סיקור מקיף

לא מספיק לעשות רוח

חוות טורבינות רוח שהוקמה באזור צחיח בקניה יכולה הייתה להיות סיפור הצלחה, ולקדם את התושבים המקומיים, המנותקים מרשת החשמל. עם זאת, החשמל הוזרם אל הערים הגדולות – ודילג על התושבים המקומיים. סיפורו של מחקר ישראלי חדש שמזכיר לנו שגם כשעושים משהו טוב, צריך לעשות זאת נכון

גילי כהן, זווית – סוכנות ידיעות למדע ולסביבה

"השורה התחתונה של המחקר, שהייתה ברורה לנו מהיום הראשון, היא שהטורבינות לא משרתות את המקומיים". צילום: ד"ר נורית השמשוני-יפה
"השורה התחתונה של המחקר, שהייתה ברורה לנו מהיום הראשון, היא שהטורבינות לא משרתות את המקומיים". צילום: ד"ר נורית השמשוני-יפה

בימים אלה, הולכת וגוברת המודעות לצורך של החברה האנושית לבצע את המעבר לשימוש באנרגיות מתחדשות, לזנוח את השימוש בדלקי מאובנים מזהמים ולצמצם משמעותית את פליטות גזי החממה כדי להיאבק במשבר האקלים ולבלום את עליית הטמפרטורות העולמית. מיזמים גדולים של אנרגיות מתחדשות – שמש, רוח ומים – מוקמים ברחבי העולם, כולל במדינות המתפתחות באפריקה. עם זאת, בביצוע לא נכון, גם מיזמים חשובים כאלה עלולים לפספס הזדמנויות ענק. במחקר ישראלי חדש, שהוצג בוועידה השנתית ה-50 למדע ולסביבה, נבחן מקרה כזה, של חוות טורבינות ענקית שהוקמה בקניה – אך הותירה את תושבי האזור הסובבים נטולי חשמל.

ד"ר נורית השמשוני-יפה, ראשת החוג למדע המדינה בבית הספר לממשל וחברה במכללה האקדמית תל-אביב–יפו, ושותפתה הילה סגל-קליין, דוקטורנטית בחוג לניהול משאבי טבע וסביבה באוניברסיטת חיפה, יצאו לקניה כדי לבחון כיצד הקמתה של אחת מחוות טורבינות הרוח הגדולות ביותר במזרח אפריקה, באגם טורקָנַה שבצפון המדינה, השפיעה על האוכלוסייה המקומית.

המחקר עוסק בהקמת חווה שכוללת מאות טורבינות רוח, באזור בקניה שבני אדם חיו בו כבר לפני מיליוני שנים, ושבו נמצאו השרידים המוקדמים ביותר של האדם ההולך על שתיים. החווה המתקדמת, שהיא אחת מני רבות שהוקמו בשנים האחרונות בקניה, נועדה לשפר את יכולתה של המדינה להישען על מקורות אנרגיה מתחדשים, ומציבה אותה כאחת המדינות המתקדמות בתחום זה באפריקה. קידומה גם תואם את יעד מספר שבע מרשימת היעדים לפיתוח בר-קיימא של האו"ם (Sustainable Development Goals, או SDGs) – אנרגיה נקייה ובת-השגה. המתקן מחובר לרשת החשמל הלאומית הקנייתית. השמשוני-יפה וסגל-קליין מספרות שהן מכירות זו את זו כבר למעלה מעשור, וכל אחת מהן חקרה בעבר קבוצות אתניות במדינה בנפרד. כשעלתה האפשרות לחקור את חוות הטורבינות, כמקרה בוחן, הן זיהו את ההזדמנות לעבוד יחד – והחליטו לשתף פעולה.

הזדמנות מפוספסת

בשלב הזה, כשאנחנו כבר מצפים לסיפור הצלחה אנרגטי, השמשוני-יפה שופכת מים קרים על ההתלהבות: "השורה התחתונה של המחקר, שהייתה ברורה לנו מהיום הראשון", היא אומרת, "היא שהטורבינות לא משרתות את המקומיים". הסיבה לכך היא שהקהילות המקומיות שבשטחן חוות הטורבינות הוקמה לא חוברו מעולם לחשמל מכל סוג שהוא, לא טרם הקמת הטורבינות – ולא לאחריה. כלומר, האנרגיה שמופקת על ידי הטורבינות זורמת לאורך מאות קילומטרים, אל מרכז המדינה – אך לא מגיעה אל התושבים שבשטחן היא הוקמה, שנותרו חסרי חשמל עד היום. כך, בפועל נוצר מצב שבו למרות שקניה מתקדמת מאוד בתחום האנרגיות המתחדשות, האוכלוסייה המקומית באזור הספציפי שבו היא מופקת לא זוכה ליהנות מהפירות.

"השורה התחתונה של המחקר, שהייתה ברורה לנו מהיום הראשון, היא שהטורבינות לא משרתות את המקומיים". צילום: ד"ר נורית השמשוני-יפה
"השורה התחתונה של המחקר, שהייתה ברורה לנו מהיום הראשון, היא שהטורבינות לא משרתות את המקומיים". צילום: ד"ר נורית השמשוני-יפה

המתקן הוקם באזור צחיח שבו חיה אוכלוסייה של מגדלי עדרים (בעיקר גמלים), והקבוצות האתניות שחיות באזור – טורקנה, רֶנדילֶה וסָמבוּרוּ – מנהלות אורחי חיים שמתאפיינים בדפוסים שונים של נדידה או נדידה למחצה. החוקרות מדגישות שבמיזמים דוגמת זה במדינות מתפתחות יש הזדמנות ליצור תהליך שמכונה Leapfrog"": כלומר, במקום שהקהילות יתחברו ראשית לחשמל שמופק מדלקי מאובנים מזהמים, ורק בהמשך יעברו לאנרגיות מתחדשות, הן יכולות "לדלג על שלב" – ולהתחבר ישר לחשמל נקי. עם זאת, כאמור, במקרה זה, הדבר לא קרה. "יש פה הזדמנות מפוספסת", אומרות החוקרות.

לטענת השמשוני-יפה, המקומיים רוצים להתחבר לחשמל – אולם אפשרויות שיכלו להתאים יותר לתנאי החיים הנוודיים שלהם, שמאופיינים בצפיפות נמוכה, כמו הקמת רשתות קטנות ומקומיות שעצמאיות מהרשת המרכזית, לא מתממשות. סגל-קליין מספרת שהיא שאלה את עצמה מדוע לא הוצא בקרבת הטורבינות שקע מהאדמה, כדי שהמקומיים יוכלו ליהנות מהחשמל שהן מייצרות. "כמה רחוק היינו הולכים עם חשיבה יצירתית כדי לחבר את המקומיים לחשמל אם היה מדובר על אוכלוסייה אחרת?" היא תוהה. "מה שקורה כאן הוא שלא מציעים להם שום חשמל – הם רואים את החשמל עובר מעליהם, אבל נשארים מנותקים".

"אף אחד לא רוצה לחיות בעוני"

לדברי סגל-קליין, חיבור הקהילות לחשמל יכול להשפיע בצורה מהותית על חייהם של התושבים. "אף אחד לא רוצה לחיות בעוני", היא אומרת. "יש היבטים מסורתיים ובעלי חשיבות בחייה של האוכלוסייה המקומית שהיא הייתה רוצה לשמר, ממקום של כבוד להיסטוריה – אבל החשמל הוא צורך בסיסי שיכול לשנות את חייהם, ולאפשר הקמת משאבות מים חשמליות, למשל. הם היו שמחים להמשיך לגור בבקתות שלהם – אבל שיהיה להם חשמל למקרר".

על פי השמשוני-יפה, האוכלוסייה המקומית לא יצאה נגד המיזם – בין השאר מפני שהיא לא מקבלת מידע מסודר על המיזמים המתוכננים – אך שהמקומיים באו בדרישות ברורות להתאגדות החברות שהקימה אותו בדבר פיצוי על הקרקע. "כך למשל, אחד הכפרים נאלץ להעתיק את מקומו עבור המיזם", היא מספרת. "המקומיים התארגנו באופן מרשים, בין היתר עם ארגון מקומי ללא כוונת רווח בשם Friends of Lake Turkana שעובד בעקביות כדי למצות את הזכויות של האוכלוסייה המקומית נוכח המיזמים השונים באזור".

סוגיה בעייתית שעימה נאלצו להתמודד הנוגעים בדבר היא שאלת הבעלות על השטח: על אף שהמקומיים חיים באזור כבר מאות שנים, באופן רשמי השטח לא נמצא בבעלות פרטית, כפי שהמושג מוגדר אצלנו. "למרות שבית המשפט העליון של קניה דן והכריע בנושא הפיצוי הכספי לתושבים, החלטותיו טרם מומשו", אומרת השמשוני-יפה. "התוצאות לא משביעות רצון".

לא לסמוך על התאגידים

"ברמה הבסיסית ביותר, קיימות היא מכלול עם הקשרים אנושיים וחברתיים". אגם טורקנה, צילום: AdamPG, CC BY-SA 3.0
"ברמה הבסיסית ביותר, קיימות היא מכלול עם הקשרים אנושיים וחברתיים". אגם טורקנה, צילום: AdamPG, CC BY-SA 3.0

המחקר אומנם מתייחס למקרה ספציפי של חוות טורבינות אחת באפריקה, אך החוקרות טוענות שאפשר להקיש ממנו על תופעה רחבה יותר. "ברמה הבסיסית ביותר, קיימות היא מכלול עם הקשרים אנושיים וחברתיים", אומרת השמשוני-יפה. "מהמקרה הזה אפשר ללמוד שאם מקדמים את אחד מהיעדים לפיתוח בר-קיימא מבלי לקדם יעדים אחרים – כמו למשל את יעד מספר 1, מיגור עוני – התמונה הכוללת היא לא חיובית מאוד".

נקודה נוספת שמעלה המחקר היא שהאחריות על התושבים המקומיים נפלה על התאגדות החברות שהוציאה את המיזם לפועל: "חלק מהאחריות של העולם", אומרת השמשוני-יפה, "היא לדאוג שזה לא יקרה – כי בסופו של דבר, התאגיד מייצג את התאגיד". סגל-קליין מחדדת את הקריאה: "המדינה צריכה לקחת אחריות, במיוחד לאור יעדי האו"ם והאמנות שקניה חתומה עליהם", היא אומרת. "התפקיד שלה הוא לראות את המכלול. נכון, מדינות רבות באפריקה זקוקות לתאגידים, אבל יש נושאים נוספים מלבד אנרגיה שעליהן להתייחס אליהם, כמו מיגור עוני, בריאות, גישה למשאבים ועוד".

יש לציין שהמחקר החדש הוא סביבתי – אך הוא מגיע מתחום מדעי החברה. "היה לנו חשוב להציג את המחקר בוועידה השנתית למדע ולסביבה", אומרת סגל-קליין. "רצינו להיות מעורבים בשיח אחר מזה שאליו שאנחנו רגילות. כל הזמן מדברים על אינטרדיסציפלינריות, אז הנה. רצינו להציג משהו אחר, לצאת מרובריקות של שיח מדעי מוכוון ולדבר על המכלול: על חברה, על קשר למקום", אומרת סגל-קליין.

אין ספק שהמגמה של פיתוח אנרגיות מתחדשות היא מבורכת, במיוחד במדינות מתפתחות, שהן חלק מהותי מהמאבק במשבר האקלים. כעת, יש לקוות שהמיזמים השונים בעולם (וגם בישראל) ישכילו לנצל את ההזדמנות, לראות את שלל הגורמים המשפיעים ומושפעים מהסביבה, ולהתייחס אל נושא הקיימות לא רק בתור כזה שמחייב עמידה ביעדים כאלה או אחרים – אלא בתור מכלול, שלוקח בחשבון גם את רווחתם של האנשים.

דילוג לתוכן