סיקור מקיף

עם ישראל שר 6: מוזיקת המקדש מתארגנת ומתמסדת

בפרק זה אסקור את התפתחות המוזיקה המקדשית משלהי ימי עזרה ונחמיה ועד לפרוץ מרד המקבים

בית המקדש השני, אם כי המאוחר יותר - זה של הורדוס בדגם ירושלים במוזיאון ישראל המחשה: depositphotos.com
בית המקדש השני, אם כי המאוחר יותר – זה של הורדוס בדגם ירושלים במוזיאון ישראל המחשה: depositphotos.com

בפרקים הקודים בקשתי להבליט את מפעלם של עזרא ונחמיה בבחינת הנחת היסודות למוזיקה במקדש. בפרק זה ובהמשכיו אבקש לפתוח צוהר להתפתחות המוזיקה המקדשית מימי המלך הורדוס ועד חורבן הבית השני. תקופה ארוכה זו חובקת את מאת השנים לשלטונה של ממלכת פרס על יהודה ואת כל התקופה ההלניסטית עד לכיבוש הרומי (63-67 לפנה"ס), והיא המהווה שלב חשוב ביותר לארגון המוזיקה המקדשית ולהתמסדותה כשלב משמעותי העומד בפני וברשות עצמו.

את התקופה הנ"ל בחרתי לפצל מטעמים מובנים לשניים – משלהי ימי עזרא ונחמיה ועד לפרוץ מרד המקבים (167/431 לפנה"ס) כשהחלק הבא יקיף את ימי הממלכה המקבית-החשמונאית.

א. – חלק ראשון – (167/431 לפנה"ס)

 המקור העיקרי והחשוב ביותר העומד לרשותנו הוא ספר דברי הימים שהקשת הכרונולוגית שלו נמתחת מסוף ימי עזרא ונחמיה ועד למאה השלישית לפנה"ס בארץ ישראל. רוב החוקרים תמימי דעים כי בעל דברי הימים מביא לפנינו תמונת מצב כפי שראה אותו בימיו-הוא, קרי בתקופה הנ"ל. בספר זה המוסיקה היא נחלת הלויים והכוהנים. הראשונים בנבלים, בכינורות ובמצלתיים והאחרונים בחצוצרות. הלויים הופקדו על ה"הודות" וה"הלל", והקשר בין המוזיקה, החגים ובית המקדש היה בולט. לתופעות אלו לא היה אח ורע במקבילות של ספרי שמואל ומלכים, שם נשאה המוזיקה אופי עממי-המוני והיתה משופעת בכלי הקשה מגוונים.

1. מוזיקת הלויים

ניתן לומר כמעט בביטחון מלא כי בתקופה הנידונה עלה מעמדם של הלויים-המשוררים ביחס לכוהנים המוזיקאים-החצוצרנים.

בתקופה זו התחזק הקשר בין המוזיקה לבין עבודת הקודש במקדש, כשזו התאפיינה יותר כמוזיקת ליווי בעבודת המקדש ובתור שכזו היא דרשה לא רק שילוב מיוחד של כלי המוזיקה, אלא אף את ההתמחויות המוזיקליות של משוררים ונגנים, כאלה שיוכלו להפיק מהמוזיקה את מלוא משמעותה. בשל כך קמו והתארגנו אז תזמורות ומקהלות של לויים הקשורות במישרין או בעקיפין לעבודת הקודש.

תזמורת אחת הורכבה משלושה מקישים במצלתיים, שמונה פורטים על נבלים וששה על כינורות. ודומה שמניין שמות הלויים המנגנים בכל כלי עשוי להצביע על מידת התמחותם, בחינת משוררים המנגנים שנים רבות על כלי זה או אחר.

לצידם נמנה "כנניהו שר הלויים במשא, יסור במשא כי מבין הוא" (דברי הימים א’ ט"ו 21-19). יתכן ומדובר בראש התזמורת ומנצחה. או שמא כזה שעמד בראש מקהלת המשוררים ואחריו שבעה כוהנים חצוצרנים.

הרכב מוזיקלי אחר מנתה מקיש אחד במצלתיים כראש ההרכב ולצידו תשעה מנגנים בנבלים ובכינורות ושני כוהנים שהריעו בחצוצרות. אף כאן איזכור שמותיהם נועד כנראה להצביע על מידת התנסותם ומומחיותם ואולי אף מדובר בהרכב בעל אופי אחר הקשור לאירוע שונה, שכן היה מצומצם יותר.  

כך או כך עדויות אלו מצביעות באופן ברור על התארגנות המוזיקה בבית המקדש.

עדות אחרת חושפת נקודת אור נוספת באשר לאירגון הנ"ל. מדובר על הלויים-המשוררים במצלתיים, בנבלים ובכינורות ה"עומדים מזרח למזבח" (דברי הימים ב’ ה’ 12). מיקומם הקבוע של המשוררים "מזרח למזבח" יהפוך ליסוד-מוסד במוזיקה של ימי הבית השני בדמות ה"דוכן" או "המעלות", שם יעמדו הלויים-המשוררים ויבצעו את הטקסים המוזיקליים הכרוכים בעבודת הקרבנות ומיתקן זה היה "מזרח למזבח". לפנינו אם כן לידתו של אביזר חשוב שעתיד לשרת בקודש עד חורבן הבית השני (70 לספ’).

פרט להרכבים הכליים היו הלויים ממונים על ה"הודות" ועל ה"הלל", היינו מזמורים שהושרו בפיהם, בפי מקהלות הלויים, תוך שיתוף העם במערכת מוזיקלית זו, בחינת המשך נאות למפעלם החשוב של עזרא ונחמיה. מערכת זו התקיימה בזמן ה"עבודה" בבית המקדש, ויצוין כי מקהלות אלו הונחו על ידי מנצחים ראשים.

מערכת מורכבת זו, שפעלה בשיתוף פעולה מלא, לא היתה אלא תוצאה של תקופת אימונים ותירגולים מפרכת לאחר התמחותם של המבצעים בכלי זמר ובשירה. זו הניבה פירות כפי שניתן ללמוד מן הפסוק הבא: “ויהי באחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד להלל ולהודות ליהוה, וכהרים קול בחצוצרות ובמצלתיים ובכלי השיר ובהלל ליהוה כי טוב כי לעולם חסדו, והבית מלא ענן בית יהוה" (שם ה’ 13). ובמיוחד הסיומת שהיא מגמתית המבטאת את גישתו של בעל דברי הימים. גישה שבה מקופלת המציאות של תרומת עזרא ונחמיה, כזו שהשפעתה ניכרה לכל אורך ימי הבית השני. היינו – כוחה של המוזיקה, בפרט זו שהתבצעה בבית המקדש – בעיקר זו המיומנת והמנוסה ובפרט זו שקראה לציבור כולו ליטול חלק פעיל בביצועה (בדמות ה"מענה"). רק זו עשויה לשמש אמצעי חשוב להידוק הקשר בין העם/הקהל לבין המקדש ולהבאת רוח הקדושה שתשרה בבית המקדש.

2. מחלקות המוזיקה

שלב נוסף, חסר תקדים בהתארגנותה של המוזיקה בבית המקדש התקפל בהקמת "מחלקות המוזיקה" של הלויים במקום זה. קדמה לה חלוקה עתיקה, שבעל דבה"י תאר אותה כהתפלגות המשוררים בחתך של שלושה בתי אבות – אסף, הימן וידותון. נמנו ארבעה לבני אסף, ששה לבני ידותון וששה עשר לבני הימן, כלומר המיומנים והממונים על הנגינה במצלתיים, בכינורות ובנבלים. ודומה שיש לראות בביטוי "ויהי מספרם אנשי מלאכה לעבודתם" (דברי הימים א’ כ"ה 1) יותר מאשר רמיזה בלבד על תיפקודם, שהיה בבחינת חלק אינטגרלי מעבודת הקודש, מה שמתבהר מהפסוק החותם את הרשימה: “כל אלה על ידי אביהם בשיר בית יהוה במצלתיים, נבלים וכינורות לעבודת בית האלוהים" (שם 6).

ובכן, לויים מוזיקאים אלה, שהיו מיומנים בכלי הזמר, וכאמור – “ויהי מספרם עם אחיהם מלומדי שיר ליהוה, כל המבין מאתיים שמונים ושמונה" (שם 7), מעלים תמונה מעניינת – המנגנים והשרים/המזמרים בפה, שביניהם נמנו מספר לויים מומחים במיוחד בביצוע מוסיקלי, מנו 228 מוזיקאים. האם ניתן להבחין בין "מלומדי שיר" לבין "כל המבין" אין לדעת ומעבר להעלאת אינטרפרטציות בנידון, כאלו או אחרות, נסתפק בתחושתו של הקורא/ת הנכבד/ת בכך.

מניין זה של 228 מוזיקאים נחלק ל-24 משמרות, מחלקות, שכל אחת מנתה 12 מוזיקאים, ובראשה ראש המחלקה. בדרך זו שרתה כל משמרת בתורה שבוע במקדש, פעמיים בשנה. חלוקת פריסת המשמרות לאורך השנה נפלה/נקבעה על פי גורל, וכל משמרת שהיתה משפחתית ביסודה (תופעה שהיתה מקובלת במוזיקה המקדשית של עמי הסביבה) הכילה "מבינים", הם המומחים המוזיקליים ו"תלמידים" בחינת שוליות שהכשירו עצמם. יש הטוענים כי המילה "מבין" הינה מונח טכני ללוי אשר שר שירה ליטורגית וזהו תואר אופייני ללוי אשר "קורא" את כתבי הקודש בשירה לפני העם (כגון קודי – A. Cody. A history of theOld-Testament priesthood, Rome, 1969, pp. 187-188).

אם אכן מדובר על 12 לויים ששרתו בכל משמרת, ולא על קבוצה של תריסר שעמדה בראש כל המשוררים הנספחים לאותה משמרת. דומה אז שהתפלגות כלי הזמר שביניהם היתה כדלקמן: 1- מצלתיים, 9 כינורות ו-2 נבלים, וכך אף לאור עדויות מאוחרות המבקשות להדגיש כי המספר המינימלי של לויים מוזיקליים היה 24.

בכל מקרה קשה להתאפק ולא לכרוך זאת עם התופעה המאוחרת יותר שעניינה – כ"ד משמרות הכהונה אשר שרתו בבית המקדש בתקופת הבית השני (כל משמר=משפחה שירת שבוע במקדש במכפלה של שתיים בתורו). על פי המדרש  מדובר על מפעל של משה רבנו הרחוק מכל היבט כרונולוגי, ואולי-אולי היתה ראשיתו בשלהי הבית הראשון כמצויין בספר דברי הימים.

ובחזרה לענייננו – עולה קושיה המגולמת בשאלה האם אותם 12 מוזיקאים גם נגנו וגם שרו, או שמא נתווספו לתפקיד השירה ממונים נוספים? סבורני אמנם שכך היו פני הדברים, כלומר תוספת של משוררים מתוך מכסה קבועה לתפקידי שירה, שהרי בתקופת בית שני היה "עיקר שירה בכלי". כך או כך אין ספק שתופעת החלוקה למחלקות מוזיקליות היתה שלב חשוב ביותר באשר להתארגנותה ולהתמסדותה ההדרגתית של המוזיקה בבית המקדש.

יש חוקרים הגורסים שמחלקות אלה קמו ביוזמת המלך דויד, ואחרים, שהנני נוטה לקבל את דעתם הנשענת היטב על דרכי מחקר מדעיות, טוענים כי הארגון המחלקתי הנ"ל נולד והונהג בתקופה שבין סוף השלטון הפרסי (מחצית ראשונה וחלקה של השניה במאה הרביעית לפנה"ס) לבין ראשית ימי בית חשמונאי (מחצית המאה השניה לפנה"ס) וכי יש לתלות את הסדר המחלקות המוזיקליות במעמדם של הלויים בימי בית שני. וכן כי ידוע שבימי בעל דברי הימים אותם לויים היו בידיהם תפקידים של קבע בעבודת האל במקדש ותפקידי שרת בבית המקדש נחשבו בדרך כלל על המשוררים והשוערים. ומדובר, כך דומה בתוצאה של התפתחות שחלה בימי בית שני שהביאה להכללת כלל המשוררים והשוערים בגדר הלויים, ובהמשך הזמן לתיחום קפדני בין תפקידי משפחות לויים שונות.

ניתן להניח כי הסדרי התורנות בעבודת המשוררים לא היו שונים עקרונית מאלו של הכוהנים. ברם, לעומת הסדרי משמרות הכהונה שנוסחו כתוצאה ממספרם הרב של הכוהנים ואי-נכונותם לוותר על הזכות לשמש בקודש, ספק אם היה מקום לטענות מעין אלו אצל הלויים – מספרם היה מועט ומעמדם בעבודת הקודש היה נחות ופחות מזה של הכוהנים. אם כן נותרת הקושיה הנ"ל בעינה.

החוקר י. ליוור (פרקים בתולדות הכהונה והלוייה תשכ"ט, עמ’ 22 ואילך), שחרף "עתיקות" מחקריו הוא מקובל בקרב קהיליית המחקר המודרנית, הניח כי הקושיה נפתרת מאחר וביקשו להעלות את מעמדם של הלויים ולהשוותם למעמד הכוהנים, הרי הטענה האמיתית החבויה בין השיטין בספר דברי הימים הינה, שכאשר הסדיר דויד המלך את עבודת המקדש וקבע את משמרות הכהונה הוא גם הסדיר את משמרות הלויים-המשוררים. כלומר, לפנינו טענה שנכתבה בתקופה מאוחרת, ימי הבית השני, היא מועד כתיבת ספרי דברי הימים, שבקשו לתלות בדויד המלך מפעלים היסטוריים, בבחינת איתור מין לגיטימציה "מוכחת", וזאת חרף העובדה שידעו במפורש כי דויד המלך לא יסד את מחלקות המוזיקה.

הגם שכך, דומני שיש לבדוק את ההיבט ההיסטורי הגלום בפרשה הנ"ל. ימי הבית השני היו רצופים מאבקי כוח, סמויים וגלויים, בין הלויים לכוהנים. העלאת מעמדם של הלויים-המשוררים בהקשר למחלקות המוזיקליות של הלויים נעוץ כבר במפעליו של נחמיה. הלה ייחס חשיבות רבה לפעילות המוזיקלית של הלויים במקדש. מכאן שהעלאת קרנם של הלויים- המשוררים בימי הבית השני נובעת מהחשיבות שייחסו לעבודתם המוזיקלית בבית המקש.

זאת ועוד, תפקידים רבים שהיו נחלת הלויים במקדש של ימי הבית הראשון לא היו עוד ברשותם בימי הבית השני. הלויים בתקופה זו התגדרו בשני תפקידים אותם בקשו לטפח ולפאר: תפקיד המשוררים והשוערים. עליית מעמדם בתקופה זו או אחרת שימשה ראי וביטוי לאותו מאבק בינם לבין משפחות הכהונה. ואכן בהמשך נעיין גם בשובל התוצאות של מאבקים אלו. עליות ומורדות נשזרו בפרשה מעניינת זו. כך למשל, מתקופת עזרא ונחמיה עלה מעמדם של הלויים. בתקופה החשמונאית חלה ירידת-מה במעמדם ומימי הורדוס ובמיוחד מימי אגריפס השני נסק ועלה מעמדם. אותם מאבקים שימשו אף ביטוי לתופעות חברתיות מעניינו שננעצו עמוק בתוככי החברה היהודית דאז. דומה שהלויים, הרבה יותר מהכוהנים,היו קרובים לעם,, ל"צאן מרעיתו", כך שתהפוכות חברתיות היה להן בהחלט מה לומר באשר למעמדם של הלויים.

שלב נוסף בהתארגנותם של המשוררים התקפל בחידוש שהונהג והוצג לראשונה בימי עזרא ונחמיה והפך לחזון נפרץ בימי הבית השני. היינו, שגיל כניסת הלויים לתפקידם עמד על 20 ולא 30 כפי שהיה נהוג בימי הבית הראשון. ניתן להבין זאת על רקע ההנחה שהקניית השימוש בכלי זמר והאימונים בשירה בפה נמשכו זמן רב וזאת חרף העובדה שאימוני הלויים במקצועות אלה החלו, יש לשער, שנים לא מעטות לפני היכנסם לתפקידם הרשמי בבית המקדש, לעבודת המשמרות.

הדעת נותנת שעד לגיל עשרים זכו הבנים לחינוך מוסיקלי על ידי הוריהם כבכל תופעה של מקצוע משפחתי, והאם יהא זה רחוק מלשער כי מגיל עשרים ואילך חונכו הבנים בבית אולפנא מוזיקלי הסמוך למקדש, בבחינת תופעה שהיתה מקובלת במקדשי העמים שבסביבה, ושמא נרמז משהו על כך בתחילת פרשת המחלקות כגון – “ויפילו גורלות משמרת לעומת כקטן כגדול – מבים עם תלמיד" (דברי הימים א’ כ"ה 28).

יתירה מזאת, היות שתפקידם המוסיקלי של הלויים היה מקופל גם במישור האינסטרומנטלי וגם הווקאלי, היה גיל כניסתם לתפקיד בבחינת פונקציה חשובה, שהרי צלילות מיתרי קולו של האדם טמונה בבחרותו יותר מאשר בבגרותו המאוחרת כגיל שלושים ואילך.

פרשה אחרת העשויה לשפוך אור על מידת התמסדותם של הלויים-המשוררים בבית המקדש קשורה בלבושם, לבוש נושאי התפקיד, מעין לבוש שרד. תחילה אנו מוצאים ברמיזה בלבד שהמשוררים והשוערים היו לבושים "בוץ" – מין אפוד בד מיוחד שהיה נחלת הכוהנים המשרתים במקדש ואחר-כך אנו מוצאים זאת בקביעות ברורה. לפנינו אם כן היבט נוסף באשר להעלאת קרנם של המשוררים, משרתי הקודש.

יתר על כן, הן מהדגשת בעל דברי הימים כי המשוררים עמדו "מזרח למזבח" יחד עם הכוהנים והן מעובדת הזכרת לבושם המיוחד – ה"בוץ" – כהרי הכוהנים, ניתן ללמוד כי התקופה הנידונה היתה עדה לשילובם הוודאי של המשוררים בעבודת המקדש ולהכרה המתגבשת והולכת בדבר הפיכתם לחלק בלתי נפרד, חלק הכרחי וחשוב בתוך מערכת העבודה הזו.

3) אסף, הימן וידותון

שמות אלה נזכרים בין ראשי משפחות הלויים-המשוררים שנמנו בין הבכירים שבבעלי התפקידים המוזיקליים. ולהם מיוחסים קבצים של מזמורי תהילים. חוקרים רבים התחבטו קשות באשר לפרספקטיבות ולפרשנויות ההיסטוריות אשר חבויות היו מאחורי שמות אלה ובעיקר סביב השאלה – האם מוצאם הגניאולוגי ראשיתו בדויד המלך?

דומה שפתרון הקושיה הגניאולוגית קשה ואף אינו וודאי, ובעיקר לאור העובדה שהשמות הנ"ל אינם קשורים בעולם המשוררים בכלל ובמוסיקת המקדש בפרט בימי הבית הראשון.

זאת ועוד, המעיין באיזכורם של אלה ביחס למוזיקה בדברי הימים חש לעיתים שמדובר על הטמעה מלאכותית פרי עבודתו של המחבר וכן אינו יכול לפסוק בוודאות אם השם "אסף" המופיע בתיפקודים מוזיקליים שונים הוא אותו אדם, אותה אישיות, או שמא מדובר על בן משפחה או מי מה"שבט".

דומה שיש לחפש את הפתרון במישור שנרמז עליו בפרק הקודם, כלומר, הייחוס לבית דויד. קבוצות המשוררים של דברי הימים היוו המשך הגיוני לרשימות של ימי עזרא ונחמיה. והרי אז כהרי עתה, בקשו לתלות את ייחוסם של ממלאי הפונקציות המוזיקליות במקדש בדויד המלך ובמפעליו. הנחה זו עשויה להתחזק מעצם העובדה, שעליה אין חולקים, שדויד לא יסד מחלקות של מוזיקה, אף כי המעיין בספר דברי הימים עלול לקבל רושם מוטעה, שאף זה אינו אלא מפעלו של דויד המלך. לפנינו אם כן הבדל עקרוני, מהותי, בין ממדיות היסטורית לממדיות מסורתית-רומנטית.

וכאן, סבורני שיש מקום להעלות את ההשערה, שבקשו מסדירי מחלקות המוזיקה לפרוץ במידת-מה את החומה שיצרו סביבן שלוש המשפחות הנ"ל. בימי עזרא ונחמיה בלטה משפחתו של אסף, ואילו בדברי הימים עולה קרנה של משפחת הימן, ואף של משפחת ידותון. וכנראה שבין משפחות לויים-משוררים אלו היו התנצחויות על רקע של יוקרה מעמדית במקדש. יתכן, על כן, שמסדירי המחלקות בקשו לשים קץ למצב זה בדמות העלאת מעמדות חדשים במערכת משרתי הקודש, מעמדות שיהוו בחינת נציגות כוללת לכלל משפחות הלויים, ואף במידה מסויימת, לכלל הציבור היהודי בארץ, שהרי עקרון זה היה מונח ביסודה של מערכת המחלקות הכוהניות אשר במקדש.

כך או כך, דומני שלענייננו יש להטעים את ההנחה כי אין מדובר אלא על יצירה מאוחרת, פרי ההשתלשלות ההיסטורית של ימי הבית השני, יצירה אשר בקשו לתלותה מטעמים מסויימים בבית דויד המלך ולכורכה בדרך זו או אחרת בסמיכות פרשיות לשלוש המשפחות הנ"ל. היינו משפחות אשר ספרי שמואל או מלכים לא קשרו את מפעליהן או ייעודן, ולו ברמיזה בלבד, במוסיקה בכלל ובנגינת קודש בפרט.

4) שיר של יום

אחד מהתפקידים החשובים ביותר של הלויים-המשוררים בתקופת בית שני התקפל ב"שיר של יום". כלומר שירת מזמורים מסויימים מספר תהלים. מדי יום ביומו היו זובחים את קרבן התמיד של שחרית ושל בין-ערביים. קרבנות אלו לוו על ידי שירת הלויים וזו באה יחד עם ניסוך היין על ידי הכוהן הגדול ומשזה החל במלאכתו פצחו הלויים בשירה.

יצויין, שקרבן זה נשא אופי ציבורי-עדתי, ובשל כך קבלה שירת הלויים משנה חשיבות ובכך  חזקה את הקשר בין העם ומקדשו, בין העם והפולחן, בחינת אחד מאמצעי הקשר החשובים. ואכן מזמור היום לא הושר בבת אחת אלא בהפסקות – תרועת הכוהנים בחצוצרות היתה פותחת את המעמד הטקסי הנכבד. הלויים היו שרים חלק מן המזמור, שעם הפסקתו נשמעה תרועה נוספת של החצוצרות והעם שהתכנס במקום היה משתחוה. בהישמע תרועה נוספת המשיכו הלויים בשירתם ובסיום נשמעה תרועה נוספת.

ראשיתו של טקס ססגוני זה המתוארך לימי הבית השני נזכר בעדויות בעל דברי הימים וכלשונו – “ולעמוד בבוקר בבוקר להודות להלל ליהוה וכן לערב ולכל העלות העולות ליהוה, לשבתות, לחודשים ולמועדים כמספר כמשפט עליהם תמיד לפני יהוה" (דברי הימים א’ כ"ג 31-30). פירוט השיר במקדש, בעת העלאת הקרבנות, מופיע בחיבור הבא ממגילת 11; אשר בקומראן – “לשורר לפני המזבח על עולה התמיד לכול יום ויום. לכול ימי השנה … ולקורבן השבתות … ולקורבן ראשי חודשים …” (מגילת תהילים, דף כ"ז, שורות 8-5. וראוי להשוות למשנת תמיד ז’ 4).

את רוב הפסוקים שוררו בצורה אנטיפונית. כלומר בין מקהלת הלויים והקהל ולעיתים בשירת יחיד. וכך זכה הטקס במימד הציבורי-חברתי החשוב.

"שיר של יום" יהפוך ליסוד מוסד בהמשך ימי הבית השני, ובמיוחד לאור ריבוי העדויות המיוחסות לימי הורדוס ואגריפס המצויות במשנה, בתוספתא ובתלמוד. לכן יצוין כי ראשיתה של אותה תופעה נעוצה בקרקע של ראשית ימי הבית השני ובהמשכם, וזאת במסגרת אותה התארגנות ראשונית של מוזיקת המקדש ומשמשיה.

5) שירת מזמורי תהילים במקדש

בתקופת בית שני אנו מוצאים מזמורי תהילים כשהם מושרים ומונעמים על ידי מקהלות הלויים-המשוררים במקדש וזאת לא יאוחר מהמאה השניה לפנה"ס ואילך. ואף כי נמצאו מזמורים מסויימים נכתבו בימי הבית הראשון אך הושרו והונעמו אך ורק בימי הבית השני. בהקשר לכך נזכיר את שירת ה"הלל" – שירת מזמורי קי"ג-קי"ח בתהילים, שהושרו בפי הלויים בעת הקרבת הקרבנות, להוציא כמובן את קרבנות התמיד, בבחינת תרומתם של עזרא ונחמיה. בימיהם התמסד הביצוע המוזיקלי של ה"הודות" בד בבד עם הופעת מקהלות המשוררים במנין קבוע. 

יצויין כי מעמד הלויים-המשוררים היה גבוה מזה של הכוהנים-החצוצרנים וזאת נלמד בין השאר מאיזכור הלויים קודם לכוהנים.

6) תווי נגינה?

האם היו ונמצאו הוכחות לקיום תווי נגינה ברשות המוזיקאים במקדש. על שאלה זו, כמו גם לגבי תווי נגינה יווניים, הלניסטים או רומיים, נחלקו החוקרים בתחום המוזיקה הקדומה. לצערנו, הגם שבמעין ניגוד להיגיון ההיסטורי, לא נמצאו הוכחות לכך, מעבר לסימנים שונים באתרים ארכיאולוגיים, שמידת הקשרם המוזיקלי שקול להעדר הקשר שכזה. הדעת נותנת שהוראת הנגינה היתה בנויה על העברה שבעל פה מדור לדור ואולי אף קדשה את המעמד המעין קורפורטיבי-קולגיאלי של המוזיקאים הקדומים והעניקה לו אופי מיוחד.

7) העליה לרגל

חגיגת הפסח במקדש בביצוע מוסיקלי מרהיב של לויים וכוהנים בהשתתפותו של הציבור, היתה בבחינת המשך למפעליהם של עזרא ונחמיה. בחג זה מדובר ללא ספק על חג של עליה לרגל המונית. כמה מזמורי תהילים המיוחסים לתקופת בעל דברי הימים או לתקופת המקבים מעידים על תופעה חדשה, מעניינת, ללא אח ורע לימי הבית הראשון, והיא עליית המון אדם לירושלים שהשתתפו באירועים המוזיקליים של המקדש, כאלה שנועדו להאדיר את עבודת הקרבנות בקדושה מיוחדת.

עליות אלה הפכו בתקופה זו לאחד האמצעים החשובים ביותר לחיזוק הקשר בין העם למקדש, כשהמוזיקה בבית המקדש תרמה לכך תרומה חשובה ביותר. ודומה שאותה עליה המונית שסחפה את העולים בגלי התלהבות הגיעה לשיא של חויה דתית וציבורית-חברתית גם יחד בהקרבת קרבנות הציבור, תוך שירת הלויים ונגינתם ותוך התקיעה בחצוצרות שנסכו אוירה של חגיגיות וקדושה גם-יחד ותוך השתתפות הציבור ב"מענה" וב"השתחוויה".

יצויין כי נושא העליה לרגל בזיקה המוזיקלית יידון בהרחבה בהמשך.

עוד בנושא באתר הידען:

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן