האם המחשב באמת יודע לקרוא או שהוא סתם מעמיד פנים
עידן סובול NFC
בינה מלאכותית או מלאכת מחשבת?
האם המחשב באמת יודע לקרוא או שהוא סתם מעמיד פנים…
23/07/2004 | עידן סובול | [email protected]
היידע האנושי שהצטבר בעולם מאז אכלו אבות אבותינו מפרי עץ הדעת וגורשו מגן העדן האלוהי או ירדו מן העצים של דארווין והחלו לחשב את צעדיהם על פני הקרקעות הבתוליות של ימי-קדם, פורץ כמעיין המתגבר כמעט מכל מקום שבו דרכה כף רגלו של אדם, שוטף את העולם כולו. תחילה בעל-פה, בהמשך בכתב ולבסוף, בעיקר בעשרות השנים האחרונות, יוצר על פני כדור הארץ אוקיאנוס חדש: אוקיאנוס המידע הדיגיטלי, הרשום בתעודת הלידה בשם w.w.w ומכונה בפי כל “אינטרנט” .
כל ייצור אנושי על פני כדור הארץ יכול להיכנס היום בקלות לאוקיאנוס הזה ולהפליג בו כאוות נפשו. נכון שיש בו איים-מוסדרים שהעגינה לחופיהם והירידה אליהם כרוכה בתשלום, ובהם ניתנים למבקרים שירותים מיוחדים, אך הללו נועדו בעיקר לבעלי יאכטות וליורדי-ים מקצועיים. רוב רובו של אוקיאנוס המידע פתוח בחינם. לכל דִּכְפִין.
דא-עקא, שהדגים באוקיאנוס המידע הם רבים ושונים וחלקלקים; חלקם מכוער אך אכיל, חלקם מרהיב אך רעיל, חלקם טעים אך טָמֵא, חלקם כשר אך מצחין, ורק מיעוטם גם יפה גם טעים וגם מזין, אך הללו, כידוע, חמקמקים מאין כמותם.
אלא שהאדם, שהוא החכם מכל החי אשר על-פני האדמה או לפחות חושב את עצמו לכזה – הלך וייצר לעצמו כלים מיוחדים מתוך כוונה להעלות לעצמו רק את הדגים המובחרים ביותר. לכלים הללו קרא האדם, שהוא בדרך כלל גם ייצור מתנשא מטבע בריאתו, “מנועי חיפוש”, למרות שהם דומים בכל לחַכּוֹת. ואכן, מנועי חיפוש אלה שָׁלוּ מתוך האוקיאנוס אלף-אלפי דְּגֵי-רְקָק על כל לִוְיָתָן שהעלו, אם בכלל.
הלך המצב והחמיר ככל שגדל האוקיאנוס. הלכו יצרני מנועי החיפוש אל עצם וצעקו “געוואַלד” שפירושו בלשון המקצועית “שוד ושבר”. עם שנצטרדה צעקתם, החלו לטכס עצה כיצד להפר את הרעה, שנאמר: “עוּצוּ עצה ותופר”. אלא שאין נביא בעירו גם-אם תקראו לו ישעיהו…
וכך יצא שכל נביאי ההייטק, באשר הם שם, הוציאו מתחת ידיהם מנועי-חיפוש דומים עד כדי כך בתכונותיהם שאילולא היו להם שמות שונים – אלוהים בכבודו ובעצמו, שבזמנו הבדיל בין חושך לאור ובין מים למים, לא היה מצליח להבדיל ביניהם.
בכולם כאחד, חיפשת חבל לקשור בו את אתונך – מצאת מכאוב; שאלת לשם המקום – חטפת אגרוף; ביקשת מַרְפֵּא – השחיתו לך את הצורה; בקיצור ולעניין: חבל על הזמן…
והינה כך ממש נראים הדברים מאחורי הקלעים:
חבל = איזור גיאוגרפי
חבל = חוט עבה
חבל = מכאוב
חבל = הבעת צער
חבל = היכה
חבל = קלקל
חבל = חבלן
חבל = סבכה
חבל = חלק
חבל = קבוצה
ואם לא די בכך:
חג = עופף מעל או סביב
חג = יום של שמחה
חג = שרטט עיגול
ואם גם בזאת לא די:
הדרים = הרבים של הפירות והעצים ממשפחת הציטרוסיים
הדרים = ירד דרומה
הדרים = הגרים , השוכנים
הדרים = הפנינים (מצורת הרבים של “דר”)
או, לא עלינו:
כפתה = אילצה, השליטה
כפתה = קשרה
וגם:
כפתה = כובעה הקטן וחסר השוליים, כומתתה
כפתה = כף ידה או רגלה
כפתה = תקרתה המקומרת
וכמובן:
נעוץ = ניתן עצה
נעוץ = תקוע
נעוץ = כלול
ולא עוד אלא שֶ:
נתן הנביא נתן ערבות.
רחב ליבו של יהושע בן-נון כאשר רחב נענתה לו.
זאת ואף זאת:
עני – השיבי (אם אינך רוצה לשמור על זכות השתיקה…)
עני – גִרמי לעינוי
עני חסר אמצעים
ומעל כל אלה – הפוליסמיה:
אוהב את יוליה (“לך תדע מה זאת אהבה”…)
אוהב שוקולד (אהבה קולינארית נפוצה)
אוהב את ילדיו (אהבה אבהית)
אוהב להיתבטל (עניין של הרגל…)
אוהב את עצמו (נרקיסיסט)
אוהב ליסבול (מאזוכיסט)
אוהב להכאיב (סאדיסט)
אוהב להרוס (דספוט)
אוהב להרגיז (קנטרן)
אוהב לבלות (נהנתן)
ואם אינכם מחשב-אישי או אפילו מחשב-על – צאו וחשבו איך פותרים את כל התסבוכת הזאת באמצעות צ'יפים מעמק הסיליקון…
לפני למעלה משישים שנה, בטרם עלה בידי אדם לשחרר את האנרגיה הפראית השוכנת בתוך כל אטוֹם של חומר, החל האדם לייצר ולהעזר במכונות חישוב עצומות שהיום אנו עשויים לדמות אותן לדינוזאורים: ראש קטן וגוף ענקמוני.
במשך עשרות שנות אבולוציה-מחשבית נהפכו היוצרות וככול שהגוף הלך והתגמד – הלך הראש וגדל, ובמקום דינוזאור הופיע יצור גמדי דמוי רומפלסטילסקינד שהיה אמור להיות בעל יכולת להפוך קש לזהב.
יוצריו של המחשב הראשון נפעמו עמוקות מביצועיו, שבאותה עת עדיין נחשבו למופלאים, עד כי שמחמת התנשמות-יתר החלו להשתמש במושג “בינה מלאכותית” בתארם את תכונותיו. אבל ברבות השנים התברר שהקש, למרות שניטווה במהירות הולכת וגוברת – לא הפך לזהב, והבינה נשארה נחלתם הבלבדית של בעלי החיים ובראשם האדם, מאז ומעולם ועד עצם היום הזה.
החכמים שבחוקרים חדלו זה מכבר לדבר על בינה מלאכותית ושבו לדבר על ניצול מתוחכם של תכונתו הייחודית של המחשב: מהירות חישוב עצומה, והחלו לנצל מהירות זו גם בצורה מקבילית. למה הדבר דומה: במקום לשלוח מפציץ אחד בכל לילה במשך אלף לילות כדי להרוס את דרזדן, אפשר לשלוח אלף מפציצים בלילה אחד. אפקט ההרס שנוצר הוא מה שקרוי בימינו “אפקט סינרגטי” והוא יעיל פי כמה וכמה מאלף הגיחות של המפציץ הבודד.
אבל מחשב הוא מחשב הוא מחשב, ויכולת הלמידה של תינוק בעל רמת אינטליגנציה רגילה – עולה אלפי מונים על יכולתם של כל מחשבי הפנטגון גם-יחד.
תוך שנים ספורות מאז היוולדו של תינוק רגיל, סופג מוחו יידע פרגמטי בכמות ובאיכות ויכולת לבצע מניפולציות באותו יידע ולהסיק דבר מתוך דבר ולעשות בדברים כל מיני שימושים מקוריים – ברמה שאינה קיימת בכל מחשבי העל בעולם גם-יחד. וזו הרי כבר אינה בדיחה בעיני המדענים מזה עשרות בשנים.
אחד מהניסיונות המתקדמים ביותר בתחום המחשוב של האינטלגנציה האנושית הוא הניסיון להקנות למחשב “הבנה” של שפה טבעית, כמו השפה העברית שאת ניצני הבעיות שהיא מעוררת הדגמנו לעיל.
המחשב מטבע בריאתו אינו מבין, כידוע, משפטים בשפה האנושית ואת המילים הבודדות הוא מזהה כרצף של אותות דיגיטליים. כדי לגרום למחשב “להבין” את הקשרים שבין הרצפים הדיגיטליים הללו יש להקנות להם תכונות מסוימות שאף הן חייבות להיות מיוצגות ברצפים דיגיטליים שונים ואף להן חייבות להיות זיקות אלה לאלה, אך גם זיקות אלה חייבות להיות מיוצגות באמצעות רצפים דיגיטליים שונים. ובזאת עדיין אין די, כמובן כדי לאפשר למחשב הבנה של משפט בודד. כל התסבוכת הזאת מתחילה לתפקד באורח נורמלי רק לאחר שנים של ניסוי ןוטעייה והפקת לקחים מן הכשלים שארעו למחשב ב”הבנת הנקרא”, וכל זה כשמדובר עדיין, כזכור, ברמת המשפט הבודד ולא ברמה של קטע-עלוּם (מה שמוכר לכולנו ולא-חביב כ-unseen passage מתקופת הבחינות בספרות אנגלית).
הניסיונות והמאמצים של חוקרי הלשון הרבים בכל רחבי העולם למחשב את העיבוד הלשוני הקוגניטיבי ע”י איתור וניסוח של אלגוריתם משוכלל, שבאמצעותו תיקבע משמעות של מילה ע”י תיוג ממוחשב שלם, או תיוג כזה של סעיף, קטע, פרק, או הטקסט המלא שבו מופיעה המילה המבוקשת במשמעותה המיוחדת (מה שקרוי כיום “בלשנות חישובית” בענף של “הבינה המלאכותית”) – עדיין מרטיבים בחיתוליהם, כפי שבוודאי נוכח זה מכבר כל אחד מכם,ועדיין לא דיברנו על תרגום משפה לשפה או על סריקת מאמר ומסירת תמצית תוכנו (רציו) – ומעל כל אלה
הס מלהזכיר את תיקוות השיר.
ברוב המכריע של המיקרים, מתגלים האלגוריתמים “החכמים” כמוגבלים ובעלי יעילות נמוכה בהבנת מישפטים בודדים ופשוטים ביותר, וכבעליי סטיות משבריות בהבנת משפטים מורכבים (שלא לדבר כלל על משפט אולטרה-מורכב כמו המונולוג המפורסם של מולי בלום בפרק ה-18 והאחרון של יוליסס, מאת ג'יימס ג'ויס, המשתרע על פני כ-70 עמודים ללא סימן פיסוק אחד ויחיד!).
מאחר שכידוע או לפחות כניצפה, קודמת במוח האנושי התפיסה הקוגניטיבית של “התבנית השלמה” של המשפט לתפיסת מרכיביו, תהליך המנוגד ניגוד גמור לאופי החיפוש הממוחשב – נעזר כנראה המוח בשעת הקריאה בדמיון ובאינטואיציה, מעל ומעבר לאנאלוגיות והחיבורים המתבצעים בו בין פעלים, שמות ותארים, ואפשר לומר במידה רבה של ודאות, שהוא מנחש את המשמעויות של המילים בתוך משפט מסוים, תוך כדי ובטרם נסתיים בו הניתוח השלם של המשפט .
במילים אחרות אפשר לומר שהשפה האנושית נוטה “לציית” לכללים של תאוריית הגשטאלט, לפיה “השלם הוא יותר מצירוף חלקיו” ומרגע שמילים בודדות מתלכדות למשפט שלם, נִפחן מִשתנה, צורותיהן מתגוונות, גווניהן מתרבים, והיכולת לשלוט בהן שליטה אוטומטית צרופה אינה קיימת עוד; כל מילה מקבלת, למעשה, מימדים-פראקטאליים, ועל מימדים מופלאים אלה והניסיונות לטפל בהם בצורה ממוחשבת אנסה לעמוד במאמר הבא, אם הדבר יאופשר ואם בכלל תרצו…
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~906676457~~~207&SiteName=hayadan
