אני לא זוכר, אבל אני זוכר

ייתכן שבדומה לבעלי חיים, גם אצל בני אדם מתרחש תהליך של “חריתה בזיכרון” – למידה לא-מודעת בדרך של ניסוי וטעייה

צבי עצמון

קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/hizachrut20905.html

איך יודעים שמישהו זוכר? על פי תגובותיו. למשל, הסמקה לשמע השאלה “את זוכרת מה היה במסיבה?”. גם תשובה לשאלה “כמה זה שבע כפול שמונה?” או “מי צייר את המונה ליזה?” אינה אלא התנהגות, בין שהיא מובעת כקול ובין שבכתיבה. אבל מבחינת הנשאל עצמו, להיזכרות יש פן נוסף – תחושה פנימית, ההכרה “אני זוכר”.
והנה, במאמר שהתפרסם לפני כשבועיים בכתב העת המדעי “Nature” מצביעה קבוצת חוקרים בראשות לארי סקווייר, מהחשובים שבחוקרי הזיכרון, על קיומו של תהליך למידה ללא תחושת זיכרון – הם מכנים זאת “חריתה בזיכרון”. מדובר בלמידה בדרך של ניסוי וטעייה, כזאת שמייחסים בדרך כלל ללמידתם של בעלי חיים. זוהי חריתה בזיכרון של כעין הרגל, מנהג. סקווייר משוכנע שלתהליכים כאלה תפקיד בסיסי בבני אדם. “תהליכים אלה מעצבים, מבלי שנדע, את העדפותינו, את נטיותינו וקשת שלמה של אינטראקציות שלנו עם העולם”, הוא טוען.

המחקר נעשה בשני חולי שיכחון (אמנזיה), המזוהים בראשי תיבות שמם, א”פ ו-ג”פ. בשניהם נגרם השיכחון עקב זיהום נגיפי במוח, שבעקבותיו נפגעו קשה החלקים התיכוניים באונות הצדע. הרס דו-צדדי של חלקים אלה (ההיפוקמפוס וחלקי מוח הקשורים אליו) גורם פגיעה אנושה וספציפית בזיכרון, המתבטאת בחוסר יכולת לשמור זיכרונות “הצהרתיים” חדשים לטווח ארוך. זיכרון הצהרתי הוא זיכרון שאפשר להביעו במפורש במלים ובמספרים.

חולה שיכחון כזה יכול להיפגש במשך תקופה ארוכה עם מטפל מסוים, וכל יום להציג את עצמו מחדש. הוא גם יכול לקרוא מדי יום, בלי להשתעמם, את אותו גיליון עיתון עצמו, עד שיתבלה לחלוטין. הזיכרון לטווח קצר לא נפגע – חולה כזה יכול לנהל שיחה משמעותית, אבל אם הקשב שלו הוסט לזמן קצר, לא רק שישכח במה מדובר, אלא ישכח שבכלל ניהל שיחה. גם זיכרונות העבר שלו תקינים, לבד מזכרונות העבר הסמוך (סדר גודל של חודשים) לפגיעה במוח.

בחולה שיכחון כזה יכולים להיחרת זיכרונות לטווח ארוך, בתנאי שאלה זיכרונות “לא הצהרתיים”: הוא יכול לרכוש מיומנויות חדשות והרגלים חדשים כסדרת פעולות, אך לא כמידע קוגניטיווי שניתן להביעו במלים או במספרים.

א”פ לקה בשיכחון בעקבות זיהום בנגיף ההרפס. חוקרי זיכרון ומוח בראשותו של סקווייר מיפו את החלקים הפגועים במוחו באמצעות דימות בתהודה מגנטית (MRI), וערכו לו בדיקות זיכרון מפורטות. לאחר שהתברר כי אכן נפגעו במוחו החלקים החיוניים לחריתת זיכרונות הצהרתיים חדשים, שאלו החוקרים את עצמם: האם נוכל ללמד אותו ידע סמנטי חדש? הראו לו סדרות של משפטים קצרצרים, של שלוש מלים (למשל: “כריש הרג תמנון”) ובדקו את זיכרונו. הבדיקה נעשתה בשתי שיטות: כשאלה פתוחה (השלם: “כריש הרג ?”) או כשאלת בחירה, סגורה (כריש הרג דג או תמנון?).

נבדקים בריאים הגיעו לתוצאות טובות לאחר סדרת אימונים קצרה, ואילו הישגיו של א”פ היו נמוכים מאוד בתחילה. אך כשסדרת האימונים התארכה הישגיו השתפרו משמעותית, אף שנותרו נמוכים למדי. אז ערכו החוקרים בדיקה נוספת: שאלה פתוחה שבה הוחלפה אחת המלים במלה נרדפת (למשל: השלם את המשפט “כריש קטל ?”). בקרב אנשים בריאים החלפת מלה במלה נרדפת, ואפילו החלפת שתי המלים במלים נרדפות, כמעט שלא פגעה בתוצאות, אבל אצל א”פ החלפת מלה במלה נרדפת דירדרה את תוצאותיו לאפס. התברר, אם כן, כי גם מה שלמד א”פ הוא למד כתהליך, כהרגל, “למד כמו תוכי”, ולא יכול היה לעשות בעובדות שלמד שימוש של ממש, פרט לחזרה קשיחה.

במחקר שפירסמו עתה סקווייר ועמיתיו הם ביקשו לברר האם בני אדם יכולים ללמוד דברים בדרך של ניסוי וטעייה – דרך למידה שהיא מאד מקובלת בקרב בעלי חיים, ושלא היה ברור האם היא מתקיימת בכלל בבני אנוש. שאלה זו ביקשו לבחון באמצעות שני חולי שיכחון – א”פ, שאותו כבר הכירו היטב (אך לא הוא אותם!) וג”פ, שגם במוחו נהרסו חלקים תיכוניים באונות הצדע בעקבות זיהום בהרפס.

החוקרים הציגו בפני כל אחד מהנבדקים זוגות של פריטים. על צדו התחתון של אחד מפריטי הזוג נכתב “נכון”. הנבדקים נתבקשו לנחש מי הוא ה”נכון”, ואז להרים ולבדוק. בסך הכל היו שמונה זוגות פריטים. נבדקים בריאים מגיעים בעקבות חזרות מעטות לדיוק רב מאוד. לעומתם, לא”פ ולג”פ נדרשו חזרות רבות מאוד כדי להגיע להישגים טובים – אך הם הגיעו לבסוף להישגים טובים. זאת אף על פי שבתחילת כל בדיקה – גם לאחר אימונים מרובים – לא זכרו כלל במה מדובר, ושראו בעבר פריטים אלה.

קופים לומדים בדרך של ניסוי וטעייה לבצע מטלה כזו בהצלחה, אך רק בעקבות מספר רב מאוד של חזרות, מספר שדומה בקירוב לזה שנדרש לא”פ ולג”פ (מובן שהקוף אינו קורא איזה פריט הוא “נכון” – אלא עבור כל פריט “נכון” הוא מקבל פרס, מזון אהוב).

בעקבות סדרה ארוכה של אימונים ובדיקות, כשהישגי א”פ וג”פ כבר היו טובים, הציגו החוקרים לכל אחד מהם את כל 16 הפריטים יחד. הם התבקשו ליצור שתי קבוצות – קבוצה של פריטים “נכונים” וקבוצה של הלא נכונים. אנשים בריאים, לאחר שלמדו מה “נכון”, ממלאים מטלה זו בקלות רבה. ומה באשר לא”פ וג”פ? ה”ציון” שלהם על מטלת הסיווג היה אפס – סיווג הפריטים שלהם היה אקראי. עתה הוכח כי גם כשבמבחן זיכרון מתקבלות תוצאות גבוהות מאוד (הרבה מעבר לאלו שהושגו במבחן שלוש המלים), יכולת היישום של מה שנחרת בזיכרון יכולה להיות אפסית.

סקווייר ועמיתיו משערים כי הזיכרון איזה פריט הוא נכון נחרת אצל הנבדקים שלהם באמצעות גרעיני הבסיס – מבנים מוחיים שמעורבים ברכישה של הרגלים, למשל שליחת יד למפסק החשמל עם הכניסה לחדר, גם בעת תקלת חשמל. כך הפך הזיכרון למשהו שיכול להתבצע היטב, אך ללא מודעות, במסגרת קשיחה וללא יכולת יישום.

ההוכחה שבאדם אפשרי תהליך של לימוד בלתי מודע בדרך של ניסוי וטעייה אולי מצביעה על כך שבחירות שלנו (“מהו הפריט הנכון?”) ואפילו טקסטים שאנו מתייחסים אליהם כנכונים (“הכריש הרג את התמנון”, לא את הדג), יכולים להיות במפורש מעין הרגלים, פרי לימוד שאיננו מודעים לו. כלפי דברים כאלה איננו יודעים להפעיל ביקורת, ואנו מתייחסים אליהם כאילו היו אמיתות מוחלטות.

הממצא אולי גם מאיר באור חדש את אחת הבעיות הפילוסופיות העתיקות והקשות ביותר – שאלת התודעה, ההכרה. מדוע אנו, כיצורים חיים, ניחנים בהכרה, ולא רק פועלים בעולם? האם התודעה מאפשרת דרך מהירה ויעילה יותר ללמוד ולזכור דברים על העולם, ובזה יתרונה?

הממצא אולי גם פותח כיוון מחשבה חדש על עוד בעיה עתיקה – בעיית החלום. מדוע חולמים? במהלך החלום ההיפוקמפוס משותק; זאת הסיבה לכך שמתקשים לזכור חלומות. אולי החלומות משמשים, אם כן, כעין תרגול של התנהגויות, שהופכות, באמצעות גרעיני הבסיס, להרגלים שאנו מיישמים מאוחר יותר במציאות, מבלי לדעת מדוע, כבחירתם של א”פ וג”פ?

* הכותב הוא העורך המדעי של כתב העת “גליליאו”
ידען המוח

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~245326158~~~58&SiteName=hayadan