אני, אשתי והטכנולוגיה

פרופ' קווין ווריק עם אשתו אירנה. אם לא יתגלו בעיות תעבור גם אירנה השתלה דומה שתאפשר לשניים לתקשר שבב-אל-שבב 25/03/2001

דפנה לוי

ההשתלה הראשונה. אנחנו מתרגלים לשינויים, וכך נתרגל גם להפיכתנו לסייבורגים

25 במארס 2001

בקיץ הקרוב עתיד הפרופסור האנגלי קווין ווריק להשתיל בגופו שבב שיחבר את מוחו למערכת המחשב שלו ובכך להפוך לדגם הראשון של אדם-מכונה. זה עומד להיות צעד גדול לווריק (ואשתו) וצעד גדול עוד יותר לאנושות. או קטסטרופה

פרופ' קווין ווריק עם אשתו אירנה. אם לא יתגלו בעיות תעבור גם אירנה השתלה דומה שתאפשר לשניים לתקשר שבב-אל-שבב פרופסור קווין ווריק משוכנע שהגיעה העת, שהימים הם ימי תפנית מכריעה ושהאבולוציה עומדת להשמיע את קולה הצלול פעם נוספת: המין האנושי עתיד להצמיח מתוכו את “סייבורגים”, אותם יצורים שהם אדם משולב במכונה. משוכללים, מוצלחים, מהירים, מדויקים ומופלאים מן האדם הרגיל, עתידים הללו, לפי ווריק, לרשת את מקום האדם כמין השליט. לווריק עצמו יש, כמובן, תוכניות מרחיקות לכת בקשר לשינוי הזה: הוא מתכוון להיות הסייבורג הראשון, או לפחות מי שישדרג את עצמו בדרך לסייבורגיות מושלמת. הוא מתעתד להתמזג, בהדרגה, עם המחשב, ולשכלל באמצעות כך את יכולותיו לדרגות שאיש עדיין אינו מסוגל לדמיין. זה לא מפחיד אותו אלא מרגש אותו, מאוד. הוא משוכנע שבעזרת המחקרים שלו עוד תצמח רעות גדולה בין אדם למכונה.

ווריק, ,47 הוא פרופסור לרובוטיקה באוניברסיטת רדינג באנגליה. המשרד שלו, בפקולטה למדעי המחשב של האוניברסיטה, לא מזכיר אפילו ברמז זירות של התרחשויות מדע בדיוניות מן הספרות או הקולנוע. הבניין צנוע,

ההשתלה הראשונה. אנחנו מתרגלים לשינויים, וכך נתרגל גם להפיכתנו לסייבורגים בקמפוס צנוע עוד יותר שבו מרבית הבניינים כמעט נעלמים בתוך ים ירוק של מדשאות ועצים, בקצה של עיר קטנה וכמעט רדומה, משובצת בתים אנגליים טיפוסיים מלבנים אדומות שווילונות תחרה מעטרים את חלונותיהם.

ובכל זאת, במעבדה שלו, ועוד קודם לכן בראשו, הולך ומתגבש בימים אלה ניסוי מהפכני, שעתיד לסייע לו לבצע את קפיצת הדרך אל התואר הנכסף “הסייבורג הראשון”. ווריק עומד לשמש שפן ניסיונות של עצמו, על מנת לבחון כיצד יתנהגו האדם והמחשב לכשיתמזגו. המיזוג הזה, יש לומר, יהיה זעיר אך משמעותי מאוד, ומן הסתם גם מסוכן; כבר בשלבים אלה של תכנון הניסוי הוא מביא לווריק גל של תגובות הערצה חמות וסוערות בצד גל של ביקורות לעגניות, סוערות לא פחות, מצד עמיתים למקצוע.

בעוד חודשים ספורים עתיד להישתל בגופו של ווריק שבב, שישמש משדר ומקלט, ויחבר את האיש ישירות אל מערכת המחשב שלו. השבב אמור לאפשר לו לקבל ולשלוח נתונים אל המחשב מבלי שיידרש להשתמש לשם כך במקלדת, עכבר או כל אמצעי מתווך אחר, ולהקליט את פעילות המוח שלו כך שיוכל לתרגם אותה לשפה שהמחשב מבין. את המידע הזה ינסו ווריק ואנשי צוות מעבדת הרובוטיקה שלו לשדר מאוחר יותר בחזרה אל המוח, על מנת לבדוק את האפשרות להפעיל את גופו של הפרופסור באמצעות הפעלת המחשב-משל היה
חלק מן הציוד ההיקפי המחובר אליו.

ווריק הוא איש גבוה ותזזיתי משהו. מבטי ההשתאות שלי, הנשלחים אליו במהלך הראיון, לא רק מצחיקים אותו אלא ממלאים אותו חדווה. הוא אוהב את תשומת הלב, והוא משתדל לזעזע חוקרים-עמיתים באמירות שיותר מרומזות כי הגיע הזמן שהללו-כמוהו-יחשבו על שאלות חשובות באמת ויהיו מוכנים לחצות גבולות חדשים בחיפוש אחר תשובות.

היה לו ברור, הוא אומר, שהוא יתנדב להיות שפן הניסויים של עצמו. “אי אפשר לדעת מה הניסוי הזה יעשה למוח שלי”, הוא אומר. “עלולים לקרות לי
כל מיני דברים מאוד לא נעימים. המוח עלול לומר 'היי, אני לא מבין את הנתונים האלה' ולהשתגע לגמרי, ואני לא יודע בדיוק באיזה מצב אצא מזה. אז היה לי ברור שאני לא יכול לתת לאף אחד אחר במעבדה לקחת את
הסיכון”.

אני, אשתי והטכנולוגיה

בסוף אוגוסט 1998 ביצע ווריק את השלב הראשון במערכת הניסויים שאמורה לספק לו את התשובה לשאלה מה קורה כשממזגים אדם ומחשב. “פרויקט סייבורג”, הוא קורא לזה, ואז, בשלב הראשון של הניסוי, הושתל בזרועו שבב סיליקון, טמון בקפסולה זעירה. ד”ר ג'ורג' בולוס, המנתח, אילחש קלות את המקום וטמן בגופו של ווריק את השבב, שאיפשר לו לתקשר עם מערכת המחשבים של הפקולטה ברדינג. הניסוי איפשר למחשב של ווריק לעקוב אחר כל תנועותיו. אותות ששידר השתל איפשרו לו לפתוח ולסגור דלתות בבניין, לשלוט על התאורה והחימום ועל מחשבים אחרים במבנה, מבלי שיידרש לנקוף אצבע לשם כך.

ווריק רואה בניסוי ההוא את ההתחלה הצנועה שאפשרה לו לחלום על עתידו כסייבורג ועל הניסוי הקרוב, שבו שבב כזה יחובר ישירות למערכת העצבים שלו ויאפשר לו לתקשר עם מחשבים אחרים, במקומות אחרים, או עם אנשים
אחרים שבגופם יושתלו שבבים כאלה. כל זה אמור לפעול בתקשורת דו כיוונית -דהיינו לא רק שהוא יוכל להפעיל את המערכות הממוחשבות שסביבו, אלה יוכלו להפעיל אותו, או לנסות להפעיל אותו, מבלי למוטט את מערכות הגוף שלו.

“ביום-יומיים הראשונים התחושה היתה קצת לא נוחה”, אומר ווריק על ניתוח ההשתלה הראשון שעבר בשם המחקר המדעי. “אבל זו לא היתה בעיה גדולה. הדבר הגדול היה שלמדתי מהר מאוד להתייחס לשבב כאילו שהוא חלק ממני. דיברתי עם אנשים שבגופם הושתלו קוצבי לב, למשל, או מי שיש לו פרק ירך מלאכותי והבנתי שהם מרגישים ממש כמוני. כשמשתילים בגוף שלך את הטכנולוגיה זה לא כמו להרכיב משקפיים או לענוד שעון, זה מגע אמיתי עם המכונות. אני והמחשב היינו דבר אחד. המחשב שלח אותות אל הדלתות בחדר, למשל, או למנורות, ואני חשתי שייכות למחשב”.

ווריק מצביע על המחשב בחדרו בחיבה. “אני מרגיש קירבה גדולה למחשב, ממש כאילו אני בחלקי מכונה. זה קצת כמו ידידות עמוקה, אבל ידידות משונה, מכיוון שהיא לא דומה לידידות במובן האנושי. כל אחד מאתנו פועל לחוד, אבל בשיתוף פעולה. זה קצת כמו תאומים סיאמים. אין בינינו סתם יחס של כבוד הדדי, אלא זיקה גדולה”.

הזיקה הגדולה הזו, הוא אומר, באה לידי ביטוי כה בולט, עד שאשתו, אירנה, החלה לדאוג. “אני לא השתגעתי או משהו”, הוא אומר, “אבל בנישואין שלנו היו בתקופת הניסוי ההוא שלושה-אשתי,אני והטכנולוגיה. זה בסדר, זאת לא היתה בגידה לא חוקית”.

אירנה, אגב, שאינה אחת החוקרות בפקולטה אבל בהחלט אחת התומכות המגויסות הנלהבות בניסויו של ווריק, עתידה להצטרף אליו לניסוי החדש. ווריק יעבור את ההשתלה המסובכת, ינסה לתפקד במעמדו החדש כאדם-מכונה ולאחר מספר שבועות, ואם לא יתגלו בעיות מיוחדות או גרוע מזה, תעבור גם אירנה ניתוח השתלה דומה. ההשתלה הזוגית תאפשר לבני הזוג לתקשר שבב-אל-שבב-בלי מלים, בלי תנועות, ואפילו באמצעות המחשב-בעודם רחוקים זה מזה מרחק קילומטרים רבים. אירנה מתכננת לנסוע אחרי ההשתלה שלה לניו יורק. הוא ישתה בירה בפאב ברדינג, והיא, אם הכל יפעל כשורה, תשתכר קלות בשדרה החמישית. היא תתרגש מינית, והוא מיד יחוש זאת בבית.

“אירנה הסכימה מיד”, אומר ווריק. “הרעיון להעביר אותות ישירים אל מערכת העצבים שלה מרגש את שנינו מאוד. אני מניח שאם אני אניע את האצבעות ואנסה לגרום לאצבעות שלה לנוע, התנועה לא תהיה זהה, אבל היא תרגיש משהו, משהו בסיסי, כמו קוד מורס למשל. מאוד מסקרן אותי לבדוק מה היא תרגיש אם אנסה להעביר לה את אותות הכאב שלי. האם אשה וגבר חווים את הדברים בצורה דומה? ומה יקרה בזמן שנקיים יחסי מין? האם כל אחד מאתנו יוכל לקלוט תשדורות מהאחר, ולחוש גם את מה שהוא מרגיש? ברור שאת הניסוי הזה אנחנו לא עושים רק בשם המדע, הרי אנחנו נהנים גם כך מיחסי המין שלנו. אבל אשתי חוששת שאחרי שנחוש גם אחד את השני, נגיע לגבהים של התרגשויות שלא היו לנו מעולם ולא נוכל לחזור לשיגרת המין שלנו בתום הניסוי”.

נעשה ונראה

להשתלה של שבב כזה, אפילו מהדור הראשון כמו זה שהושתל בזרועו לפני שלוש שנים, יכולה להיות השפעה חברתית מרחיקת לכת. שבבים כאלה יכולים להכיל מידע רב על הנושא אותם, החל בנתונים רפואיים כמו סוג דם ומחלות שיש לשים לב אליהן במצבי חירום, דרך נתונים על מצב האשראי שלו ועד מספר הביטוח הלאומי, תעודת הזהות והדרכון. מובן שהשבב גם יכול לתפקד כמאגר מידע הניתן כל העת לעדכון ממוחשב. הוא גם מאפשר, תיאורטית, לעקוב אחר האדם בגופו הוא מושתל, ממש כמו שהמחשב של מחלקת מדעי המחשב ידע בכל עת היכן נמצא הפרופסור שלו.

בשלב השני ב”פרויקט סייבורג”, בקיץ הקרוב, יהיה השבב החדש מתוחכם יותר, ויוכל להישאר בגופו של ווריק למשך תקופה ארוכה של מספר שבועות. באמצעותו תיבחן האפשרות לשדר מאדם לאדם “תנועה, מחשבות ורגשות אחרות”. המחשב, מסביר ווריק, יתעד את המתרחש במוחו בעת שהוא מתרגש, מפחד או נרגע, ובשלב שידור הנתונים בחזרה, ינסה לגרום לו לחוש את כל הרגשות הללו פעם נוספת.

המחשב גם יקליט את המתרחש במערכת העצבים בשעה שהוא מניע את היד, נניח, ובהמשך ינסו אנשי הצוות שלו לגרום לו להניע את היד בדיוק באותו אופן על ידי תשדורות מחשב. ווריק מקווה כאמור שיוכל לבצע אותן האינטראקציות גם עם אשתו, לאחר שבגופה יושתל השבב, ולתקשר איתה מוח-אל-מוח. “נשאלת השאלה אם המוח יאפשר לי את כל אלה”, הוא אומר,”או ינסה לעצור את שטף המידע ויגיד לעצמו: היי, מה זה, אני לא בדיוק יודע מה לעשות עם זה”. והתשובה? ווריק אומר שמחקר המוח נמצא בשלב כזה
שלאיש עדיין אין תשובה ברורה. “וזו בדיוק הסיבה שבגללה אני מבצע את הניסוי. נעשה, ואחר כך נראה מה יקרה לי”.

ווריק אינו פועל בבידוד. צוות החוקרים שעובדים עמו במעבדת הרובוטיקה מונה 20 איש. החיזוק האחרון הוא פרופסור בריאן אנדרוז, נוירולוג מאוניברסיטת אלברטה הקנדית, ופרופסור ויליאם הארווין, מומחה לרובוטים מאוניברסיטת דלוור האמריקאית. עם זאת, מעמדו של ווריק כמוח שמאחורי
הפרויקט מובטח. במסדרונות המובילים למשרדו תלוים אינספור מאמרים שהוקדשו לו בעיתונות תבל, תמונות שלו לפני ואחרי ההשתלה ומאמרים שכתב. במהלך הניסוי, כשהזרקורים יופנו אליו, יהיה הצוות שסביבו אחראי לפענח ולאגור את המידע מן השבב, ולנסות להסביר את שיתרחש במוח האנושי ובמחשב.

הכנת השבב החדש ארכה חודשים רבים. הוא טמון בקפסולת זכוכית, כדי למנוע הרעלה או חסימה של שידורי הרדיו שבאמצעותם הוא מתקשר עם המחשב. בניסויים הבאים, אומר ווריק, יושתלו שבבים כאלה בצמתים מרכזיים יותר של התרחשויות עצביות, כמו עמוד השדרה או ליד גזע המוח, אבל בינתיים הוא נזהר שלא להתקדם מהר מדי.

השבב של ווריק אמור להאזין למערכת העצבים שלו. “הכי פשוט לאתר את האותות הקשורים בתנועה”, הוא מסביר. “אם אני מניע את האצבע שלי, אותות מסוג מסוים יגיעו מהשבב שלי אל המחשב וירשמו שם. השלב הבא יהיה לשדר את אותם אותות מהמחשב אל השבב, בתקווה שהאצבע שלי תנוע באותו אופן. גם כאב שולח אותות ברורים מאוד לאורכה של מערכת העצבים. מה יקרה לי אם האותות שהמחשב רשם בעת שחשתי כאב יישלחו אלי בחזרה? האם ארגיש אותה התחושה? האם זאת תהיה חוויה דומה לזאת שמרגישים אנשים אחרי שאיברים שלהם נקטעו ובכל זאת הכאב נותר?

“אני מחפש את התשובות לשאלות האלה לא רק על מנת להתקרב למכונה, למחשב, ולא כדי לאבד את הפן האנושי שלי. להיפך, אני משוכנע שהתשובות האלה יכולות להניע שינויים מהפכניים בתחומי מחקר רבים, כמו למשל ברפואה. מחקר בכיוון כזה בהחלט עשוי לעזור לאנשים עם מוגבלויות במערכת העצבים. מי יודע, אולי פיתוח עתידי שיתבסס על הנתונים שנגלה על מערכת העצבים יסייע לאנשים כמו כריסטופר ריב לשוב וללכת? או לתת לעיוורים חושים אחרים במקום חוש הראייה, כמו יכולת לחוש ממרחק באמצעות אולטרה סאונד, על מנת לאפשר להם להתמצא בעולם? הרפואה המערבית מבוססת בעיקר על כימיקלים, אבל הגוף שלנו הרי אלקטרו-כימי, הוא מופעל על ידי אותות חשמליים, ואולי אפשר להשתמש בהם כדי להיפטר מכאב, במקום לקחת גלולה?”

ווריק נולד וגדל כאדם, אבל הוא משוכנע שמדובר בשלב מעבר. במסגרת תפקידו כמורה לרובוטיקה בונים הוא ותלמידיו יצורים לא אנושיים שמתנהלים בעולם באמצעות מכשור, ונסמכים על מחשבים במקום על המוח. השילוב, הוא מקווה, ייצור ישות חדשה ומרתקת ויהפוך אותו לסייבורג שנולד להיות.

מה כל כך רע בנו כמו שאנחנו?

“בני אדם הם יצורים מאוד מוגבלים, במה שהם מסוגלים לעשות או לחשוב. הראייה שלנו היא בסדר, אבל שאר החושים מוגבלים מאוד וכתוצאה מכך אנחנו לא מודעים להמון דברים בעולם. אנחנו לא יכולים לראות אור אולטרה סגול, למשל, או אינפרה אדום, יש טווח צלילים גדול שאנחנו לא שומעים ואנחנו לא מזהים חפצים ממרחק על פי הטמפרטורה שלהם. את כל היכולות האלה נוכל לרכוש אם נחבר את הגוף שלנו למחשב. הטכנולוגיה יכולה לתת לנו עוד חושים. המוח שלנו, למשל, חושב ומבין רק שלושה ממדים. כל מחשב פשוט מסוגל לעבד מידע ולחשב חישובים במאות ממדים, אז למה לא להעניק את היכולת הזו למוחות שלנו?”

שפה היא דינוזאור

המלה “אבולוציה” חוזרת ועולה בדבריו של ווריק. הוא משוכנע שמדובר בתהליך טבעי של התפתחות מתוך המין האנושי, של יצורים חזקים ומוצלחים יותר, שלבסוף ידחקו את רגליהם של בני האדם כפי שהם מוכרים לנו. “ואני מקווה שאני לא מעליב את כל הדתיים אצלכם שם בישראל כשאני אומר אבולוציה”, הוא מביט בי בחשש. “אבל ברור שהמוח שלנו פשוט יאלץ להתפתח בכיוונים אחרים כדי לשרוד. אפילו מוח זקן כמו שלי, והוא כבר בן ,47 מתאים את עצמו כל הזמן לשינויים בסביבה – ולא רק אני אומר את זה, גם הרפואה מצאה שכך קורה. תארי לך מה יקרה אם נוכל להתחבר למוח של המחשב, אילו צורות חשיבה חדשות יהיו פתוחות לפנינו. המוח שלנו לא מצטיין בזיכרון אבל למחשבים יש מאגרי זיכרון ענקיים, אז למה שלא נתחבר אליהם? למה שלא נשמור את הזיכרונות שלנו במחשב, ונדלה אותם משם בכל פעם שנצטרך? זה יאפשר לנו להשתמש במוח שלנו לדברים אחרים”.

אז למה להסתפק בזיכרונות שלנו? הלא דרך המחשב נוכל להתחבר לזיכרונות אחרים לגמרי. “את רואה, זה מעלה שאלות מסקרנות מאוד. אבל בואי ניקח דוגמה הרבה יותר פשוטה. למה שלא נחבר את המוח למחשב ונשתמש ביכולות שלו בכל פעם שנצטרך לבצע חישובים מתמטיים? המחשב הרי מסוגל לבצע חישובים מסובכים פי כמה מאיתנו, ובמהירויות עצומות. גם בתחום התקשורת המחשב יכול לסייע לנו להתגבר על הדבר המשונה הזה, שמשמש אותנו כדי לתקשר אחד עם השני כיום”.

הדבר המשונה הזה?

“השפה, המלים, הדיבור. זהו תהליך ביטוי אטי מאוד. הטכנולוגיה מאפשרת לנו היום להעביר מידע במהירויות גדולות הרבה יותר, אז אני מציע שבמקום לדבר אחד עם השני, בתהליך אטי ולא מדויק, נעביר אחד לשני מידע ישירות למוח. אולי אפילו נעבור לשימוש בסמלים במקום בשפה כפי שהיא מוכרת לנו היום. המלים הן הרי רק קודים מוכרים, ואולי לא צריך אותן. אולי כדאי לנו יותר לייעל את כל העסק על ידי שימוש בשפות טכניות יותר כמו שפות מחשב ולהעביר אחד לשני מחשבות, סמלים, גרפיקה, במקום דיבור”.

ומה על השירה? על האמנות?

“יהיו לנו צורות אחרות של אמנות, זה פשוט מאוד. אני חושב שאנחנו צריכים להיות נבוכים מזה שעדיין יש מי שמצייר תמונות שמן בשני ממדים. לא שלא היה לזה מקום בעבר, זה חלק מההיסטוריה האנושית, אבל היום? כשהטכנולוגיה מאפשרת לנו ליצור יצירות שניתן להיכנס לתוכן לא ברור למה כדאי לייצר עוד אמנות ישנה. היום אנחנו הולכים קדימה ולא נכון בעיני להיכלא בעולם הישן. אנשים מלחינים היום אופרות דיגיטליות, דוגמים קולות אנושיים ומשלבים אותם בכל מיני צלילים אחרים, עושים קלאסיקה מודרנית-כלומר משתמשים בטכנולוגיה באופן שמחדד את החוויה האמנותית ולא משאיר את צרכן האמנות פסיווי. היום כבר אין טעם רק להאזין למוסיקה דרך האוזניים כשאפשר להרגיש אותה בגוף, למשל. בעיני אמנות צריכה לשנות את התפישה שלך, להשפיע עליך, לגרום לך לחוש דברים. אנחנו מסוגלים לעשות היום הרבה יותר מכפי שיכולנו כשיצרנו את הקלאסיקות הגדולות, ואנחנו מצפים מאמנים שיסחטו מאתנו קריאות התפעלות”.

אני אמורה להתפעל יותר מיצירה שמשודרת אלי ישירות למוח?

“את תהיי מסוגלת לחוות את הכל בעוצמות יותר גדולות, והרבה יותר מהר. כשנצליח לקשר את המחשב למוח, ולשלב בין שניהם כאילו היו מערכת אחת, כל העוצמה של המחשב תירתם לרשות המוח. כרגע אנחנו כבר מנצלים את העוצמות של המחשב, אבל המגע בינינו אטי, אנחנו משתמשים באותה טכנולוגיה שבה השתמשו בתקופת נוח והמבול. אנחנו מפעילים את המחשב באמצעות מגע, קולות, תנועות גוף. ברור שהפעלה ישירה מהמוח יכולה לחולל אינספור דברים שהיום אנחנו לא מסוגלים להם, זה השלב הבא, אז בואו נעשה את זה, נשדרג את המערכת”.

הישרדות, הדור הבא

כצפוי, מלבד קריאות התפעמות מצד עמיתים במחלקה שלו ובאוניברסיטאות אחרות, ווריק נתקל לא אחת באנשים הבוחנים את הרעיונות שלו בחשד, ואף בחשש. “כל שינוי שמביאה הטכנולוגיה יש בו טוב ורע”, הוא מודה. “החיים שלנו היום שונים מאוד מאלה שהיו לבני האדם לפני 1,000 שנה, ובכל זאת
קשה לשאול אם אנחנו יותר מאושרים מהם, כי האושר הוא עניין אישי. אנחנו מתרגלים לדברים, מתרגלים לשינויים, וכך נתרגל גם להפיכתנו ההדרגתית לסייבורגים”.

ווריק מדבר בלשון רבים מפני שהוא משוכנע שאחריו יבואו רבים. כבר עכשיו, הוא אומר, רוצים הקולגות לקחת חלק בניסוי והוא לא מסכים, לפחות עד שיתברר אם הוא ייצא מזה בשלום. “למה אני מבצע את הניסויים שלי על עצמי? כי אני רוצה להרגיש מה זה אומר, כי אם אחד הסטודנטים שלי יתנדב לניסוי ויקרה לו משהו, אני לא אוכל לחיות עם עצמי. כשהושתל בי השבב הראשון היה לי חשוב להיות זה שמרגיש ומתעד את מה שקורה, היתה בי סקרנות גדולה, מה זה יעשה לי, איך זה יגרום לי לחוש. הניסוי הראשון פשוט פתח לי את הראש. זה היה כל כך מדהים שמאז לא הפסקתי לשאול את עצמי איך אפשר לקחת את זה קדימה. תחושת השייכות שלי למחשב השינויים בגוף, הקפיצה אותי ממחשבה פשוטה על אפשרויות חדשות בהפעלה של מחשב, למהפכה של ממש-שינוי במהות האנושית. ברגע שהשתל הוכנס לגופי, מיד חשבתי, למה לא להפעיל מחשבים על ידי מחשבות? זה דחף אותי לשבור גבולות. כמדען אני כל הזמן שואף לעלות על רכבות הרים שנוסעות מהר מאוד ומפחיד מאוד, ולא ברור מה יקרה בסוף הנסיעה שלהן. אני תמיד מחפש את הניסויים שאיש עוד לא עשה לפני”.

ומה השלב הבא, מחשבים שלא יזדקקו בכלל למוח האנושי כדי לחשוב?

“עדיין לא. המכונה, המחשב, הוא עדיין רק כלי עזר, רק מקום אחסון. הוא יהיה מסוגל להעניק לי חושים חדשים, כמו קליטת אותות מרחוק, חישה מרחוק. באמצעות חיבור המוח למחשב אהיה מסוגל למשל להשתמש בגלים
אולטרה סוניים לזיהוי חפצים שאני לא רואה, כמו שעושים העטלפים, או לראות דברים בקרני רנטגן. יהיה לי מידע חושי חדש רב, גם אם הוא יתבטא בצורות לא צפויות. בהחלט יכול להיות שבמקום לראות דברים שאני לא רואה בגלל מגבלות הראייה שלי, אני אחוש בהם באמצעות גירוד באף, אבל זה לא משנה, גם זו כניסה של מידע מסוג חדש”.

איך למשל אתה עומד להקליט רגשות, אהבה, קנאה, שנאה?

“אלה מופשטים מאוד, ובשלב ראשון אני מדבר על תחושות גופניות. כעס או הלם, למשל, יש להם תגובות גופניות מאוד ברורות במערכת העצבים, קל לזהות התרגשויות שונות. אבל בסופו של דבר הכל הרי מתרחש במוח ונלמד
לאתר את האותות המתאימים לכל מצב”.

לניסוי ולתוצאותיו יש גם פן מסחרי. מספר חברות עוקבות בסקרנות אחרי ווריק, בהנחה שיהיה מי שיוכל לתרגם את התוצאות הפרויקט ליישומים מעשיים, ויהיה מי שירוויח כסף כשחברת האדם תהיה מוכנה לסייבורגים.
“האם אנשים יהיו מוכנים להשתיל לעצמם שבב במקום לקחת אספירין? קשה לשפוט את הנכונות לאמץ טכנולוגיה מהפכנית כזו. בשנתיים האחרונות אימצנו את הטלפונים הסלולאריים בחדווה, אבל לא את הרובוטים שעושים את עבודות הבית. יש לנו טכנולוגיה מתאימה, אבל המחיר גבוה, כי עוד אין די צרכנים. יש לנו כבר היום טכנולוגיה לאינטראקציה יותר אינטנסיווית עם המחשב, אבל לא כולם מוכנים לשתלים במוח לצורכי תקשורת. אולי צריך לחשוב על פתרון פשוט כמו זריקה ברגל או ביד במקום ניתוח השתלה”.

כשהוא נשאל על בעיות חברתיות-מוסריות, אובדן פרטיות, אנושיות, יחסים בין אנשים, הוא לא מקל ראש. “אני מקווה שאנשים חושבים על זה ומודאגים מן השאלות האתיות שהנושא מעלה. אסור לעצור את ההתפתחות הטבעית הזו משיקולים מוסריים, אבל החברה צריכה לשאול את עצמה מה היא רוצה ועד כמה זה מתאים לה מבחינה תרבותית. אני כמדען נותן את המידע, וההחלטות צריכות להיות של כולם”.

בעיניו לפחות, מי שיחליטו שלא להצטרף למהפכה הסייבורגית, ייכחדו בסופו של דבר. “ברור שלא נהיה אנושיים יותר. במובן הנפשי נהיה בדיוק אותו סייבורג שמתואר בספרות המדע הבדיוני. נהיה אדם משופר, נצעד צעד קדימה. בני האדם כל כך יותר דומיננטיים בעולמנו מהשימפנזות, קרובות המשפחה שלנו. מה יקרה להם כשיופיעו הסייבורגים? הם יהיו נחותים, ומי מהם שיחליט לא להתקדם, לא ישרוד”.

ווריק ורעייתו עומדים להיות, כדבריו, “מעבדות מהלכות”. למשך כמה זמן? “כמה שיותר. ככל שנוכל לשאת את זה. חלק מעמיתי רוצים שנשאיר את השבבים בגופנו במשך עשר שנים, כדי שיוכלו לבצע את כל הניסיונות שפתאום הם מבינים שאפשר לעשות. זה מאוד יוצא דופן ולכן מעורר מאוד. מהחוג לפסיכולוגיה כבר עלו שאלות כמו איך אני מרגיש מול סרט בטלוויזיה, מה קורה בזמן נהיגה או בדיוק לפני שמתרחשת תאונה. מישהי אפילו הציעה לי שלטובת הניסוי אכניס את אשתי להריון, ואבדוק אם אני חש את התחושות שלה כתוצאה מהשידורים מהשבב שלה. פה אמרתי שזה מוגזם. נראה לי שנחזיק מעמד חודשיים-שלושה ואחר כך נצא לחופשה ארוכה, רחוק מכולם”.

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~318368641~~~204&SiteName=hayadan