בין חכמי הדת ופוסקי ההלכה האיסלאמים אין מחלוקת על כך שב-11 בספטמבר התחילה היסטוריה חדשה. השאלה היא, באילו דרכים יש להתמודד עמה
“הם מקללים את הנוצרים, אבל אם אללה היה משמיד את הנוצרים לא היה לאימאמים האלה מיקרופון לדבר בו, גם לא מזגן או מכונית כדי להתענג עליהם”. את כתב האישום החריף הזה לא חיבר נציגו של הנשיא בוש או ראש כנסייה. זה היה דווקא דיקן הפקולטה לשריעה וחוק ורקטור אוניברסיטת קטאר, הד”ר עבד אל-חמיד אל-אנסרי, אשר בראיון ארוך לעיתון הקטארי “א-ראיה” פירט אחד לאחד את פשעיהם של הפונדמנטליסטים האיסלאמים בפרט ושל המחשבה המדינית והחינוכית האיסלאמית בכלל.
“מלמדים את התלמידים שהקשר שלהם עם האחרים (הלא מוסלמים) מבוסס על עקרון 'דאר אל-איסלאם ודאר אל-חרב' (עיקרון שלפיו יש להילחם בחלק העולם שאיננו מוסלמי עד שתושלט בו דת האיסלאם). עיקרון זה הוביל לאמונה שהג'יהאד נותן הכשר לתוקפנות. בתלמידים עורר העיקרון הזה את התחושה שהם מחזיקים באמת המוחלטת ומי שמתנגד להם טועה ובור”.
דברים קשים במיוחד מייחד אל-אנסרי לתלמידים בבתי הספר הדתיים ולמוריהם, לאימאמים ולמטיפים, אשר “מטיפים לשנאה נגד כל מי שמתנגד להם מבחינה דתית”. הם, הוא אומר, יצרו את הערבים “האפגנים” (ערבים שהתאמנו במחנות האימונים של הטאליבן ושל המוג'האדין באפגניסטן וייבאו את הטרור חזרה לארצותיהם) והם שתיארו את המלחמה נגד המערב כמלחמת צלב. “אנחנו הדת היחידה הקוראת לרדוף את הדתות האחרות”, מאשים אל-אנסרי בראיון שמכה גלים בכל מדינות ערב. בגאווה גדולה הוא מספר ששום תלמיד מתלמידי הפקולטה שלו לא יצא להפגין בעד בן לאדן או נגד ארצות הברית.
אשר להתקפות התקשורת המערבית נגד סעודיה, אל-אנסרי קובע, כי “לאמצעי התקשורת המערביים יש סיבה טובה להתקפה. 15 מתוך החשודים בביצוע הפיגוע במגדלי התאומים היו ממוצא סעודי. זו בעצמה סיבה טובה לחדש ולשנות את תוכניות הלימודים בסעודיה. אסור שתוכניות הלימודים יושתתו על דעה אחת או אסכולה אחת. הדברים אינם נוגעים רק לסעודיה אלא לכל מדינות ערב אשר אינן מאפשרות ריבוי דעות בתוכניות הלימודים שלהן”.
בחריפות חסרת תקדים תוקף אל-אנסרי, שחיבר ספרים ונחשב להוגה דעות בתחום הדת, את הנהייה הערבית אחר דמויות הירואיות, אימוצן וכריעת ברך לפניהן. “קסם הגיבור טמון בנפש הערבית. כמו קסמו של צלאח א-דין, עבד אל-נאצר, סדאם חוסיין או האימאם הנעלם שמחכים לשובו. אין זה משנה כלל שהגיבור הזה הוא שקרן או הרפתקן, מהמר, עריץ או טרוריסט. הנפש הערבית תעתיר עליו הילה של קדושה, וזו תסתיר את חטאיו. הנפש הזאת מוכנה תמיד לקבל את הקסם הזה בגלל התסכול והדיכוי הפוליטי, החברתי והמחשבתי ובגלל תנאי הפיגור וחוסר היכולת לשנות. קיימת (בעולם הערבי) ידיעה מזויפת של המתרחש בעולם משום שאת הרחוב הערבי מטעינים בדיבורים על מזימה חיצונית נגד האיסלאם, בדיבורים על פלישה תרבותית וסכנות הגלובליזציה.
“מה הועילו לנו ההפגנות שהונפו בהן תמונותיו של בן לאדן ונשרף דגל ארצות הברית? מה ערכם של פסקי ההלכה אשר יצאו ככיסוי פוליטי, מפלגתי ואינטרסנטי. אל לנו לצוד אימרות כנף כמו 'מלחמת התרבויות', או כמו דבריו של סילוויו ברלוסקוני על עליונות התרבות המערבית, כדי להשתמש בהם לניגוח או להוכיח על מסעי השנאה נגדנו. מוטב שנתקן את מחשבתנו ונשפר את הבנתנו למצב העניינים בעולם”.
לאל-אנסרי גם יש תשובה למי שיוצא נגד ארצות הברית בגלל קשריה המיוחדים עם ישראל, “אויבתו של האיסלאם”. “אמריקה”, הוא אומר, “אכן עומדת לצד אויבתנו ישראל, אבל האם יש להניח למכשול הזה להכתיב את יחסינו עם אמריקה ולצבוע את נקודת מבטנו? מה נרוויח מעוינותה של ארה”ב? האם לא די בכך שהפסדנו כאשר תמכנו בברית המועצות? האם ההימור הזה שלנו לא גרם לנו להפסיד בכל המובנים, הפסד שאנו עדיין משלמים את מחירו?”
בין חכמי הדת ופוסקי ההלכה האיסלאמים אין מחלוקת על כך שב-11 בספטמבר התחילה היסטוריה חדשה. המחלוקת היא בשאלה, באילו דרכים יש להתמודד עמה. יש הסבורים כי זו בעיית תדמית בלבד. לשיטתם, האיסלאם הוכתם בכתם לא הוגן ולפיכך יש לצאת להגנת תדמיתו ואין הכרח לשנות את עקרונותיו. אין פסול בתוכניות הלימודים אשר חינכו דורות של מוסלמים והותירו את האיסלאם כדת חיה במשך מאות שנים. אין רבב בקביעותיו של הנביא, או בפרשנות האורתודוקסית של עיקרי הדת והאמונה.
“איננו רוצים איסלאם אמריקאי”, כתב השבוע פרשן דת בעיתון “אל-קודס אל-ערבי” הרואה אור בלונדון. “איננו רוצים שאמריקה תכתיב לנו איזה איסלאם מתאים לה ואיזה אינו ראוי להתקיים”. בעצם הענקת התואר “אמריקאי” לשינוי הראוי, הוא נהפך לפסול מעיקרו. הנוקטים עמדה זו סבורים, שדי לשרטט קו מפריד בין טרור “שכולנו מגנים” לבין הג'יהאד “שהוא צו דתי”, כדי להמשיך ולנהוג כאילו לא קרה דבר.
בכנס גדול של חכמי דת שהתקיים בשבוע שעבר במכה שבסעודיה נקבעו באופן מדויק הקווים המפרידים הללו: הג'יהאד נועד להגן על הזכויות ולבלום את העושק ואת שלילת הזכויות; הטרור לעומתו הוא צורת התנהגות שאין ליחסה לדת מסוימת ואין חברה או דת נקיות ממנו. על פי ההגדרה הזאת, לא זו בלבד שהאיסלאם איננו “האשם” היחיד, אלא שגם קיים טרור של מדינה ולא רק טרור של פרטים. סוג זה של טרור מיוחס בעיקר לישראל אשר גוזלת את זכויות הפלשתינאים, ונגד טרור כזה מותר להפעיל ג'יהאד. כך נסגר המעגל. “אללה קבע כי מותר להעניש בעונש מרתיע את מי שמבצע טרור, אבל יש גם טרור של מדינה אשר אחת הצורות המתועבות ביותר שלו היא מדיניות ישראל כלפי הפלשתינאים”. המוצא ברור – אמריקה רשאית להעניש את בן לאדן ואת אפגניסטן, אבל לישראל ממתין עדין עונשו של הג'יהאד.
בפירוט רב ניסחו ראשי הכינוס האיסלאמי במכה את הבעיה הגדולה של העימות עם “ההתקפה התעמולתית והתרבותית המערבית נגד האיסלאם” וקבעו כי הדרך להתגונן מפני מתקפה זו היא באמצעות הסברה, מה טיבו של האיסלאם ומה שליחותו לבני האדם. וכך, בין החלטות הכנס אי אפשר למצוא, למשל, את דעותיו של אל-אנסרי בדבר שינוי מהותי של עיקרי המחשבה האיסלאמית, אלא המלצה לקשור קשרים עם ראשי מדינות, פרלמנטים ואגודות זכויות אזרח בניסיון להסביר עד כמה פוגענית המתקפה על האיסלאם וכמה טוב יש בדת.
אמצעי התגוננות אחר, שמיועד אף הוא לצורכי הסברה, הוא ההצעה שהועלתה השבוע להקים בסעודיה “מכון לחקר הקיצוניות” שיחקור את תופעות הקיצוניות בדת “הידועות בשם טרור”. עוד הוצע לייסד פקולטה מיוחדת ללימודים איסלאמיים שתעסוק בתחום זה ותשלב “לימודים תרבותיים שמתיישבים עם רוח הזמן ומתוך נקודת מבט תרבותית של האיסלאם”. להקמת המכון הזה כבר נתרמו אמנם כרבע מיליון דולר, אבל לאיש אין מושג מהם העקרונות שעל פיהם יחקרו את אשר יחקרו.
סתומה יותר היא הגדרת “רוח הזמן”. כך, למשל, כאשר נשא שייח אל-אזהר את נאומו בפתיחת מושב הפרלמנט המצרי הוא קרא לשנות את השיח הדתי ולהתאימו לשינויים במצב, מבלי לפרש אילו שינויים – המתקפה על האיסלאם או אותו איסלאם אשר יצר את מה שאל-אנסרי מגדיר “מדגרות הטרור”.
אבל גם כאשר פרשנים מתייחסים לדרך שבה על האיסלאם להילחם נגד “אויביו” החדשים, יש מי שמציע מתקפה נגדית רעיונית ויש, למשל, הד”ר אחמד רבעי מכווית, המציעים תפישה חדשה, פרקטית, של המערב. “אנו נוטים לראות באמריקה גוש אחד של דעות בשעה שהיא מורכבת מתרבויות. היהודים הבינו את המציאות הזאת באופן הטוב ביותר והפיקו מכך את התועלת הגדולה ביותר”. רבעי הזכיר את אמירותיו של הנשיא רוזוולט “לא רק נגד הציונים, אלא נגד היהודים בכלל, אבל”, אמר, “היהודים עמלו קשה כדי לשנות את הגישה הזאת ולא קיבלו אותה בעוינות כפי שעושים זאת הערבים. אילו השקיע בן לאדן את מיליוני הדולרים שלו בפתיחת בתי ספר דתיים בארה”ב, האם מישהו היה יכול לצאת נגד זה?” רבעי מציע שלא להטיח קללות וגינויים באמריקה אלא לנסות לחדור אל לבה. הרי במדינה הזאת חיים כשמונה מיליון מוסלמים, ואין ספק בלבו שיימצא מקום להסביר את עמדותיה של האומה האיסלאמית.
אלא ששפע המלל על אופי התגובה מסתיר, לדברי אינטלקטואל מצרי, את האמת הפשוטה היחידה. “ללא דמוקרטיה – שהיא דרך חיים ותפישת עולם – לא ייתכן שינוי מהותי בהשקפת העולם המוסלמי כלפי המערב. אינני רוצה בדמוקרטיה כזאת שתאפשר לתנועות הקיצוניות לתפוס את השלטון רק כדי שרגע אחרי ניצחונם הם ישליטו את שלטון השריעה. גם לא את אותם קישוטים דמוקרטיים אשר נועדו לרצות את המערב ולשמש חלון ראווה נאה לשליטינו.
האם אנו יכולים להגיע לדמוקרטיה של ממש בתקופה החדשה הזאת? תקופה שבה חכמי הדת המודרניים משתמשים באינטרנט כדי להקים מסגדים וירטואליים ולהפיץ דרשות חשוכות? תקופה שבה האיסלאם חוגג את צמיחתה מחדש של 'האומה האיסלאמית' מול ההתקפה העולמית עליו? אינני חושב”.
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~315727496~~~34&SiteName=hayadan
