לא מוח האדם המציא את המוסיקה
ינאי עופרן
הרבה כסף מושקע בימים אלה במוסיקה. פוליטיקאים, פרסומאים ומוסיקאים מצטופפים באולפנים ומחפשים את צירוף הצלילים שיפרוט על נימי נפשם של הקולות הצפים. ספק אם ג'ינגלים יכולים לחולל מהפך פוליטי, אבל ברור שלמוסיקה השפעה קוגניטיווית מדהימה. איך זה שרצף צלילים מסוים יכול להעלות דוק של דמעות בעיניו של אדם ששומע אותו לראשונה? איזה תהליכים מוחיים מחולל גיבוב צפצופים המסוגל להפוך מצב רוח נוגה ואפטי למרומם?
שני מאמרים שפורסמו בשבוע שעבר ב””Science מסכמים שורה של מחקרים מהתקופה האחרונה שעוסקים בחידה המרתקת הזאת. לכאורה נראה שהמוסיקה היא תופעה אנושית מובהקת. בני האדם משתלטים על עולם הצלילים הטבעיים ומכניסים בו משטר וסדר. הסדר הזה מאפשר ליצור רצפים מסובכים של צלילים שמביעים מסרים מורכבים, שאי אפשר לבטאם בצורה אחרת. לא מפתיע שפילוסופים וחוקרים משווים את המוסיקה לתופעה אנושית מובהקת אחרת – השפה.
אבל המחקרים החדשים קוראים תיגר על התפישה הזאת. במאמר שכותרתו “ביולוגיה ומוסיקה” מציגה החוקרת פטרישה גריי, עם כמה חוקרים מובילים בתחום, תזה חדשה. המוסיקה, כותבת גריי, היא תופעה אוניוורסלית שמשותפת למינים רבים בעולם החי.
הקומפוזיציה המוסיקלית של ציפורים או לווייתנים מתבססת על אותם עקרונות שלפיהם עבדו בטהובן וברהמס (או לפחות על חלק מהם), וההבחנות המוסיקליות הבסיסיות של חולדות וזרזירים נשמעות גם בהיכלי הקונצרטים.
מאמרו של מארק טראמו, המתלווה אל מאמרה של גריי, מציג את המידע שנצבר עד כה בנוגע לדרך שבה המוח מעבד מוסיקה. היכולת להבחין בין סולמות, מרווחים וגווני צלילים, הוא טוען, קיימת גם במוחם של בעלי חיים.
גריי מאששת את הטענה המהפכנית שלה בשורה של מחקרים מהשנים האחרונות, שעשו שימוש בטכנולוגיות חדישות ביותר בתחום הסאונד וההקלטה. לדברי גריי ושותפיה, לא רק טכנולוגיות הקלטה מיושנות עמדו למדע למכשול בדרך לגילוי המוסיקה של הטבע, אלא גם העובדה שרוב המדענים חיים בערים הגדולות – דבר שמנע מהם לשמוע את הקולות. שירת הלווייתנים, הם כותבים, התגלתה רק באמצע המאה, אבל שבטים קדומים של יורדי ים הכירו אותה היטב כבר לפני אלפי שנים. ההתקשרויות המוסיקליות בין פילים הן בבחינת גילוי מדעי חדש יחסית, אבל ההוטו והטוטסי משלבים את המוסיקה הפילית בשירים ובסיפורים שלהם כבר מאות שנים.
ומה בכל זאת מצאו המחקרים החדשים בשירת הלווייתנים? לדברי גריי, הלווייתנים שרים במקצבים דומים מאוד לאלה המועדפים על מוסיקאים ומאזינים בני אנוש, “אף שהם יכולים באותה קלות ליצור רצפי צלילים חסרי כל מקצב”. לשירי הלווייתנים יש מבנה שמזכיר לחוקרים את עקרונות המוסיקה האנושית: הצגה של נושא קצר, פיתוח של הנושא, ולסיום חזרה על גרסה משופצת של הנושא.
היכולת הווקאלית של לווייתן ממוצע לא היתה מביישת את מאריה קאלאס. היא משתרעת על שבע אוקטבות, ובכל זאת הם משתמשים במרווחים מוסיקליים דומים מאוד לאלה המקובלים במוסיקה מערבית. מחקרים אחדים אף טוענים, שבשירי הלווייתנים מופיע פזמון חוזר, שנועד, כמו אצל בני האדם, להקל על למידת שירים מורכבים.
קווי הדמיון שהחוקרים מוצאים בין שירת הציפורים למוסיקה האנושית הם רבים אף יותר. כך למשל התברר, כי מין מסוים של גדרונים מסלסל באחד משיריו בסולם דומה להפליא לפתיחה של אחד האטיודים של שופן. מין אחד של גדרונים מקפיד על סולם כרומטי, בעוד שקיכלי הנזיר (hermit thrush) מעדיף סולם פנטטוני.
מחקרים אנתרופולוגיים שגריי מצטטת גילו, שהקרו-מניון, ואפילו האדם הניאנדרטלי, השתמשו בכלי נגינה. ניתוח של הכלים האלה מעלה שוב קווי דמיון בין הצלילים שהם הפיקו ובין המוסיקה המודרנית. מובן שיש גם השפעות תרבותיות ומקומיות על המוסיקה. אבל הממצאים האלה מלמדים, טוענת גריי, שיש עקרונות טבעיים שיוצרים “מוסיקה אוניוורסלית”.
ייתכן שקיומה של מוסיקה אוניוורסלית מסביר את התופעה שטראמו מתייחס אליה במאמרו: זרזירים וחולדות מסוגלים להבחין בבירור בין מוסיקה דיסוננטית למוסיקה הרמונית. טראמו מנסה להשוות בין המבנה הפיסיולוגי של האוזן לבין הדרך שבה מאורגנים המיתרים בפסנתר. המסקנה שהוא גוזר מן ההשוואה היא, שלמבנה האוזן השפעה מכרעת על מבנהו של כל שיר או יצירה מוסיקלית.
אבל גם טראמו מודה, שתהליך עיבוד הצלילים במוח הוא עדיין חידה לא פתורה. מרסיסי המידע שהמחקר הצליח לגלות קשה לגבש תמונה ברורה, שתסביר את הממצאים המפתיעים של גריי וחבריה. עם זאת ברור, שההשוואות בין המוסיקה האנושית למוסיקה הטבעית דורשות הבנה מעמיקה במוסיקה, בזואולוגיה, בפיסיולגיה ובמתמטיקה. זאת כנראה הסיבה ששני המאמרים מדגישים, שהמשך הדיון בתזות החריגות האלה מצריך יצירת מסגרת מיוחדת, שבה מוסיקאים ומדענים ינסו למצוא שפה משותפת.
{הופיע בעיתון הארץ, 11/1/2001{
אתר הידען היה עד סוף 2002 חלק מפורטל IOL מקבוצת הארץ
