איך בונים סופרמן

ספורטאי צמרת רבים צורכים בקביעות קוקטיילים של תרופות, תמציות, תוספי מזון, ויטמינים וסמים המשפרים את יכולותיהם. האם תחנתם הבאה במירוץ הנואש להשגת יתרון על מתחריהם תהיה עריכת מניפולציות גנטיות לשיפור הביצועים האתלטיים?

מייקל סוקולוב, ניו יורק טיימס

https://www.hayadan.org.il/howtobuildsuperman.html

באחד מימי חודש דצמבר האחרון הובלתי בין מבוך של בנייני לבנים אדומות בקמפוס של אוניברסיטת פנסילווניה שבווסט פילדלפיה. עלינו לקומה החמישית באחד הבניינים, למעבדה לפיזיולוגיה מולקולרית. באתי לבקר כמה עכברים ולהציץ בעתיד הספורט.

שמעתי על העכברים הללו, שמעתי שקוראים להם “מייטי מאוס”, אבל עדיין נדהמתי למראם. הם היו שם בתוך כמה כלובים קטנים ביחד עם עכברים רגילים. ה”מייטי מאוס” נראו כמו חיה אחרת. המבנה שלהם היה כמו של בקר, עם צוואר עבה ואחוריים גדולים. נראה היה שמקומם באיזה רודאו לעכברים.

החוקרים מאוניברסיטת פנסילווניה השתמשו בתרפיה גנטית על העכברים הללו כדי להפיק רמות מוגדלות של Insulinlike Growth Factor-1) IGF-1 – “פקטור גדילה דמוי אינסולין”), חלבון המעודד צמיחה של השריר ותיקון נזקים. הם עשו זאת לעכברים שטרם נולדו ולעכברים בני ארבעה שבועות. התוצאה היתה מעין מעיין נעורים של מכרסמים.

הגודל והחוזק של שרירי העכברים גדול מהרגיל והם אינם מאבדים מאפיינים אלו עם הגיל. אצל עכברושים שעברו את אותו השינוי ואחר כך עברו אימוני כושר – טיפוס על סולמות קטנים כשלגבם קשורות משקולות – גדל החוזק של שרירי המטרה ב-35% וכאשר האימונים הופסקו הם לא איבדו אף אחוז מזה, כפי שקורה לבני אדם כשהם מפסיקים ללכת למכון כושר.

המדענים, ה. לי סוויני, יו”ר המחלקה לפיזיולוגיה של אוניברסיטת פנסילווניה, ופרופ' אליזבת ברטון, מצאו כי מערכת השרירים המוזרה של זן המעבדה שלהן מלהיבה. מחקר זה יכול להביא תועלת עצומה לאוכלוסיית הזקנים ולאנשים הלוקים במחלות ניוון שרירים.

“מה שהניע אותנו, בתחילת הדרך, ב-1988, היה הרצון לפתח טיפול שיפסיק את היחלשותם של אנשים כשהם מזדקנים” הסביר סוויני, בן 50. “הם נופלים ונפצעים. רצינו לעשות משהו בנידון”.

באווירת “קזבלנקה”

לברטון, בת 39, יש כתפיים רחבות ומבנה אתלטי כיאה למי שהשתתפה בעברה במירוצי אופניים ובתחרויות טריאתלון. “אתה רואה ילדים עם ניוון שרירי, וההורים שלהם כל כך שבורים מזה, כי זה פשוט נורא עצוב”, היא אמרה. “אתה רואה סבים וסבתות שלא יכולים לצאת מהמיטה. לאנשים האלה זה מיועד”.

אבל מהר מאוד הקבוצה מאוניברסיטת פנסילווניה נוכחה לדעת כי ישנה אוכלוסייה המשתוקקת לראות את השימושים המעשיים של המחקר שלהם – קבוצה של אנשים שהם כבר חזקים, אך מבקשים להיות חזקים עוד יותר. סוויני מקבל מהם הודעות דוא”ל. הודעה אחת הגיעה ממאמן פוטבול מתיכון במערב פנסילווניה זמן קצר אחרי שסוויני הציג לראשונה את ממצאיו בפגישה של האגודה האמריקאית לביולוגיה של התא. “איזה מאמן רצה שאטפל בכל הקבוצה שלו”, הוא מספר. “אמרתי לו שזה עוד לא מוכן לשימוש על בני אדם וכי ייתכן שזה לא בטוח, ושאם אני איענה לו, ישלחו את כולנו לבית סוהר. אני יכול רק להניח שהוא לא הבין עד כמה זה ניסיוני. או שאולי הקבוצה שלו לא הצליחה לנצח, והוא היה עלול לאבד את מקום עבודתו”.

טלפונים והודעות דוא”ל אחרות הגיעו ממרימי משקולות ומאנשים העובדים על פיתוח הגוף. דבר כזה קורה לעתים קרובות אחרי שחוקרים מפרסמים מחקרים, גם אם זה בכתבי העת המדעיים העלומים ביותר. תת-תרבות שלמה של ספורטאים ומאמנים ורוקחים העמלים למען שיפור ביצועיהם, להוטה אחר הפיתוחים הרפואיים האחרונים.

סוויני יודע שמה שהוא עושה עובד. השאלה שנותרת בעינה, זו שיידרשו עוד שנים רבות של מחקר כדי לענות עליה, היא עד כמה בטוחות השיטות הללו. אבל לספורטאים רבים לא אכפת. הם רוצים יתרון עכשיו. הם רוצים פרסום והכרה. הם רוצים תמורה לשנים הרבות של זיעה והקרבה, בכל מחיר שהוא.

“כאן היה מדובר במדע רציני, לא מדע בשירות הספורט”, אמר לי ד”ר גארי ואדלר, נציג הסוכנות העולמית נגד שימוש בסמים בספורט (World Anti-Doping Agency – WADA) כאשר דיברתי איתו על הניסויים שנערכו באוניברסיטת פנסילווניה. “ברגע שזה מגיע לכתב עת לגיטימי כלשהו, טראח, האנשים האלה מיד שמים על זה את היד ורוצים לדעת כיצד הם יכולים לנצל את זה לתועלתם המפוקפקת”.

מחקרו של סוויני ינוכס כנראה עוד לפני שהוא בכלל ייושם למטרה רפואית כלשהי. מישהו ישתמש בו כדי לבנות אצן או הודף כדור ברזל טובים יותר. סביב הספורט יש כיום אווירה עמומה כמו בסרט “קזבלנקה”. אנחנו בתקופה של שינוי. אף אחד לא לגמרי נקי, אף אחד לא לגמרי מלוכלך. החוקים לא ברורים. כל אחד וכל דבר קצת חשודים.

מספר חודשים לפני ששחקן הבייסבול בארי בונדס נקרא לפני חבר מושבעים גדול בדצמבר כדי לענות על שאלות ביחס לקשריו עם Bay Area Laboratory Co-Operative, הנקרא גם Balco, שעמד במרכזה של שערוריית הפצת סמים, ואחרי הגילוי של סטרואיד סינתטי חדש, – THG – אצנית אמריקאית בשם קלי וייט רצה את מקצה חלומותיה באליפות העולם בפאריס. היא זכתה במדליית זהב במירוצי 100 ו-200 מטרים, האשה האמריקאית הראשונה שניצחה אי פעם בשני המירוצים הללו יחד באליפות עולם באיצטדיון פתוח. בשתי הריצות השיגה וייט, השוקלת 61 ק”ג וגובהה 1.64 מ', את התוצאות הטובות ביותר בקריירה שלה.

וייט, בת 26, יצאה לחגוג את ניצחונה במסע קניות בשאנז אליזה שבמהלכו ראתה את שמה מופיע בכותרת של עיתון. היא ביקשה מפאריסאי לתרגם לה וכך גילתה כי תוצאותיה של בדיקה לגילוי סמים אסורים שנערכה לה לאחר המירוץ הן חיוביות וכי המדליות ו-120 אלף הדולרים שקיבלה עלולים להישלל ממנה. מאוחר יותר היא הודתה בשימוש בממריץ מודפיניל, אך טענה כי היא זקוקה לו כדי לטפל במחלת הנרקולפסיה, אך היא לא טרחה לציין זאת בטופס שמילאה לפני התחרות. מה שהוסיפה לאחר מכן, חשף אולי יותר ממה שהתכוונה. “אחרי תחרות”, היא אמרה לכתבים באירופה, “קצת קשה לזכור כל מה שלוקחים במשך היום”.

שערוריית ה-THG ותשומת הלב שהיא מיקדה על באלקו, שייעצה לעשרות ספורטאים בכירים (לרבות קלי וייט) לגבי השימוש בתוספי מזון, חשפה את הצד האפל של הספורט ואת משחק החתול והעכבר המרתק המתנהל בין כימאים סוררים למעבדות המנסות לפקח עליהם.

אבל הצהרתה של וייט חשפה אמת אחרת, עמוקה יותר: ספורטאי צמרת בענפי ספורט רבים צורכים באופן קבוע קוקטיילים של ויטמינים, תמציות ותוספים, עשרות כדורים ביום – הם האנשים היחידים שצורכים באופן קבוע יותר כדורים מחולי איידס – בתקווה שתערובות התרופות המותרות שלהם יחקו את השפעותיהם של החומרים האסורים הנצרכים על ידי הרמאים. הרמאים והלא רמאים כאחד מהווים למעשה שפני ניסיון. הם סך כל היכולות האתלטיות המולדות שלהם, סך כל האימונים שלהם, וסך כל התרכובות והאבקות שהם בולעים ומזריקים.

ברמות הגבוהות ביותר של הספורט המנהרה המובילה אל ההצלחה היא צרה. בעיקר בענפים האולימפיים הלא קבוצתיים. ספורטאי שהקדיש את חייו לריצות קצרות, לדוגמה, חייב להתקבל לאחד מקומץ המקומות בנבחרת האולימפית. וכדי להתפרסם ולהרוויח סכומי כסף משמעותיים הוא צריך ככל הנראה לזכות באחת ממדליות הזהב המחולקות אחת לארבע שנים.

הפיתוי לרמות הוא אנושי. בפסגה של הספורט הבינלאומי, לא ניתן לעמוד בפניו.

אחרי שבדיקת הסמים האסורים של קלי וייט יצאה חיובית, חשפה הוועדה האולימפית של ארה”ב כי בדיקותיהם של חמישה ספורטאים אמריקאים אחרים בתחום האתלטיקה הקלה בקיץ האחרון יצאו חיוביות ביחס למודפיניל. האם הם כולם סבלו מנרקולפסיה? קשה להאמין. סביר יותר, כי השמועה על מודפיניל ועל תכונותיו משפרות הביצועים (כנראה ביחד עם המידע המוטעה כי אין עדיין בדיקה המגלה אותו) עשתה לה כנפיים.

עבור ספורטאים, מעלה כל התחום של טכניקות וסמים משפרי ביצועים, סוגיות של בריאות, משחק הוגן ובחלק מהמקרים, חוקיות. עבור הקהל של הספורט, האוהדים, הסוגיות הן בעיקר פילוסופיות ואסתטיות.

ברמה הבסיסית ביותר, במה אנו צופים ומדוע? אם אנו טוענים כי ההישג שווה לנחישות ואופי, וזה אחרי הכל תמיד היה חלק מהחיבור שלנו לספורט – לחגוג את הביטוי הפיזי של הרוח האנושית – כיצד נכייל מחדש את החשיבה שלנו לגבי ספורט לאור העובדה כי למעבדות יש חלק בהצלחות ספורטיוויות?

נראה כי הבייסבול המקצועני, שנכנס מאוחר לתחום של בדיקות סמים ואחר כך ייסד תוכנית לא מחמירה, החליט כי הכוח הנוצר משחקנים מנופחים טוב למשחק בשוק הבידור. מארק מקגוויאר וסאמי סוסה, שוברי שיאי ההום ראנס לעונה, היו גיבורים עממיים ומשכו קהל רב. האזכורים שלהם בספרי השיאים הפכו לסיפורים הדומיננטיים של העונות השונות. (בארי בונדס היה פחות פופולרי רק בגלל אישיות ציבורית חמוצה). אבל הספורט השתנה מאוד. בייסבול שרירים הוא כמעט ההיפך ממה שאני ואוהדים רבים אחרים מעל גיל 30 גדלנו עליו. משחק שהיו בו אסטרטגיה, bunting, בסיסים גנובים, מהלך פגע וברח – מה שנקרא Little Ball.

כדורסל מקצועני לא נחשד בדרך כלל בכך שהוא ספוג בסטרואידים ומשפרי ביצועים אחרים. אבל כל מי שראה אפילו כמה דקות של משחקים ישנים ברשת ESPN Classic מלפני 20 שנה, למשל, נדהם מיד מההתפתחות במבנה הפיזי של השחקנים. לא משנה איך זה קרה, שחקני NBA כיום כבדים יותר וללא ספק שריריים יותר, והמשחק מותאם לכוחם. הוא משוחק לפי האסטתיקה של הסטרואידים. מה שהיה פעם ספורט של חן וגיאומטריה – ספורטאים הנעים לעבר חללים פנויים על הרצפה, חושבים במונחים של זוויות זריקה – הוא כיום משחק בעיקר של כוח ואגרסיה: השחקנים נמשכים לאותו החלל ומנסים לעלות זה על זה או לעבור זה דרך זה.

אבל ענפי ספורט אשר להם סטנדרטים קבועים ושיאים נחשקים, הם שמציבים בפני האוהדים את החידה הגדולה ביותר. אם מה שמלהיב זה לראות מישהו קופץ באמצעות מוט לגובה חדש שלא ניתן לדמיינו – כיצד אנו מגיבים כאשר מסגרת ההתייחסות ההיסטורית שלנו מתעקמת בשל החשד, או העובדה הידועה, כי כוחו העילאי של הספורטאי בא לו מחומר אסור?

בצמרת של עולם הספורט, הקשרים של מתחרים שמעולם לא ננקטו נגדם צעדים בגין שימוש בסמים או שידוע כי בדיקות הסמים שלהם לא נמצאו חיוביות, עדיין יכולים להעלות שאלות. מריון ג'ונס, האצנית המדהימה של אולימפיאדת סידני בשנת 2000, היתה נשואה להודף כדור הברזל סי-ג'יי האנטר – שהורחק מהאולימפיאדה הזאת אחרי שנמצא כי תוצאות בדיקתו לגילוי הסטרואיד ננדרלון הן חיוביות. מאוחר יותר התגרשה ג'ונס מהאנטר, אבל אחר כך אימן אותה (לזמן קצר) צ'ארלי פראנסיס, מאמנו לשעבר של בן ג'ונסון, האצן הקנדי שהמיט על עצמו חרפה ושמדליית הזהב האולימפית שלו נשללה ממנו.

קארל לואיס, הספורטאי האולימפי הגדול ביותר של ארה”ב והמוכר זה זמן רב כמובילו של מסע צלב נגד סמים משפרי ביצועים – הוא שהפסיד לבן ג'ונסון שרץ על סטרואידים במשחקים האולימפיים בסיאול ב-1988 – הואשם כי הוא עצמו נכשל בבדיקת סמים לפני מבחני הכניסה לנבחרת האולימפית של ארה”ב של 1988.

טוהר הספורט?

המצב כולו משווע למעט בהירות, אך ככל שבוחנים אותו מקרוב יותר, כך התמונה מטושטשת יותר. נתחיל בקו המפריד בין מה שחוקי למה שלא חוקי כאשר מדובר בשיפור ביצועים. הקו, שכבר היום הוא מטושטש, ככל הנראה ייעלם לגמרי עם הזמן.

בספטמבר האחרון ביקרתי שחיין אמריקאי בזמן שטכנאים אטמו את חדר השינה שלו ואחר כך התקינו שם ציוד המפחית את כמות החמצן בחדרו והפכו אותו לתא תת-לחץ. זוהי שיטת אימון נפוצה וחוקית שאד מוזס, שחיין החזה הטוב ביותר בארה”ב, אמר שהוא מקווה שתגדיל את ספירת תאי הדם האדומים (נושאי החמצן) שלו. קבוצה שלמה של רצים למרחקים ארוכים הממומנת על ידי נייקי מתגוררת במגורים של תנאי תת-לחץ הרבה יותר משוכללים בפורטלנד, אורגון. ההשפעה הרצויה של מה שנקרא שיטת ה”גרים גבוה, מתאמנים נמוך” – ישנים בתנאי גובה, מתאמנים בגובה פני הים – זהה להשפעה המתקבלת מנטילת אריתו-פרוטאין, או EPO, המגדיל את ייצור תאי הדם האדומים ואשר אסור לשימוש בספורט.

כדי למתוח את הקווים השרירותיים לפעמים בין שיפור ביצועים ובין אי השפעה על הביצועים, בין סיכון הבריאות לבין “לא בטוח אבל תשתמש בחומר על אחריותך” – כדי להבטיח שהספורט נשאר “טהור” – גויסה ביורוקרטיה נרחבת חובקת עולם.

בדרגה הנמוכה ביותר נמצאים אלו המתדפקים על דלתם של ספורטאים בבתיהם ובדירותיהם בארה”ב ובאירופה ובכפרים ההרריים של קניה ובאתרי האימונים בסין ודורשים דגימות שתן “שלא בזמן תחרות”. במעלה הפירמידה נמצאות המעבדות ברחבי העולם הנבחרות לבדוק אם יש בשתן (ובדם) של ספורטאי צמרת עקבות מולקולריים של אחד ממאות החומרים האסורים. בראש הפירמידה של הגופים הנלחמים בסמים נמצאים הטיטאנים של הספורט הבינלאומי – אותם אנשים שלא יכולים לדאוג לכך שתחרות החלקה אומנותית על הקרח תישפט בצורה הוגנת.

הטיטאנים יצרו את הסוכנות העולמית נגד שימוש בסמים בספורט (WADA), הפועלת בשיתוף פעולה עם ממשלות וארגונים לאומיים האחראיים לנושא, לרבות הסוכנות האמריקאית נגד סימום (USADA). ביחד עם אוספי דגימות השתן, השליחים השונים ברשת המשמורת והמעבדות, על WADA להבטיח כי ספורטאי הצמרת של העולם נקיים, ובנוסף לכך שהם לא הסתירו את השימוש בסמים באמצעות שימוש ב”חומרים מסתירים” שונים.

מדובר במפעל מסובך ביותר, הדורש מ-WADA לעמוד בקצב של המדע הדוהר בצעדי ענק, להפיץ מידע לאלפי ספורטאים, לנווט בתוך מערכות משפטיות שונות כך שמתחרים המואשמים יזכו להליך נאות ולבסוף לנהל את הסחר העולמי בדגימות שתן. וכל זה, בסופו של דבר, ככל הנראה חסר טעם.

על אף מאות האנשים ועשרות מיליוני הדולרים המוקדשים למאמץ, ייתכן שלארגוני ספורט לאומיים ובינלאומיים אין רצון לתפוס ולהעניש את אלו שמרמים. ארה”ב, ספציפית, צוינה במיוחד כרשלנית בהתעלמויות שלה. “הבעיה האמיתית היא שענף האתלטיקה הקלה בארה”ב לגמרי מצפצף על החוק”, אמר לי נשיא WADA, קנדי בשם ריצ'ארד פאונד. “הם עושים מאמצים כבירים להסתיר זהויות ונתונים, ולחון ספורטאים שבדיקות הסמים שלהם יצאו חיוביות”.

האם באמת אפשר לקיים מפעל נגד סימום ללא שיתוף הפעולה המלא של האומה החזקה בעולם – שהיא גם אומת הספורט החזקה ביותר? קשה לראות איך זה יכול להיות.

השאלה הקשה יותר היא אם ניתן יהיה להקדים את הרמאים מבחינה מדעית. המדענים הסוררים והגורואים-מאמנים מנצחים כבר שנים, ולרשותם עומדים יותר כלים מאי פעם. THG, החומר שהביא לפתיחת החקירה נגד באלקו, הוא רק גרסה מעט יותר חכמה של הדבר הישן: סטרואיד אנאבולי – סוג החומר הבונה מאסת שריר וחוזק, ואשר נפוץ בעולם הספורט מאז שנות החמישים. אבל הגילוי שלו דרש טיפ של מישהו מבפנים, ו-THG זה משחק ילדים בהשוואה למה שצפוי בעתיד הקרוב (אם הוא לא כבר כאן, בעצם): מניפולציות גנטיות שישפרו את הביצועים האתלטיים.

בסופו של דבר, הדיון על סימום אתלטי חורג מעבר לספורט. “המאבק הנוכחי נגד הסימום”, אומר ג'ון הוברמן, פרופסור מהאוניברסיטה של טקסס באוסטין שכתב רבות על סמים משפרי ביצועים, “הוא מעין משאל עם מבולבל לגבי עתיד השיפור האנושי”.

פיט רוז היה דוגמה קלאסית לספורטאי ש”בנה את עצמו”. זהו בעצם קוד למישהו שנראה לא אתלטי שממצה את המקסימום מיכולותיו הדלות. אבל האוהדים התעלמו ממאפיינים גנטיים חשובים שהפכו אותו לחובט המוביל של כל הזמנים בבייסבול – העיקרי שבהם, עמידות חריגה שאפשרה לו לשחק 24 עונות כמעט ללא פציעות. ומה עשה רוז כדי להשיג יכולת זאת? כלום, למעשה. כבנו של ספורטאי ששיחק בייסבול ופוטבול חובבני עד שנות הארבעים המוקדמות של חייו, הוא השיג גוף מוצק ובלתי שביר כזה דרך תורשה גנטית. בפגרה, כדי לשמור על כושרו, נהג רוז לשחק כדורסל כמה פעמים בשבוע ואכל אוכל שומני והמון חטיפי טוגנים.

בכל הנוגע לספורט ברמה הגבוהה ביותר, אין דבר כזה “לבנות את עצמך”. שום מידה של דבקות לא יכולה להפוך מישהו בעל יכולת ממוצעת לאצן ברמה עולמית, לשחקן NBA או לאלוף בריצות מרתון. אתה לא יכול להיות אלוף אולימפי בירייה מאקדח אלא אם יש לך איזו יציבות מולדת של היד או רוכב אופניים בטור דה פראנס מבלי יעילות גדולה בהרבה מהממוצע בהעברת חמצן לשרירים. אפילו לשחקן אפור ולא מרשים פיזית בקבוצת בייסבול בליגה הבכירה יש משהו – בדרך כלל זו קואורדינציה יד-עין יוצאת דופן – שאלו שרואים כישרון טבעי ספורטיווי רק במונחים של גודל, מהירות, סבולת או כוח, לא מבחינים בו.

מלחמת החריגים הגנטיים

ברוקס ג'ונסון, מאמן ריצה אולימפי, אמר לי פעם שספורט ברמות הגבוהות ביותר הוא בעצם תחרות בין “חריגים גנטיים”. הוא הזכיר את קארל לואיס ואת מייקל ג'ורדן. אבל ניתן לשייך את כל מי שמגיע לדרגות הגבוהות של התחרות האולימפית, או מקבל משכורת על עיסוק מקצועני בספורט, לאותה קטגוריה. לא ניתן להיהפך לספורטאי צמרת באמצעות כוח הרצון בלבד, או באמצעות אימונים מפרכים, מבלי שמתחילים מראש הרבה לפני שאר המין האנושי.

ניתן, באמצעות התמדה ודבקות במטרה בלבד, לקפוץ רמה אחת למעלה – מאצן אולימפי בינוני לאחד משלושת המקומות הראשונים או לגמר, משחקן עם סיכויים נמוכים להתקבל ל-NFL לשחקן שייבחר באמצע הדראפט. שיפור ביצועים כימי יכול להביא לשינויים משמעותיים יותר, אבל העיקרון דומה. אתה צריך להיות חבר באליטה של הספורט מלכתחילה.

באולימפיאדה של 1996 באטלנטה, שחיינית אירית בינונית בשם מישל סמית דה ברוין עוררה חשד כאשר זכתה בשלוש מדליות זהב. מאוחר יותר נמצא כי בדיקות הסמים שלה היו חיוביות. אבל עוד לפני מעשה הרמאות המשוער היא כבר היתה מתחרה בינלאומית, לא סתם אחת ששוחה בריכות בבריכה העירונית של דאבלין.

השימוש בסמים משפרי ביצועים וניצולם לרעה בספורט ברמה הגבוהה ביותר, או סימום כפי שקוראים לזה מאז תחילת המאה העשרים, היא צורה מוטנטית של תחרות אקסקלוסיווית. זהו ניסיון של אנשים שהם כבר חלק משכבה דקה של האנושות – החריגים הגנטיים – להשיג יתרון האחד על השני, לפרוץ את הגבולות הפיזיים של עצמם, באופן שלא היו יכולים להשיג באמצעות אימונים גרידא. נראה כי המלה סימום עצמה (doping באנגלית), נובעת מהמלה “דופ” בהולנדית, משקה אלכוהולי שלוחמי זולו שתו לפני הקרב.

בעוד שסימום שיטתי – בשיתוף פעולה של כימאים, רופאים ומאמנים – הוא תופעה מודרנית, העניין המדעי בספורטאים אינו חדש. הממסד הרפואי התייחס בעבר לספורטאים בסקרנות ולפעמים במעט חשש. להתאמן ולדחוף את עצמך אל קצה גבול היכולת הפיזית נחשב למסוכן או אפילו לצורה של מחלה. המדע שעסק בספורט היה תצפיתי, הזדמנות לבחון את הגוף בתנועה באמצעות התבוננות באנשים הניצבים בקצה היכולת האנושית.

הפיזיולוג הבריטי, איי-וי היל, חתן פרס נובל ב-1922, חקר בקורנל אצנים מכיוון ש”ניתן למצוא דברים בעלי עניין רב למדע בביצועים של המכונה יוצאת הדופן הזאת, הספורטאי האנושי”, כתב. ג'ון הוברמן, היסטוריון של סימום בספורט, כתב כי מדענים ורופאים ראו בספורטאי בעל הביצועים המשופרים “פלא של הטבע – תופעה מדהימה שאינה דורשת שיפור”.

אין ספק, ספורטאים כבר מזמן ביקשו אמצעים כימיים ותזונתיים לשיפור הביצועים. היוונים הקדמונים רצו ונאבקו בעירום מכיוון שדבר, אפילו לא בד, לא היה אמור להפר את טוהר הספורט, אבל הם כן אכלו פטריות, גרעיני סומסום, תאנים מיובשות וצמחים שונים שהם האמינו שמעניקים להם פרץ של אנרגיה לפני התחרות. רק לפני מאה שנים התחרו רצי מרתון

ורוכבי אופניים כשהם תחת ההשפעה של סטריכנין, שהוא גם ממריץ וגם רעל. רוכבי אופניים השתמשו גם בקפאין, בקוקאין, באלכוהול ואפילו בהרואין.

מה ששינה הכל – מה שהעביר את המאמצים לשיפור הביצועים מתחום האמונות הטפלות למדע של ממש – היה בידודו של ההורמון הגברי טסטוסטרון ב-1935. זה מה שהוביל, עד סוף שנות השלושים, לפיתוחם של הווריאנטים של הטסטוסטרון הסינטטי, או הסטרואידים האנאבוליים. ההבדל בין סטרואידים ובין כל משפרי הביצועים שקדמו להם הוא שהאפקטיוויות של הסטרואידים מוכחת – והם עובדים ממש טוב.

כמעט כל סם שבו משתמשים ספורטאים כדי להעלות את ביצועיהם התחיל כנס רפואי. סטרואידים עדיין ניתנים לגברים בעלי מחסור רציני בטסטוסטרון. חולי איידס ואחרים הסובלים ממצבים הגורמים לניוון שרירים מקבלים סטרואידים.

עד אמצע שנות השמונים, אנשים שסובלים מאנמיה קשה כתוצאה מאי-ספיקת כליות כרונית או מסיבות אחרות, היו צריכים לקבל עירויי דם תכופים. פיתוחו של אריתו-פרוטאין (EPO) האנושי הרקומביננטי היה מתנה משמים. כדי להעלות את ספירת תאי הדם האדומים שלהם, יכולים כעת אנמים לקבל זריקות במקום עירויים.

אבל מה תהיה השפעתו של EPO על אדם עם ספירת תאי דם אדומים רגילה או גבוהה מהרגיל? מה זה יכול לתרום לספורטאי סיבולת בעל מאפיינים גנטיים מועדפים ובכושר גופני גבוה? בדיוק מה שניתן לצפות: להפוך אותו לספורטאי סופר-סבולת.

EPO סחף את חוג רוכבי האופניים המקצוענים של אירופה כמו מגיפה וכמעט המית את הענף. פשיטות משטרתיות, ערימות גדולות של EPO שהוחרמו מחדרי המלון של הרוכבים, מעצרים, משפטים, מתחרים הושעו בסיטונות. “לכל מתחרה היתה מזוודה קטנה משלו עם סמים ומזרקים”, אמר רופא לשעבר של נבחרות האופניים המקצועניות של אירופה לעיתון בריטי. “הם הזריקו לעצמם”.

EPO נדד לענפי ספורט סבולת אחרים, כולל סקי קרוס-קאנטרי, ריצות מרתון וניווט ספורטיווי. באופן בלתי נמנע, הצד המסוכן של הסם התגלה.

“במלים הפשוטות ביותר, EPO מעודד את מוח העצם לייצר יותר כדוריות דם אדומות”, אומר גארי ואדלר, הנציג האמריקאי ל-WADA. “אבל האיזון עדין מאוד. יש דבר כזה יותר מדי EPO. הגוף הוא כלי רגיש. יש לו מנגנוני פידבק השומרים על האיזון שלו. מה שהספורטאים הללו מנסים לעשות, הרבה פעמים, זה לעקוף את הפידבק, 'לעבוד' על הגוף שלהם”.

בין השנים 1989 ו-1992, נפטרו שבעה ספורטאים שוודים העוסקים בניווט ספורטיווי – ענף ספורט המשלב בתוכו ריצה וצעידה, ונקרא לפעמים “קרוס-קאנטרי עם מוח”. זה נראה כמו מוות מהתקף לב. כמעט כולם היו בשנות העשרים לחייהם. בנוסף להם, 18 רוכבי אופניים הולנדים ובלגים מתו בנסיבות מסתוריות דומות בין השנים 1987 ל-1990. “בהתחלה אמרו שזה איזה מין וירוס, וירוס במערכת הנשימה”, מספר ואדלר. “אבל איזה מין וירוס הורג רק את האנשים בעלי הכושר הגופני הגבוה ביותר במדינה שלהם? הנתיחות שלאחר המוות היו פרטיות. הקשר בין מקרי המוות הללו לא היה ודאי. אבל זה היה EPO. זה היה ברור להרבה אנשים”.

עבור מרימי משקולות ומתחרים בענפי ספורט של “זריקה” (הדיפת כדור ברזל, הטלת כידון, זריקת דיסקוס ויידוי פטיש), משפרי הביצועים המועדפים זה זמן רב הם סטרואידים. סטרואידים אנאבוליים (אנאבולי משמעו בונה רקמות) מגדילים את מאסת השריר ומשפרים את כושר ההתפרצות הנדרש למגוון רחב של מאמצים ספורטיוויים אחרים: ריצות למרחקים קצרים, קפיצה, שחייה, הגשת כדור טניס, הנפת מחבט בייסבול, מסירה של היט במגרש הפוטבול. הם מספקים יתרון נוסף בספורט אלים כגון פוטבול מכיוון שאחת מתופעות הלוואי שלהם היא אגרסיוויות או במקרים קיצוניים, התקפי זעם.

השימוש בהם הוא בפירוש סיכון גבוה מול האפשרות לרווח גדול. תופעות לוואי נוספות כוללות גידולים בכבד, אימפוטנציה, חזה מוגדל ואשכים מצומקים בקרב גברים ותכונות מיניות גבריות בקרב נשים (חלק מתופעות הלוואי אצל נשים כוללות דגדגן מוגדל, העמקה של הקול, שיעור בפנים והתקרחות בתבניות גבריות).

שיאי שנות ה-80

אם תרצו מבט אל העתיד של הספורט משופר הביצועים – מה שספורטאים על סמים מסוגלים להשיג – תסתכלו לאחור לאמצע שנות השמונים, שיאה של תוכנית הסימום המבישה והיעילה להחריד של מזרח גרמניה. המזרח גרמנים לא היו היחידים שעסקו בספורט פרמקולוגי, הם רק היו הבוטים והמאורגנים ביותר (מזרח גרמניה היא המדינה היחידה שידוע כי סיממה ספורטאים באופן שיטתי, לעתים קטינים, מבלי ידיעתם).

“העניינים ממש יצאו מכלל שליטה בשנות השבעים, השמונים והתשעים”, אמר ריצ'רד פאונד מ-WADA. אפילו כאשר מדע אמצעי הגילוי השתפר, צעדיהם של הוועד האולימפי הבינלאומי וגופי ספורט עולמיים אחרים הוצרו, הוא אומר, על ידי “הססנות שנבעה מהרצון שלא לפגוע” באף צד כשהעולם עדיין היה מחולק בין מזרח למערב. “העדפנו לעצום עיניים וזה תפח כמו כדור שלג”.

השימוש בסטרואידים פועל טוב במיוחד אצל ספורטאיות, מכיוון שהן באופן טבעי מייצרות רק כמות זעירה מהטסטוסטרון שגברים מייצרים. ג'ון הוברמן מספר: “בשנות השמונים, מה שראינו היה זן חדש של ספורטאים מפלצתיים, במיוחד בקרב נשים”.

מחלק מהרשומות מימי הזוהר הללו של שימוש פרוע בסטרואידים – בייחוד בענפי ספורט שבהם כוח גולמי הוא דרישה עיקרית – עולה כי הושגו אז הישגים שלא סביר שמתחרה נקי ישיג אותם. אצל גברים, 14 יידויי הפטיש הטובים ביותר בהיסטוריה התרחשו בין השנים 1984 ל-1988. בהדיפת כדור ברזל אצל נשים, צריך לרדת עד למקום ה-35 כדי למצוא תוצאה שהושגה אחרי שנת 1988.

עד אפריל האחרון, עשר הדיפות כדור הברזל הטובות ביותר אצל גברים הושגו בין השנים 1975 ל-1990. ואז, בתחרות בקנזס, הצליח סופסוף הודף כדור הברזל האמריקאי קווין טוט לפרוץ לתוך קבוצת הצמרת הזאת. המרחק שהדף, 22.67 מטרים, היה הרחוק ביותר שמישהו הצליח להדוף זה 13 שנים. שישה חודשים לאחר מכן, שמו של טוט היה הראשון שצץ בשערוריית באלקו. בדוחות שפורסמו נאמר כי בבדיקות שנערכו לו נרשמה תוצאה חיובית ל-THG.

הכוכבת של ריצות למרחקים קצרים אצל נשים בשנות השמונים – ועדיין מחזיקת השיא העולמי במקצים של 100 ו-200 מטרים – היתה פלורנס גריפית ג'וינר, פלו-ג'ו. האמריקאים השתגעו על הסגנון שלה, האימוניות הצמודות שלה, הציפורניים הארוכות והצבעוניות שלה, ההתלהבות שלה. במקומות אחרים בעולם, ואפילו בארה”ב בקרב המתמצאים בתחום האתלטיקה הקלה, התקבלו הישגיה של פלו-ג'ו במעט יותר סקפטיות.

אחרי שג'וינר מתה ב-1998, בגיל 38 (הסיבה היתה קשורה להתקף אפילפסיה), הופיע מין טור-כלאיים מוזר במוסף הספורט של הניו יורק טיימס. הטור נכתב על ידי פאט קונולי, שהיה מאמנה של אוולין אשפורד, האשה שאת השיא שלה בריצה ל-100 מטר שברה ג'וינר, והיה בחלקו הספד ובחלקו כתב אישום שלאחר המוות. “אז, כמעט בין ליל, השתנו פניה של פלורנס – הם הקשיחו ביחד עם שריריה שבלטו כעת כאילו היא נולדה עם משקולת בעריסה”, כתב קונולי. “היה קשה שלא לתהות אם היא מצאה לעצמה מאמן מזרח גרמני והחלה ליטול סמים משפרי ביצועים”.

פלו-ג'ו היתה טובה מאוד, אבל מעולם לא אצנית אלופה ברמה עולמית. ההופעה שלה ב-1988 בסיאול היתה – בז'רגון המרשיע של הספורט הבינלאומי – אנומלית.

אנחנו בדרך כלל לא חושבים על בייסבול בהקשר של יידוי פטיש, הדיפת כדור ברזל או ריצות נשים למרחקים קצרים. אבל במונחים של הופעה אנומלית, בייסבול הוא כמו מזרח גרמניה בשנות השמונים.

בדיוק כמו בימיו רוויי הסטרואידים של הספורט האולימפי, חשד עמוק דבק בכמה מהשיאים האחרונים בבייסבול. זה מתלווה לגרוטסקיות של המראה של כמה מהשחקנים, קורט שילינג, המגיש האול-סטאר, אמר לכתב העת “ספורטס אילוסטרייטד”, “יש חבר'ה שנראים כמו Mr. Potato Head, עם ראש וזרועות ושישה או שבעה איברים אחרים שנראים מוזר”.

אני לא בטוח למי בדיוק שילינג התכוון, אבל עבורי ההערה שלו מזכירה תמונה ספציפית שצולמה בעונה של 2002. המצולמים הם מלכי ההום-ראנס בארי בונדס וסאמי סוסה, יושבים יחד, לשניהם עורף עבה ופנים שנראים מנופחים. הם נראים, טוב נו, חריגים – וגם שונים לגמרי מאיך שהם נראו כשהיו שחקנים צעירים. בונדס נכנס לבייסבול כשהוא דק ושרירי, בדומה לאביו המנוח, שחקן השדה בובי בונדס. סוסה, בתחילת הקריירה שלו, לא היה גדול במיוחד והראה מעט מאוד עוצמה בעמדת החובט.

התשובה לשאלה כמה הום-ראנס ניתן להשיג בעונה אחת היא יותר פתוחה מאשר התשובה לשאלה מהו הזמן המהיר ביותר שאדם יכול להשיג במירוץ 100 מטר. גורמים כגון גודל המגרש, הקפיציות של הכדור והיכולת של החובט שמנגד משפיעים על התוצאה. אף על פי כן, הניסיון שנצבר במשך מאה שנים מראה בצורה די משוכנעת שכ-60 הום-ראנס הם המקסימום.

ב-1927 חבט בייב רות 60 הום-ראנס, וזה נשאר השיא עד 1961, כאשר רוג'ר מאריס (בעונה מעט יותר ארוכה), חבט 61. אבל ב-1998 שבר מארק מגווייר מהסנט לואיס קרדינלס את השיא של מאריס וחבט 70 הום-ראנס.

עד העונה של שנת 2000, בארי בונדס מעולם לא חבט יותר מ-46 הום-ראנס בעונה, ובמרבית השנים היה סך כל ההום-ראנס שלו בסביבות 30. אבל בגיל 35, כאשר התפוקה של שחקנים בדרך כלל מתחילה לרדת, הוא חבט 49. בעונה שלאחר מכן הוא הפך לסופרמן, כששבר את השיא של מגווייר וחבט 73 הום-ראנס.

ההתקדמות של סוסה היתה אפילו עוד יותר יוצאת דופן.
בשמונה העונות הראשונות שלו בליגה המקצוענית, הממוצע שלו היה 22 הום ראנס. יחד עם זאת, כל שנה סך ההום-ראנס שלו גדל באופן קבוע והוא השלים 40 הום-ראנס ב-1996, וזה היה שיא בקריירה שלו. הוא נבחר לאול-סטאר פעם אחת בדיוק. בניגוד לבונדס, הוא לא נחשב לאחד משחקני הצמרת של הבייסבול.

ואז ב-1998, השנה שבה שבר מקגווייר את השיא, חבט סמי סוסה 66 הום-ראנס – שישה יותר ממה שבייב רות הגדול חבט בעונה הכי טובה שלו. סוסה לא גמר. בעונה שלאחר מכן הוא חבט 63, ולאחר מכן היתה לו עונה של 50, 64 ו-49 – ההישג החמש שנתי הטוב ביותר בהיסטוריה של הבייסבול.

בשנה שעברה פירסם “ואשינגטון פוסט” סדרה עצובה של סיפורים שחשפו כי בני נוער מהרפובליקה הדומיניקנית עתירת השחקנים, ממנה מגיעים כמעט רבע מהשחקנים שהוחתמו לחוזים מקצוענים בארה”ב, הרוצים לשחק בארה”ב, נוטלים סטרואידים וטרינריים כדי לנסות להיות חזקים מספיק כדי למשוך את תשומת לבם של הסקאוטים.

לא ניתן לדעת בבטחה אם סוסה ובונדס בנו את העוצמה לכל ההום-ראנס האלה באמצעות כימיקלים. איש לא הציג הוכחות שכך עשו, ושניהם מכחישים זאת בתוקף. שמו של סוסה לא עלה בפרשיית באלקו והוא לא העיד בפני חבר מושבעים גדול.

בונדס כן העיד בדצמבר. בביתו של מאמן הכושר וחבר הילדות שלו, גרג אנדרסון, נערך חיפוש על ידי סוכנים פדרליים. בונדס הודה כי נהג לפקוד את באלקו, שתחת הנהלתו של ויקטור קונטה, מייסדה, התמחתה בבדיקת הדם של ספורטאים כדי לקבוע מה רמות החומרים כמו נחושת, כרומיום ומגנזיום בדמם, ובמתן המלצות על תוספים. מומחים שעמם שוחחתי אומרים כי התיאוריות של קונטה הן קשקוש מדעי, אבל הוא ייעץ לעשרות ספורטאים בכירים, ביניהם האצנית מריון ג'ונס; איימי ואן דייקן, אלופה אולימפית בשחייה; וביל רומנובסקי, ליינבאקר ב-NFL. ג'ייסון גיאמבי מהיאנקיז גם היה לקוח וגם הוא העיד בפני חבר המושבעים הגדול.

בכתבה שהופיעה ביוני האחרון, אמר בונדס לכתב העת Muscle and Fitness: “ביקרתי בבאלקו כל 3 עד 6 חודשים. הם בודקים את הדם שלי כדי לוודא שהרמות שלי הן מה שהן צריכות להיות. אולי אני צריך לאכול יותר ברוקולי מאשר בדרך כלל. אולי אני צריך להגדיל את צריכת האבץ והמגנזיום שלי”.

העתיד עכשיו

הסוכנות העולמית נגד שימוש בסמים בספורט, WADA, עם כל זה שהיא אינה מושלמת, נחשבת בדרך כלל לנחושה. מטרתה של הסוכנות שנוסדה ב-1999 בכנס העולמי על סימום בספורט שהתקיים בלוזאן שבשווייץ, היתה להכניס קוהרנטיות לתקנות האנטי-סימום ו”הרמוניזציה” בקרב המדינות השונות וגופי הספורט שהיו אמורים לאכוף אותן. בתיאוריה זו הסמכות העליונה בנושאים של סמים וספורט – הנמצאת מעל הוועדות האולימפיות הלאומיות והפדרציות הלאומיות והבינלאומיות של כל ענפי הספורט השונים, ומקשה על האינטרסים הצרים הללו להגן על ספורטאים שנתפסים משתמשים בסמים.

הוועדה הרפואית של WADA הקדישה מספר שנים להכנתה של רשימה ארוכה למדי של חומרים אסורים. אבל התפקיד של WADA ושל הנשיא שלה, ריצ'רד פאונד, הוא בעיקר ביורוקרטי ופוליטי. WADA לא יכולה להאט את המדע – או להשפיע על תרבות הרודפת אחרי שיפורים של בני אדם בכל התחומים.

“כל הנושאים הללו יהיו פאסה בעוד 20 או 30 שנים”, אומר פול רוט וולפה, פרופסור לפסיכיאטריה באוניברסיטת פנסילווניה ואחראי על תחום הביו-אתיקה בנאס”א. “אנחנו כבר רואים טשטוש קוים בין מזון לסמים. בעתיד זה יהיה נפוץ יותר ומקובל. נאכל אוכל מהונדס מסוים כדי להיות חריפים יותר במהלך פגישה עסקית, כדי להגדיל את הביטחון, כדי לשפר את הסבולת לפני מירוץ או תחרות”.

כיום, כאשר WADA באה לקבוע אם להוסיף חומר מסוים לרשימה השחורה שלה, היא בודקת אם החומר משפר ביצועים, אם הוא נוגד את הרוח הספורטיווית או אם הוא עלול לסכן את הבריאות. “אם זה עומד בשניים מתוך שלושת הקריטריונים הללו, סביר להניח שנוסיף אותו לרשימה”, אומר פאונד.

אבל שני הקריטריונים הראשונים הם עמומים. סטרואידים ו-EPO הם בפירוש משפרי ביצועים. אבל גם המשקה Gatorade יכול להיחשב ככזה, אם להאמין לפרסומות שלו ולכל הנתונים על “מדע המיום” (hydration) המפורסמים על ידי Gatorade Sport Science Institute. וישנם משקאות ספורט רבים אחרים המתיימרים לעשות יותר מהגייטורייד. “אתה מזהה קו ומעביר אותו איפה שהוא”, אומר פאונד. “למה זה מירוץ 100 מטר ולא מירוץ 97 מטר? ככה”.

בין גייטורייד לסטרואידים אנאבוליים נמצאים כל האבקות והגלולות והחומרים להזרקה שספורטאי צמרת מכניסים לגופם, בכמויות ובשילובים שיכולים לשפר את הביצועים או להתגלות כחסרי השפעה. במרבית המקרים אף אחד לא ממש יודע.

הקטגוריה הפחות פתוחה לפרשנויות היא “האם עלול החומר לסכן את הבריאות”. כל פעילות רפואית או פסוודו-רפואית המתרחשת במחתרת או בשוק השחור, היא מסוכנת בהגדרה. כמעט כל אחד, לא משנה מה דעתו ביחס להפלות, יסכים שזה הרבה יותר מסוכן כאשר ההפלה מתבצעת בסמטה צדדית. השימוש בסטרואידים, שגם כך אינו בטוח במרבית המקרים, בהחלט מסוכן יותר כאשר זה נעשה בחשיכה.

כך שסוגיות בריאותיות מהוות את הרציונל המשמעותי ביותר לגבי WADA וכל המפעל נגד סימום: להגן על ספורטאים מהאינסטינקטים הגרועים ביותר של עצמם (אם כי עולם הספורט סלקטיווי ביחס לדאגה שלו לגבי בריאותם של הספורטאים. שחקני קו התקפיים ב-NFL רק הולכים ומשמינים. הקריירה הטיפוסית של פיצ'ר בבייסבול המקצועני כרוכה בדך כלל בשחיקה הדרגתית של הכתף והמרפק). אבל הבטיחות עתידה להפוך לסוגיה פחות חשובה.

“כרגע יש לנו דרך גסה להגדיל את מאסת השריר”, אומר וולפה. “בעוד שנים רבות, נביט לאחור על השיטה הזאת, והיא תיראה low tech. כשהכל יהיה מונח על שולחן האוכל בכל בית, לא יהיו אותן סוגיות בריאותיות שאנו רואים כיום עם הסמים והתוספים הלא חוקיים והלא מפוקחים”.

הדרך לגנטיקה

מה שלמדתי במהלך ביקורי במעבדתו של לי סוויני באוניברסיטת פנסילווניה זה ששימוש במחקר שלו למטרות שיפור ביצועים ספורטיוויים זה לא איזה מדע בדיוני עתידני. זה אפשרי – היום.

סוויני וצוותו יודעים כי הם יכולים לבנות מאסת שריר וכוח. הצעד הבא שלהם בניסיון לקבוע אם השיטות שלהם הן בטוחות עבור בני אדם יהיה לערוך ניסויים על חיות גדולות יותר, ככל הנראה כלבים עם ניוון שרירי.

שאלתי את אליזבת ברטון מה יקרה אם איזו מדינה סוררת או התארגנות פורעת חוק של ספורטאים יבקשו ממנה להתעלם מכללי הזהירות הרפואית וליצור גרסה אנושית של המייטי מאוס. האם אפשר לעשות זאת?

“אם זה אפשרי?”, היא עונה. “כן, בטח, זה קל. זה בר ביצוע. זו שיטה שגרתית שפורסמה כבר. כל מי שיכול לשבט גן ולעבוד עם תאים יכול לעשות זאת. אין פה שום מסתורין”.

סוויני שעמד מאחוריה, הינהן בראשו בהסכמה. “זה לא כמו להצמיח יד שלישית או משהו כזה”, הוא אמר. “אם עובדים על זה, זה בר השגה”.

סוויני אומר שאם שמישהו מחליט להשתמש בתרפיה גנטית כדי לשפר ביצועים, “אז זה לא מוגבל למה שאני עושה. אפשר לשנות את הסבולת של השריר או לשנות את המהירות – כל ההיבטים של הביצוע. כל הידע הביולוגי קיים. אם מישהו יגיד 'הנה 10 מיליון דולר – אני רוצה שתעשה כל מה שאתה יכול להעלות בדעתך מבחינת ספורט' בהחלט אפשר להיות מאוד יצירתיים”.

כדי לחזק את שריר הרגליים אצל ספרינטרים, אומר סוויני, הוא “היה שם את כל הרגל על מעקף. הייתי מבודד את הרגל ומכניס את הווירוס דרך הדם. זה יעיל יותר מזריקות, מכיוון שיזדקקו להמון זריקות כי אלו שרירים גדולים. אבל זה לא משהו שכירורג של כלי דם לא יכול לעשות”.

האם ייתכן שמישהו כבר עושה את זה? “אני לא יודע שזה לא קורה”.

כבר היום ניתן לרכוש באינטרנט IGF-1 לשימוש בבליעה. מפרסמים אותו כרכיב באבקות ובכדורים שונים, וככזה הוא נופל היכן שהוא בתחום הנרחב והמטושטש הזה של חומרים חוקיים, חוקיים כביכול, מהשוק השחור או פשוט לא חוקיים – המוצעים למכירה בתעשיית התוספים הנמצאת תחת פיקוח רופף.

אבל סוויני אומר כי העברה לא-גנטית של החלבון לא תהיה יעילה – היא לא תזרום בדם ברמות גבוהות מספיק כדי לבנות שריר – והיא גם אינה בטוחה, מכיוון שהמעט שכן יזרום, יכוון לעבר שרירים לא שלדיים, ביניהם הלב (המייטי מאוס לא הראו סימנים של לב או איברים אחרים מוגדלים ואף סימן ש-IGF-1 זורם בזרם הדם שלהם).

עבור ספורטאי הצמרת, זה יהיה אחד היתרונות של IGF-1 גנטי. הוא לא יזרום בדם. ניתן יהיה לגלות אותו רק באמצעות ביופסיה של השריר. לקח הרבה זמן לספורטאי העולם להסכים לתת בדיקות דם; קשה לדמיין אותם מסכימים שידחפו להם מחטים חוקרות לשרירים שלהם.

WADA הזמין גנטיקאים ואחרים המעורבים במחקר הרפואי העדכני לכנס שהתקיים בלונג איילנד בשנת 2002. נציגי WADA היו (ועודם) מפוקסים על מחקר IGF-1 באוניברסיטת פנסילווניה, כך שגם לי סוויני היה שם. הוא האזין בעוד ריצ'רד פאונד מנסה להעביר למדענים מסר שהם לא כל כך יאהבו לשמוע.

נשיא WADA אמר למדענים שהוא בהחלט מעריך את העבודה שהם עושים ויודע שהם ניגשים לנושא במסירות רבה וכשבראשם מטרה אחת, והוא מבין היטב שאין דבר חשוב יותר ממציאת תרופות למחלות קשות. ואז הוא דיבר על “פעילות אנושית” אחרת שהוא אמר שכבר מאוימת על ידי מדע מסוג מסוים – המדע הנוכחי של שיפור ביצועים – ועלולה להיהרס בשל השימוש לרעה במחקרים שלהם. בעודם מתקדמים קדימה, ביקש פאונד, האם הם יוכלו לחשוב גם קצת על האינטרס של הספורט?

פאונד זוכר שהתגובה הראשונית היתה די מזלזלת: “הם אמרו 'אנחנו עובדים ברמת הגן. לא כל כך קל להגיד מה עבר שינוי ממה שהיה שם באופן טבעי'”.

פאונד, שהוא עורך דין בהכשרתו, שאל שאלה רטורית: “מה אם הייתי יכול להבטיח כי פרס נובל ברפואה יינתן למי מהאנשים הנמצאים בחדר הזה שימצא בדיקה שתקבע אם מתחרה עבר שיפורים גנטיים? אז תוכלו לעשות זאת, נכון?”

פאונד זכה להסכמה שגילוי יכול להיות אפשרי אם יוקדשו לכך מספיק אמצעים.

לי סוויני, בניגוד למדענים אחרים, דווקא כן משתף פעולה עם WADA ונציגים מגופי אכיפה אחרים. יש לו אהדה למטרה שלהם. הוא פשוט אומר שזה חסר תקווה. “יבוא יום שבו הם פשוט יצטרכו להרים ידיים”, הוא אומר. “היום הזה אולי יגיע בעוד עשרים שנה, אבל הוא יגיע”.

קיימת מקבילה מן העבר לכל הנושא של סמים משפרי ביצועים, מקבילה הקשורה למה שהיה בעבר חומר אחר שהיה לא רצוי בספורט: כסף. יתכן וחלק מהעוקבים אחר התנועה האולימפית עדיין לא מבינים לגמרי שכמעט כל המשתתפים הם אנשי מקצוע המקבלים שכר. מעולם לא היתה איזו הכרזה חגיגית כי המושג האהוב חובבנות – ספורטאים המתחרים מתוך אהבה לספורט גרידא – כבר לא בתוקף. אבל עם הזמן, התקבלה המציאות שהשתנתה. ובאשר לספורטאי צמרת המרוויחים כסף מתשלומים מתחת לשולחן? לציבור לא אכפת, והאידיאל של חובבנות חלף מן העולם, הפך למיושן ולבלתי ניתן לאכיפה.

אחד הדברים האחרונים שפאונד אמר לי, רמז על כך שגם הוא יודע שמעל המשימה של WADA מרחף תאריך תפוגה. הוא תהה אם יתכן שבסופו של דבר, שיפורים גנטיים לא יועילו לספורטאים. “אם אתה מחזק את השריר לכדי פי שלושה מחוזקו הרגיל, מה קורה כשאתה יוצא למירוץ? האם השריר נקרע מעל העצם?”

נראה שהתמונה מעוררת החלחלה הזאת מצאה חן בעיני פאונד. הוא הפסיק, ואז פיתח את הרעיון. “זה היה יכול להיות נחמד לו זה היה קורה”, הוא אמר. “ואז הפיקוח היה בילט אין”. *

הגנום האנושי – ההיבט המוסרי

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~807988403~~~47&SiteName=hayadan