, ומלבד “הארץ”, “ידיעות אחרונות” ו”מעריב”,
הלקוחות הגדולים שלו הם העיתונים הגרמניים, ובראשם “זי דויטשה
צייטונג”, העיתונים השוודיים, ובראשם “אפטונבלאדט”, ועיתונים
בריטיים כמו “המירור” ו”הסאן”.

בארצות סקנדינוויה שיעור קריאת העיתונים (וגם קריאת הספרים)
הוא מהגבוהים בעולם, ומגוון העיתונים רחב. הוף אומר ששוק הנייר
נהנה מאוד באחרונה מתופעה מתרחבת של הפצת עיתונים חינם, ברבבות
עותקים, בתחנות הרכבת התחתית בארצות סקנדינוויה ובערים גדולות
כמו ניו יורק ולונדון.

אבל עיקר הגידול הצפוי בשוק, אומר הוף, קשור בתהליך
המודרניזציה שעוברת החברה הסינית. ככל שיותר סינים יודעים קרוא
וכתוב ועוברים תהליך של עיור, כך גדלה שם צריכת הנייר. עיתונים
חדשים נוסדים, ספרים מודפסים. אי אפשר לשער בכלל את פוטנציאל
השוק שם.

“באריקסון, חברת התקשורת השוודית, הכריזו לפני כמה שנים על
המשרד נטול הנייר”, מחייך הוף. “אפשר לומר שלרגע קל דאגנו. אבל
מהר מאוד התברר כמה הם טעו”. כיום הרי ידוע שאפילו האינטרנט –
ובכלל זה העיתונים המקוונים – מגביר את ייצור הנייר בעולם.
הילטה דווקא אינה מייצרת נייר למדפסות; זה נעשה במפעלים אחרים
ובשיטה אחרת. להפקת נייר למדפסות מוציאים מהעץ, בתהליך כימי
ממושך, את הליגווין, החומר שמקשר בין הסיבים בעץ וגורם מאוחר
יותר להצהבת נייר העיתון. לתעשיית המחשבים מפיקים איפוא נייר
מולבן, עבה, שמחזיק לאורך זמן. והביקוש לנייר הזה רק הולך וגדל
(אגב כך, הוף טוען שאין כל יתרון סביבתי בנייר נטול עץ. כי גם
הוא מופק מעץ, “אלא שפשוט מוציאים מהעץ את רוב מרכיביו
ומשתמשים לצורך כך בכמות גדולה יותר של כימיקלים”).

כך או כך, הגידול הזה בתעשייה מאיים לכאורה איום ישיר על
היערות של כדור הארץ. נייר העיתון, שעליו מודפסות המלים האלה,
מורכב מ-%50 נייר ממוחזר – מעיתונים שנאספים ברחבי סקנדינוויה
ובגרמניה – ומ-%50 עץ טרי מהיער.

לדברי הוף, טונה נייר ממוחזר מצילה 14 עצים (אבל השימוש בנייר
הממוחזר מוגבל: %85 מהנייר הממוחזר מנוצל לייצור מחדש אחרי
שיורד ממנו הצבע, אבל כעבור חמש פעמים של מיחזור יוצא העיתון
משימוש, כי אין בו די סיבים).

בחישוב גס, אפשר לקבוע כי מנוי אחד של “הארץ” מכלה במשך שנה
שני עצי אורן ביער השוודי. 100 אלף קוראי עיתונים בישראל
אחראים לחיסולם של 200 אלף עצים בשוודיה בשנה. כריתת עץ אורכת
שנייה. גידולו נמשך בין 20 ל-40 שנה. רוב העצים לתעשייה נכרתים
ביערות טבעיים. הגידול במטעים מניב עצים בעלי סיבים חלשים מדי.

אבל הוף אומר שבדרך פלא יש היום בשוודיה יותר עצים משהיו באמצע
המאה ה-.20 בשנים עברו נהגה התעשייה לחסל יערות של עצים
עתיקים, בני מאות שנים, ואלה כמעט נעלמו מעל פני האדמה. אבל
כיום החוקים בשוודיה מחמירים: ראשית, לא נוגעים במעט העצים
העתיקים שעוד נשארו. ושנית, כאשר כורתים חלקים שלמים של יער
טבעי, חייבים לשתול בקרחת שנוצרה, בתוך שלוש שנים, כ-3,000
שתילים לכל 100 מ”ר. כאשר מדללים את היער, כמו שעושה
קריסטיאנסון, ומשאירים בו עצים המזריעים את היער באופן טבעי,
יש לוודא שכמות העצים הזאת תישתל בחזרה בתוך חמש שנים.
והחוקים מחמירים גם בכל הקשור לשימוש בכימיקלים. לא מרססים
ממטוסים. לא משתמשים בחומרים המזיקים לבעלי חיים. משתמשים
בחומרים המסלקים חיפושית מזיקה, אבל אינם מזיקים לצבאים ולשאר
חיות היער.
“בעולם החומרים, תעשיית העץ טובה יחסית”, אומר הוף, “משום
שאנחנו שבים ומגדלים את חומר הגלם. הוא לא נגמר, אנחנו לא
מחסלים אותו”.

שישה אנשים עושים עיתון

מתברר שגם בתהליך הובלת גלילי הנייר אל מכונות הדפוס מקפידים
בסטורה-אנסו להמעיט בזיהום ובנזקים לסביבה. הנייר משוודיה מגיע
לישראל בספינות. ללקוחות באירופה הוא מועבר, על פי רוב,
בתחבורה הפחות מזיקה האפשרית – ברכבת.

רק בשלב הדפוס נכנסים לנייר העיתון כמה חומרים בעלי השפעה
מזיקה. אמנם גם כאן, במפעל הדפוס בתל יצחק, שהוקם לפני כשנתיים
וחצי, כמעט שלא רואים עובדים באולמות הגדולים. מספר הידיים
המעורבות בתהליך הדפוס הלך ופחת עם השנים. במשמרת של עובדים
האחראית לתפעולה של מכונת דפוס שגודלה כגודל בניין רב קומות,
עובדים לא יותר משישה בני אדם. ושוב, רובם יושבים מאחורי
ויטרינה, מול המחשב.

וממילא, הכתבות והתצלומים עוברים כיום מהבניין ברחוב שוקן בתל
אביב, דרך המחשב, ישירות לנייר הצילום בתל יצחק וממנו אל לוח
הדפוס (פלטה) ואל גלילי הנייר השוודי. לפני שנים אחדות עוד היה
צורך להעביר את העמודים המוסדרים פיסית – במוניות שהוסיפו
לזיהום האוויר – מהמערכת בדרום תל אביב אל המפעל ששכן ביבנה.
עכשיו הכל וירטואלי, חוץ מהדפוס עצמו.

אבל בתהליך הדפוס עוד נוצר זיהום: הצבעים, שבאמצעותם מדפיסים
את העיתון – החלוקה היא בדרך כלל %20 שחור, %40 צהוב, %20
אדום ו-%20 כחול – מיובאים ממפעלי צבע באנגליה, הולנד וגרמניה.
לדברי דני גטר, איש דפוס ותיק, הצבעים עשויים מאבקת פיגמנט
כימיקלית, משרפים למיניהם ומשמן על בסיס נפט. “יש בתעשייה
נטייה לעבור לצבעים על בסיס שומן צמחי, כי זה ידידותי יותר
לסביבה וכל השטויות האלה”, הוא מגחך, “אבל לא אצלנו”. למרבה
המזל, כמות הצבעים בעותק של העיתון אינה גדולה: רק כחצי
קילוגרם של צבע לכל אלף גיליונות.
גם במים המשמשים לשטיפת לוחות הדפוס ולוויסות הצבע מעורב חומר
כימי שאמור לשפר את “מתח הפנים של המים”, כדברי גטר. המים
הישראליים הקשים עוברים במכונת טיהור הפועלת בלב המפעל,
“מוציאים מהם מלחים, סידן, אבנית, ומוסיפים להם את התוסף
הכימי, שמשפר עוד יותר את איכותם”. הסיכות, שסוגרות חלקים
אחדים של העיתון, באות בגלילים של חוט תיל מגולבן; והדבק,
שמחבר חלקים אחרים של העיתון, מוזרם למכונה בכמויות קטנות
ובדיוק מרשים בעיצומו של תהליך הדפוס.

אבל בסך הכל נראה כי גם המפעל בתל יצחק מפנים את רוח ההתחשבות באדם ובסביבה שנושבת מסקנדינוויה. בתהליך חיתוך הנייר לגיליונות נפלטות מהגלילים פיסות קטנות ודקות של נייר מבוזבז.
אבל שום דבר לא הולך כאן לאיבוד. חתיכות הנייר הקטנות נדחסות למכלים כחולים גדולים, המחזיקים 10 טונות נייר כל אחד. משאיות של מפעל המיחזור הגדול אמניר באות כל יום לחצר המפעל כדי לרוקן את המכלים. 100 טונות של פסולת נייר בשבוע הולכות למפעל המיחזור ומנוצלות שם ליצירות מוצרים חדשים. נכון, כבר אין בישראל איסוף יעיל ברמה ארצית של עיתונים שלמים. אבל גם זה משהו.

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~387729865~~~61&SiteName=hayadan