אוטופיה – אם תרצו, הרי זו אגדה שלמה אבינרי על הספר אלטנוילנד

אלטנוילנד מאת תיאודור הרצל. תירגמה מגרמנית: מרים קראוס. הוצאת בבל (כיס) תרמיל, 318 עמ', 42 שקלים

שלמה אבינרי

תיאודור הרצל בביקור בארץ ישראל, 1903

קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/altneuland.html

אחד המיתוסים הנפוצים אצלנו – ועוד יותר בעולם הערבי – הוא כי מייסדי הציונות התעלמו לחלוטין מקיומם של ערבים בארץ ישראל. מי שסבור כך ברור כי לא קרא מעולם את “אלטנוילנד” של תיאודור הרצל.

“אלטנוילנד” (“ארץ ישנה-חדשה”) הוא, כידוע, רומן אוטופי שכתב הרצל ב-1902 והמתאר איך תיראה ארץ ישראל ב-1923 אם יתממש בה החלום הציוני. עוד בשנת הופעתו תורגם הספר לעברית בידי נחום סוקולוב, שהעניק לו את השם המליצי “תל אביב”, ועד לשנת 1918 זכה לשש מהדורות במקורו הגרמני ולתרגומים ללשונות רבות. ישנם הרבה תרגומים לעברית, ועתה, בשנת המאה להופעת הרומן, יצא במהדורת כיס התרגום הרהוט והמודרני האחרון, שהופיע לראשונה ב-1997 ומשחרר את הספר מכבלי הארכאיות.

ככל רומן אוטופי זהו חיבור דידקטי ומשעמם מעט, שיש בו נאומים ארוכים ותיאורי מוסדות חברתיים המקשים, כמובן, על העלילה. אך בשניים מתייחד חיבורו של הרצל מרומנים אוטופיים אחרים, שהרצל עצמו מודה כי שימשו לו השראה (כמו ספרו של אדוארד בלאמי “מבט לאחור”, או “פריילאנד” של העיתונאי היהודי-וינאי בעל השם הדומה להפליא לשמו של הרצל, תיאודור הרצקא). ראשית, את האוטופיה של הרצל ניתן להשוות למציאות קיימת, שבמידה לא קטנה עיצבו אותה פועלם המדיני של הרצל ושל הבאים בעקבותיו; אוטופיות סוציאליסטיות אחרות לא מומשו בדרך כלל, פרט לכמה מושבות מבודדות בארצות הברית, ולכן הממד של השוואת החזון למציאות בהן אינו קיים. שנית, סיפורו האוטופי של הרצל אינו רק שיר תהילה לחברת מופת האמורה לקום לעתיד לבוא: עלילתו מתמקדת דווקא בתיאור של בעיות ומתחים הפוקדים את החברה החדשה – והעיקרי בהם הוא מעמדם של הערבים בחברה זו. לא מוכר לי חיבור אוטופי אחר שיש בו ממד ביקורתי דומה.
זהו הסיפור: שני אנשים, האחד יהודי והשני אוסטרי-נוצרי, שבחרו להתנתק מן העולם ובילו עשרים שנה באי נידח באוקיינוס, חוזרים לאירופה ב-1923 וספינתם עוגנת בחיפה. לתדהמתם הם מגלים ארץ תעשייתית מודרנית ומשוכללת במקום הפרובינציה העותמנית שזכרו מביקורם ב-,1902 בדרכם אל אי המפלט שלהם. הם נתקלים מיד – וזהו כמובן חלקו הקיטשי של הרומן – במכרים ישנים מווינה; מתברר כי הללו הפכו בינתיים למנהיגים בארץ ישראל. אלה מספרים להם כי הפריחה הכלכלית נובעת מהגירה מסיווית של יהודים, שייסדו בארץ ישראל “חברה חדשה” (זהו שמה הרשמי). חברה זו מבוססת על אימוץ הטכנולוגיה החדשנית ביותר עם עקרון הסולידריות ההדדית (“מוטואליזם” – מושג הלקוח מן הסוציאליזם האוטופי), “צורת ביניים בין קפיטליזם לסוציאליזם, בין אינדיווידואליזם לקולקטיוויות”.

להפתעתם הם גם מוצאים כי הערבים, תושבי הארץ המקוריים, הם חברים שווים ובעלי זכות בחירה בחברה החדשה, ואחד מהם, מהנדס חיפאי בשם ראשיד ביי, הוא גם מראשי החברה החדשה. בסיור בעמק יזרעאל הוא מרעיף על האורחים הזרים נאומים נלהבים על התועלת הרבה שהביאו היהודים לתושבי הארץ הערבים, ועל הסובלנות שגילו הערבים לנוכח ההגירה היהודית, כמיטב המסורת המוסלמית שהיתה סובלנית כלפי היהודים יותר מאשר אירופה הנוצרית. הקורא בן-זמננו בוודאי יחייך למקרא השילוב בין ליברליזם אירו-צנטרי נאיווי, שבו הילידים מודים לטכנולוגיה האירופית על שהצילה אותם מפיגור ובערות ושילבה אותם בעולם התרבות, לבין אידיאליזציה של האיסלאם. אך התעלמות מקיומם של ערבים אין כאן; להיפך: נעשה כאן ניסיון לשתף את תושבי הארץ הערבים בחזון חברתי על בסיס אוניוורסלי.

אין ספק כי הרצל מתעלם מן הפוטנציאל של עליית תנועה לאומית ערבית, אך למען האמת, תנועה כזאת טרם היתה קיימת ככוח פוליטי ב-.1902 אפשר, כמובן, לטעון כלפי הרצל שיכול היה לצפות את קיומה, אך בתקופה שאיש באירופה – ובמזרח התיכון עצמו – טרם הבחין בקיומה של תנועה זו יהא זה קצת מופרז לדרוש זאת דווקא מהרצל. היה צורך באימפריאליזם הבריטי במלחמת העולם הראשונה שייתן ללאומיות הערבית את תנופתה הראשונה במאבק נגד השלטון העותומני.

אך העיקר הוא בעניין אחר – בעלילתו הפוליטית של הספר. בעת ביקור שני הזרים בארץ מתנהלות בה בחירות בצלה של תופעה המאיימת על האופי הליברלי והדמוקרטי של החברה. זה מקרוב הוקמה בה תנועה, שבראשה עומד רב קנאי, ד”ר גאייר שמו (בגרמנית זהו שמו של העוף האוכל פגרים ונבלות), הדורש לשלול מערביי הארץ את זכות הבחירה. זו ארצם של היהודים בלבד, טוען גאייר, והוא מקים מפלגה שסיסמתה היא שלילת זכות הבחירה מן הערבים. זה אינו דיווח על ישראל ;2002 הדברים נכתבו לפני מאה שנה.

העלילה הפוליטית של הספר מתמקדת במערכת בחירות זו, בעוד שהממסד הליברלי-דמוקרטי של החברה מתמודד עם תופעת הגזענות היהודית: בתיאור מערכת הבחירות מושמעים נאומי בחירות – גם של הליברלים החוזרים על טענתם כי יסוד הציונות הוא בהומניזם הליברלי האירופי של המאה ה-,19 וגם של תומכיו של הרב גאייר, שהרצל שם בפיהם (במהופך) טענות הלקוחות ממשנתו של המנהיג הווינאי האנטישמי ד”ר לואגר, שבחירתו לראשות העיר וינה היתה בין הדברים ששיכנעו את הרצל כי הליברליזם האירופי נתון במשבר עמוק.

בארץ ישראל היהודית של הרצל מנצח כמובן האתוס הליברלי: לקראת סוף הספר מתברר כי הרב ד”ר גאייר נוחל תבוסה מוחצת בבחירות: שלא כמו בווינה, בארץ ישראל היהודית מנצחים הליברלים. ראשי החברה גם גאים לציין לפני האורחים, כי רבים מן הסוחרים בארץ הם דווקא ארמנים, יוונים ואחרים. עד כאן בנושא הערבי.

עניין אחר בספר הוא ההתמודדות של הרצל עם סוגיית הדת במדינה היהודית. אין צורך להזכיר כי הרצל השתייך לאותה שכבה של יהודים וינאים משכילים ששמירת מצוות היתה מהם והלאה, ובפמפלט המדיני הראשון שלו, “מדינת היהודים”, עמד על כך שלרבנים יהיה מקום נכבד בבתי הכנסת – אך לא בפוליטיקה. ואולם ב”אלטנוילנד” התמונה מורכבת ומעניינת יותר: מצד אחד, מנהיגי החברה כולם אנשים מודרנים, אך אחת הסצינות המרכזיות בספר היא תיאור ליל הסדר בטבריה, בראשותו של נשיא החברה.

מרתק במיוחד הוא תיאורה של ירושלים. בתיאור זה העיר העתיקה הפכה לשמורה היסטורית, שנוקתה מזוהמתה ומן הקבצנים, בני כל העדות והדתות שגדשו אותה ושהפריעו כל כך להרצל בביקורו היחיד בארץ ב-.1898 אבל במרכזה של העיר החדשה מתנוסס היכל מפואר: זהו, לא פחות ולא יותר, בית המקדש “שהוקם מחדש כי הגיע הזמן לכך. הוא נבנה כבימים עברו, מאבני גזית… שוב עמדו העמודים, היצוקים נחושת, לפני קודש הקודשים של ישראל. העמוד השמאלי נקרא 'בועז' והימני – 'יכין'. בחצר הקדמית עמדו מזבח אדיר עשוי נחושת וכיור המים הרחב המכונה 'ים הנחושת', כמו בימים הרחוקים ההם, כששלמה המלך משל בארץ” (עמ' 267).

קצת מפתיע בשביל הרצל; ואולם, כדי להסיר ספק: בית המקדש הזה בנוי בעיר החדשה, לא במקומם של המסגדים שעל הר-הבית, ולמרות המזבח המוזכר אין הרצל מציין כי חודשו הקורבנות. תיאור הפולחן בליל שבת בבית המקדש – עם עזרת נשים נפרדת, כמובן – מזכיר יותר בית כנסת מודרני בווינה או בבודפשט מאשר טקס המבוסס על מסכת תלמודית זו או אחרת. לצד בית המקדש מוקם גם “היכל השלום”, מרכז בינלאומי ליישוב סכסוכים – מעין חבר לאומים בתקופה שמוסד כזה לא היה קיים. עמדתו הליברלית השמרנית-מעט של הרצל בולטת כאן: לדת יש מעמד ציבורי מכובד בחברה נאורה וסובלנית. כך היה באוסטריה-הונגריה הליברלית קודם שדמגוגים פופוליסטיים וגזענים כמו לואגר הופיעו על הבמה.

יתר על כן – מעניין גם תיאור ערב שבת שבו מגיעים הנוסעים לירושלים: “בצהריים עוד המו הסמטאות אדם, ועכשיו, כבאורח פלא, ההמולה נדמה. כמות המכוניות שנסעו ברחובות קטנה במידה ניכרת והחנויות נסגרו זו אחר זו. השבת ירדה בחגיגיות על העיר הרוחשת חיים. שומרי המסורת החלו נוהרים לבתי הכנסת… – לכבודו של האל הבלתי-נראה, ששכינתו שורה על עם ישראל הגולה זה אלפי שנים” (עמ' 264). ובעת תפילת השבת בבית-המקדש נזכר הנוסע היהודי הווינאי בשירו היפהפה של היינה, “הנסיכה שבת”, ומלות השיר, הכוללות בתוך הטקסט הגרמני המופלא גם את הניגון העברי “לכה דודי לקראת כלה”, מהדהדות בראשו כפי שהן מפעמות את דפי הספר.

יש בספר עוד נושאים רבים אחרים – זכות בחירה לנשים, כאשר בעת כתיבת הספר עוד לא היתה זכות בחירה לנשים בשום מדינה אירופית, ושירות לאומי חובה לבנים ולבנות, המקיימים בדרך זו שירותים סוציאליים ובריאותיים לכל.

זהו, אם כן, הרצל – מורכב יותר ממה שהמיתוס הציוני והתעמולה האנטי-ציונית גם יחד מתארים אותו: חוזה מדינה יהודית שלא רק שאינו מתעלם מקיומם של ערבים בארץ, אלא כבר נלחם את מלחמתם לשוויון זכויות משום שכריאליסט הוא יודע כי גזענות עשויה להופיע בכל עם; ליברל-שמרני החושש ממהפכות חברתיות אך משרטט חברה המבוססת על סולידריות ומשלבת את היוזמה שבקפיטליזם עם הצדק שבסוציאליזם; ואדם מודרני ונאור, המבקש לתת מקום בפרהסיה היהודית המתחדשת גם לדת, אך ללא כפייה.

אולי מותר להשיא עצה בעניין זה לשרת החינוך של היום, הדואגת (ובצדק) להפגיש את הדור הבא של אזרחי ישראל עם ערכי הציונות. בשנת המאה להופעת “אלטנוילנד” כדאי אולי להמליץ עליו כספר חובה בכל בתי הספר התיכוניים בארץ, ממלכתיים וממלכתיים-דתיים גם יחד. על כל הפסימיזם התרבותי שלו ביחס לאירופה, הרצל לא צפה את השואה, וגם לא תיאר לעצמו את עומק האיבה הערבית למפעל הציוני: בשני אלה – שקבעו לא במעט את דמותה של ישראל של היום – טעה הרצל. עם זאת, ראוי להפגיש את התלמיד הישראלי עם דמותה של הציונות בעיני חוזיה – לאומית ואוניוורסלית, עומדת על זכויות הערבים ככל שהיא מגשימה חזון של מדינת יהודים, נאורה ומעניקה מקום לדת היהודית בפרהסיה יהודית מתחדשת: אוטופיה ריאלית, שאינה מתעלמת מפגמים גם במהלך מימוש החזון הציוני. גם טומי לפיד וגם אפי איתם יכולים ללמוד מהחיבור הזה.

Theodor Herzl Altneuland
פרופ' שלמה אבינרי כתב את המבוא ההיסטורי המקיף לשלושת הכרכים של יומני הרצל שהופיעו באחרונה בשם “עניין היהודים – ספרי יומן” בהוצאת מוסד ביאליק

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~404102060~~~26&SiteName=hayadan