דתיות מסורתית ורעיונות קבליים: צפת של המאה ה-16 מציעה מודל חלופי של קיום יהודי בארץ ישראל
“טיולי בית-הספר שלנו לא כללו ביקור בצפת”, מספר פרופ’ אמנון רז-קרקוצקין, חוקר מהמחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. “לכאורה, זו בחירה מפתיעה: הרי לרציפות היישוב בארץ ישראל יש מקום חשוב בתודעה ההיסטורית הישראלית-ציונית. לפקיעין הסמוכה מקפידים להביא דורות של תלמידות ותלמידים, כדי להסביר שהיישוב היהודי במקום מתקיים זה יותר מאלפיים שנה ברציפות. אבל לצפת – לא. והרי היו יכולים לעצור את האוטובוסים ולספר לתלמידים על הרגע המכונן שבו הגיעו לעיר שורה של אישים שעיצבו מחדש את היהדות: רבי יוסף קארו, מחבר ה’שולחן ערוך’; המקובלים רבי משה קורדוברו, האר”י ורבי שלמה אלקבץ, מחבר הפיוט ‘לכה דודי’; והפייטן רבי ישראל נג’ארה”.
גם בחוגים להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטאות, צפת ההיסטורית אינה תופסת מקום משמעותי. “התרבות הציונית, בהמשך לתרבות היהודית המערבית-מודרנית”, ממשיך פרופ’ רז-קרקוצקין, “ביטאה יחס אמביוולנטי כלפי צפת, שגילמה את מה שזוהה עם המזרח: סטגנציה הלכתית וקבלה, שהוגדרה כ’הזיות לא-רציונליות’. מדובר למעשה בשני מודלים מנוגדים של יהדות. המודל הציוני פונה אל המקרא, ובייחוד לספרי יהושע ושופטים, ושואף לשחזר את הכיבוש וההתנחלות. דוד בן-גוריון ויגאל ידין ראו עצמם כממשיכים מובהקים של יהושע בן נון, והיישוב החדש התבסס על תפיסת ההתיישבות על הקרקע ועל הזדהות עם מסרי הנביאים. באופן פרדוקסלי, החזרה אל המקרא הייתה גם השתלבות במערב, וצמחה על רקע תחיית המקרא במערב המודרני. לעומת זאת, ההתיישבות בצפת, ובעקבותיה ההתיישבות בארץ והיישוב הישן עד לציונות, מבוססת על חזרה דווקא לתקופת התנאים, התקופה שלאחר חורבן בית-המקדש, שבה נכתבה המשנה ועל פי המסורת נמסר בה ספר הזוהר”.
בעוד הציונות חוזרת אל התקופה שלפני החורבן, ורואה את ההווה כתהליך מקביל לתקופת יהושע והשופטים, אם כי תוך הסתייגות ועמימות בסוגיית המקדש (שאליו מוביל הסיפור) – הרי שבצפת הרגע המכונן הוא דווקא לאחר החורבן. בציונות העם הוא תכלית הגאולה, ואילו בצפת העם הוא נושא הגאולה ובעל תפקיד בתיקון השבר במערכת האלוהות. הדמות המכוננת של המודל המקראי היא יהושע; הדמות המכוננת של מודל צפת היא רבי שמעון בר יוחאי.
תפיסת העולם של צפת, המבוססת על ספר הזוהר, יוצרת זיקה בין המשנה כחיבור העומד בפני עצמו ובין הפן של האל המכונה “שכינה”. על פי הקבלה, השכינה מזוהה עם ספירת “מלכות”, הספירה הנמוכה שנפלה אל הארץ, ומגלמת את השניות של מלכות וגלות. על פי תפיסת אישי צפת, תפקיד המקובלים, ואיתם תפקידו של עם ישראל, הוא לפנות אל השכינה ולהעלותה, ולחדש את זיווגה עם הספירות הזכריות הגבוהות יותר, “יסוד” ו”תפארת”.
העולם של צפת מבוסס על קשר ותיווך בין העולמות הארציים ובין העולמות העליונים, תוך ראייתם כמערכת אחת. במסגרת זו נודע מקום חשוב לאמונה בגלגול נשמות ובהתחברות אל המתים כדי להשיג התגלות. זאת לעומת התפיסה המודרנית, שבה גובש מחדש המודל המקראי. תפיסה זו מניחה עולם נטורליסטי, אשר דוחה לחלוטין קשר בין העולמות.
לפנינו אם כן שתי גישות מתחרות: הגישה הציונית, שלפיה ביכולתנו להבין את המקרא ישירות, ללא תיווך, ולעומתה גישת צפת, הפונה אל המשנה, ה”זוהר” ורבי שמעון, כדי להגיע אל המקרא בעזרת התיווך שלהם. המודל המקראי קשור קשר הדוק למדע הארכיאולוגיה, המבצע אקט פולשני של חדירה לאדמה; ואילו בצפת הדי התקופה נשארים על פני הארץ ולא בתוכה, וכדי להתקרב אליהם יש להשתטח על קברי תנאים.
היעדרה של מורשת צפת מהזיכרון הישראלי הרשמי בולט במיוחד נוכח תפקידה המכונן בעיצוב המחודש של מסגרת החיים היהודית מאוחר יותר, הן באירופה והן בארצות המזרח. הדבר בולט במיוחד לגבי החסידות מצד אחד ולגבי תרבות יהודי צפון אפריקה מן הצד האחר – אך נכון לגבי כלל העולם היהודי. מורשת צפת נוכחת באופן מובהק בתרבותם של ישראלים רבים, ובכללם הציבור המוגדר כ”מסורתי”. שלילת צפת עומדת ביסוד ההתנגדות ליסודות מרכזיים בתרבותם של יהודים רבים, כגון פולחן הקדושים וההשתטחות על קברים. שלילת היסודות האלה מאפיינת גם את הציונות החילונית וגם את הציונות הדתית, ובמובן זה, הן קרובות זו לזו יותר מכפי שכל אחת מהן קרובה למודל של צפת.
לעומת התפיסה המקובלת, המזהה מודרניות באופן מלא עם ערכי המערב, מציע פרופ’ רז-קרקוצקין בחינה של המודרניות המבוססת על שתי נקודות מבט: של צפת, ושל התפיסה המאוחרת המבוססת על שלילה של צפת.
למהלך כזה יש כמה יתרונות: ראשית, בעוד ההיסטוריוגרפיה המודרנית מקבלת את המערב כנקודת מוצא, ובוחנת את תולדות היהודים בעיקר כתולדות יהודי אירופה, צפת מציעה מסגרת רחבה ומכילה יותר. היסטוריה המתחילה בארץ ישראל יוצרת מסגרת זמן ותרבות הכוללת מזרח ומערב גם יחד, ומערערת על ההבחנות המקובלות בין “מודרני” ל”מסורתי”. בנוסף, היא מציעה לנו מסגרת לבחינה ביקורתית של תודעת ההווה, באופן המפנה אל יסודות מוכחשים. ולבסוף, תפיסה היסטורית כזו מאפשרת לראות את יהדות המזרח המסורתית לא רק על פי מידת התאמתה לתפיסת המודרניות האירופית.
החיים עצמם:
פרופ’ רז-קרקוצקין אוהב לקרוא ספרי היסטוריה ולבלות עם משפחתו.
