המוזיקה בעת העתיקה לא היתה רק אמצעי הנאה כפי שהוא כיום אלא גם בעלת השפעות מיסטיות ושמימיות.
המוזיקה בעת העתיקה לא היתה רק אמצעי הנאה כפי שהוא כיום אלא גם בעלת השפעות מיסטיות ושמימיות.
- רפואה מאגית – מוסיקלית
יש המייחסים סממנים מאגיים -ריפויים למסופר במקרא על אודות דוד שניגן לפני שאול כדי להסיר ממנו את הרוח הרעה, וכדברי המקור: “ורוח יהוה סרה מעם שאול ובעתתו רוח רעה מאת יהוה. ויאמרו עבדי שאול אליו: הנה נא רוח אלוהים רעה מבעתך. יאמר נא אדוננו, עבדיך לפניך יבקשו איש יודע מנגן בכינור והיה בהיות עליך רוח אלוהים רעה וניגן בידו וטוב לך. ויאמר שאול אל עבדיו: ראו נא לי איש מיטיב לנגן והביאותם אלי. ויען אחד מהנערים ויאמר: הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי יודע נגן וגיבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר ויהוה עימו. וישלח שאול מלאכים אל ישי ויאמר: שלחה אלי את דויד בנך אשר בצאן …” (שמואל א’ ט”ז 19-14).
מדהימה ומעניינת כאן הקרבה/ההקבלה לתורה, לתיאוריה ההלנית הקדומה של הדמות, הטיפוסיות המושלמת של חיל ורוח ושל זיקה דתית, מאגית, אלילית משהו ולצידה היהודית של המיזוג בין גוף ורוח. השפעה זרה? אולי ובהקשר לכך הדיס-כרונולוגיה ההיסטורית המשוקעת בתרבות הקדומות.
יוסף בן מתתיהו, בספרו ובהתייחסותו לפרשה הנ”ל ובדלגו על פרוייקציה היסטורית, חשף בפנינו טפח על האמונות שרווחו בתקופתו הוא. הלה דיווח כי לאחר שנואשו רופאיו של שאול להעלות ארוכה ומרפא למחלת המלך, בקשו “לחפש איש היודע לגרש רוחות (רעות) בעזרת מוסיקה (שירה) ולפרוט על פי כינור …” (קדמוניות ו’ 166 ואילך). על שלמה המלך היטיב יוסף בן מתתיהו להעיד כי ידע אף הוא לחבר פזמונים “שבהם מקילים את המחלות” (שם, ח’ 45).
ובאשר לחז”ל, ייאמר כי יתכן ובמילים, במונחים – “שיר של פגעים” (תלמוד בבלי, שבועות ט”ו עמ’ ב), או “שיר של נגעים” (שבועות שם) אשר בירושלים, מפי חז”ל, עלו יסודות מאגיים, על טבעיים? כפי שעלתה זיקה מסויימת מפי רבי יוחנן הטבריאני, בן המחצית השניה של המאה השלישית לספ’, על אודות מזמורי תהילים בכלל.
לוקיאנוס הקדיש את אחת הסאטירות שלו לסבלותיו של חולה, כשכל הרומאים נואשו מלמצוא לו רפואה וארוכה, עד שבא יהודי אחד, כזה שהתיימר לגרש את המחלה על ידי זמרת השבעה ( אקסא-דאיי מן היוונית – דהיינו בשם האל…). דומה, שמא, שנימה לעגנית, אנטי-יהודית, עלתה מבין טוריו של הסאטיריקון הנ”ל, או שמא מיוסד היה הקטע על תופעה מסויימת בארצו ובתקופתו של לוקיאנוס, כשנמצאו יהודים שעסקו ברפואה מאגית-מוסיקלית?!
ממקורות חז”ל אין עולה עדות לשימושה של מוסיקה מאגית-רפואית, או מאגית בכלל, וזאת למעט אזכרה אחת או שתיים בנידון, ללמד אולי על כך שאין מדובר בתופעה בולטת ונפוצה, כמו למשל בעדויות שעוסקות בשירת הומרוס. הן בעדויות המתירות והן באלה האוסרות. כל זאת ללמד על תופעה רווחת משהו.
יצויין אגב, כי ההתנגדות למעשי כשפים היתה ברוח התורה. עם זאת בספרות חז”ל היא התפרשה בבירור ונידונה בהבלטה שהוכיחה את עצם האקטואליות שבשאלה – מותר או אסור. חכמים התנגדו לעצם העיסוק במעשי כשפים, אך זו לא היתה הדעה שהיתה מקובלת בשכבות הרחבות של האוכלוסיה. חז”ל לא יכלו להתעלם מהמציאות וניסו לאתר דרך של פשרה ובעיקר נגע הדבר בשיטות ריפוי שונות, פרימיטיביות משהו כך דומה.
אביא והציג כאן פרשה מעניינת ששוקעה בברית החדשה. שם מסופר על פאולוס וסילאס שהגיעו לפיליפי והושלכו לכלא. בייאושם פנו לאל בדרכים שונות ובכללן בשירה שנמשכה כל הלילה. כתוצאה מכך נשמע פתע רעש אדיר, נפתחו כל דלתות הכלא וכבלי האסירים נמסו. פרשה זו מעלה יסודות מאגיים, על-טבעיים לכשעצמם שנשתקעו במוסיקה. המוסיקה שימשה כאן כלי וצינור דרכם זרמו התפילות לשמיים והמענה השמיימי בא בדמות הנס הנ”ל. תמונה מעניינת זו הבליטה, כך דומה, את גישת היהדות כלפי המוסיקה שהיא בבחינת צינור של קדושה ובדומה לה אף הרעיון הגלום בשופר לדעת חז”ל, אף בבחינת הויזואליות, שהרי השופר (מקרני האיל) צר בפייתו ורחב בחלקו החיצוני דרכו בקעו צלילי הכלי. וההקשר הסמלי נדמה היה בצורת הצינור (קרי הקרן). ינור של קדושה, ובדומה לו אף הרעיון הגלום בשופר לדעת חז”ל.
זאת ועוד, שמו, כינויו של הכלי, השופר, כרוך בהיבט של יופי, הוד והדר ומעלה שלא לדבר על מצויינות.
- הבהרת תגובת חז”ל
ככלל, ניתן לראות כי היבטים על-טבעיים היו אולי שזורים במוסיקה המקראית וזו של ימי הבית השני (ואין מדובר במוסיקה מקדשית ככלל). הסיבה עלולה להיות נעוצה בהתייחסותה של המוסיקה לחוגים מסויימים. במקרא הדבר בלט יותר ומדובר היה במוסיקה שהתייחדה לנביאים ולכוהני-הבמות, לכיתות סגורות שהיו רוויות השפעות פולחניות בתר-יהודיות, כשאצלן שמשה המוסיקה כאמצעי בדוק להגיע להשראה דרך האקסטזה (חרגון) של שירה, נגינה וריקוד.
בימי הבית השני, הגם שאז שותף הציבור כולו בפולחן ובמוסיקת המקדש (בדמות מה שנקרא בשם “מענה הציבור”), הרי היתה המוסיקה, רובה ככולה, נחלת הלויים-המשוררים, מה שהיה בו, אולי, כדי להקנות למוסיקה משמעות על-טבעית. אולם, חרף כל זאת אין להנחה זו סעד במקורות, פרט אולי לפעמוני הכוהן הגדול שבשולי מעילו, שלגביהם קיים ספק רב אם מדובר במוסיקה בכלל, או ברעש כזה או אחר המסב תשומת לב תוך כדי תנועת הגוף והרגליים בכלל.
הגם שכך, חדרו סממנים מאגיים, אפשריים, למוסיקה היהודית, ומדובר כגרסת החוקים בשכבות העממיות של האוכלוסיה ונגד אמונות ממין אלו בקשו חז”ל להילחם ולגדור הגבלים.
דומני, שמן חורבן הבית השני ואילך לבש המאבק הנ”ל מימד מיוחד, בחינת מטבע ושני פנים לו. רוצה לומר – מחד גיסא הפכה המוסיקה הדושה לנחלת כל הציבור, בבית הכנסת ונטל המיסתורין (בה במידה שהיה בה קודם לכן) הוסר ממנה.
אם כן הוקלה מלאכתם של חז”ל (מה עוד שיצויין, שמימי החורבן השני ואילך גדל והתעצם כוחם של חז”ל והשפעתם בקרב האוכלוסיה הלכה והתגברה). ומאידך גיסא, חורבן הבית הביא להעלמותו של מרכז המרכזים, קרי בית המקדש הירושלמי אשר פיקח, כל ימי הבית על היהדות. זאת ועוד, בתקופה זו, כאחת התוצאות מחורבן הבית נציין את השתקעותם של נוכרים רבים בארץ, עם הפיכת הארץ לחלק מהפרובינקיה הסורית, באדנותה של רומא ובפיקוחה) רווחה יותר מוסיקת החול ביהדות. וזאת הרבה יותר מאשר מציאותה בזמן שבית המקדש עמד על מכונו ותילו, ועימה חדרו סממנים נוכריים, יווניים ורומיים של יסודות מאגיים. אם כן קשתה המלאכה על חז”ל.
ובל נשכח בכלל את עוצמת מרכזיותו של המקדש בחיי הפרט והכלל ביהודה ובגליל, וזאת למרות שבעידן הקדום, ללא התקשורת המודרנית העכשווית לשם משל והאדנות הממלכתית בכלל, די התקשה המרכז לשלוט על הפריפריה אפילו הקרובה שלא לדבר על הרחוקה והרחוקה מאד נאמר בגליל ואף במישור החוף. והוסיפו לכך את העדר מרכזיותו של מקדש וההתפצלות הגיאו-יישובית-חברתית ועוד של ימי החורבן השני ותוצאותיו. הוסיפו … וקבלתם קונגלומראט של דעות, עמדות, תפיסות עולם ועל הכל מנהגים שונים.
ושמא, ובעניין זה, ניתן להסביר את מפעלם ופעילותם של חז”ל בדרך שיש בה לא מעט סימני שאלה ותמיהה, אך אפשר שיש בה כדי להאיר את הדברים במידת מה. רוצה לומר: ראינו כבסוגית המספר הקדוש, השופר ופעמוני הכהן הגדול, שחז”ל בקשו לכרוך את הפרשה הנידונה ובעיקר מן המאה השלישית לספ’ ואילך, במידת האפשר, ביסודות אסכטולוגיים וקדושים, בחינת קווים לעוצמתו של האל. את היריעה נרחיב יותר בסעיף הבא, אולם ראוי לציין כאן את קווי היסוד בהיפוטזה אישית, קווים שמקורם בקוניונקטורה היסטורית מסויימת. כלומר, במאה זו נקלעה ארץ ישראל, כאזורים רבים אחרים, שהיו נתונים תחת עולה של רומא, למשבר פוליטי וסוציו-כלכלי מעיק ומכביד. משבר זה הביא מטבע הדברים לפריחתן של ציפיות משיחיות, של חזון אחרית הימים, של גאולה מיוחדת. ודומה שחז”ל בקשו לנטוע את השקפת עולמם בנוף התקופה ולהזרים את הסממנים המאגיים (אם וכאשר נקלעו למחשבתה של היהדות העממית) דרך צינורות אסכטולוגיים-אפוקליפטיים. כלומר, שיש בכוחות העל-טבעיים משום הוכחה לכוחו ולגבורתו של האל, בימים ההם ולעתיד לבוא (ולא משום הוכחה לייצורים דמונים ושאר מזיקים). ואם סממנים כאלה נראו ליהודי בן התקופה כשקועים בעולמה של המוסיקה, כמי שראה זאת אצל שכניו, חדורי התרבות ההלניסטית, ביקשו גם חז”ל להשתמש בהכרה כללית זו כמנוף להתכנסות אינטנסיבית יותר בתפילה, בליטורגיה המונעמת, המוסיקלית. ואכן, חכמי המאה השלישית לספ’ ואילך חזרו ודרשו בשבחה, בנחיצותה ובהכרחיותה של התפילה כהכנת הדור לקראת הגאולה המיוחלת.
2. היבטים אסכטולוגיים- שמיימיים
כוחה השמיימי של המוסיקה התקפל פה ושם בהשקפת עולמם של חוגים מסויימים ביהדות בית שני, ומדובר היה בחוגים המקורבים לרוח ההלניזם במיוחד, כגון שעסקנו קודם במחקרנו בשירת המלאכים, או בהשקפת העולם המעניינת בין המוסיקה לבין הפרישה מן העולם.
אולם, מדור החורבן ואילך ריחפה לה תפיסה זו הרקיעים אחרים. אך טבעי הוא, שעם תחילת ההתאוששות ממשבר החורבן יעלו ויצופו מאוויי-דור אל גאולה נכספת, אלי נס שמיימי, זה שיביא להקמת בית המקדש החרב, ההרוס והשרוף. ומטבע הדברים שיתקשרו רעיונות אלה עם המוסיקה, עם היבטים מוסיקליים, שהרי סוף-סוף יש בה, במוסיקה, כדי לתת ביטוי למאוויים ולכיסופים, והיא הרי תפסה מקום נכבד למדי בחיי המקדש השני.
דומה ששתי מגמות הילכו ביהדות דאז, מגמות שהוזנו מגרעיני הציפייה הנ”ל, והברייתא הבאה, שיוחסה לדורות שלאחר החורבן, עשויה בהחלט לייצג נאמנה את המגמות הנ”ל : “לדויד מזמור… מלמד ששרתה עליו השכינה ואחר-כך אמר שירה. “מזמור לדויד” מלמד שאמר שירה ואחר כך שרתה עליו שכינה …” (תלמוד בבלי, פסחים קי”ז עמ’ א). כלומר, מגמה אחת התנתה את השירה בהשראה/בהשרייה קודמת של רוח הקודש, והשניה התנתה את שריית רוח הקודש בשירה. מדובר ללא ספק בהנחה קדם-מודרנית דאז דהיינו הזיקה בין הביצוע/הזיקה לבין המחשבה הקדומנית ולהיפך.
שתי מגמות אלה היו נטועות היטב בנוף התקופה – עידן הציפייה לגאולה. זאת מאחר והיו שראו, כלאחר ייאוש, כי גזה התקווה, ובקשו להראות ל”שמיים” כי הם ודורם נכונים לגאולה. הבדל זה עשוי, לדעתי, להידמות לניגוד בין “נשמע ונעשה” לבין “נעשה ונשמע”. יצויין רק שהמדובר פעל במישור ההכרתי, הפנימי, האידיאולוגי.
וכאמור, בתקופה שמן החורבן השני ואילך, ובמיוחד במאה השלישית לספ’ ואילך, עלה הד עצום מדברי חז”ל ששיקף שתי מגמות אלה, ומדובר על מאות עדויות, מה שעשוי להצביע על החשיבות שיוחסה לנושא זה. ומה שחשוב לציין לענייננו, כי כך או כך, עלתה והודגשה כאן הזיקה בין רוח הקודש והשכינה לבין המוסיקה.
כבר עסקנו מספר פעמים בהבלטת הזיקה בין בית-המקדש-של-מטה לבין בית-המקדש-של-מעלה וזאת בהקשר לשירת המלאכים, תוך בחינת השפעת העולם היווני-הלניסטי על זה היהודי. ובתקופה שלאחר החורבן השני ביקשו חז”ל להחדיר להכרת הציבור את המיתוס, שמלאכי-שמיים שוררו ליהוה. מאחורי בקשה זו בסתתרה, כך דומה, כוונה לעודד, במידה מסויימת, את הליטורגיה, את השירה הדתית בבית-הכנסת, כזו העתידה לקרב את האדם לאל ולהחיש תוך כך את פעמי הגאולה. ועד כדי כך שחז”ל מצאו לנכון להטעים כי “חביבין ישראל לפני הקב”ה יותר ממלאכי השרת, שישראל אומרים שירה בכל שעה ומלאכי השרת אין אומרים שירה אלא פעם אחת ביום. ואין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה, עד שיאמרו ישראל שירה שלמטה …” (תלמוד בבלי, חולין צ”א עמ’ ב).
גישה זו מעניינת מאד כשהיא העלתה סברה כאילו חשובים ישראל יותר ממלאכי השרת שלמעלה. כוונתה היתה, כך דומה, לעודד את השירה והפיוט הדתי, שהיא ורק היא עשויות לעודד את השירה שבמרומים. ואף לקרב את הגאולה ולזמן את שרייתה של רוח הקודש עלי אדמות.
מעניין בהקשר זה להצביע על המדרש אודות “כינורו” או “נבלו” של דויד. כלים אלה היו “נעורים” על ידי משב רוח בחצי הלילה ומנגנים, מפיקים מוסיקה, מאליהם. וכתוצאה מכך היה קם דויד המלך לעסוק בתורה. לסברתי, מדרשים אלה ודומיהם נסכו ממדים קדושים ושמיימיים בפרשה הנ”ל. אין להוציא מכלל אפשרות את הסברה שפעלו בבתי מקדש שונים מתוך כוונות מעין נסתרות של הפכת/הפקת תחושה של מעורבות רוח הקודש בנידון, כשמאחוריה נושבת רוח, רוח ממש, היוצרת כבתוך מנענעים רוח מסתורית, מוסיקלית משהו.
נזכיר לסיום שתי פרשיות, הגם שכבר עסקנו בהן, פה-ושם, מן הראוי להזכירן כאן בשל שייכותן וסמיכותן לנושא הנידון:
ראשית – פרשת החצוצרות שמקבלת משמעות סמלית מיוחדת בקרב כת האיסיים שבאזור ים המלח. נציין בעיקר את הכתובות המעניינות שהופיעו על גבי החצוצרות כגון: “שלום-אל במחנה קדושיו”, “זכרון נקם במועד אל” ועוד (מתוך “מגילת מלחמת בני אור בבני חושך”.
התפקיד הרם והנכבד של החצוצרות בהשקפת עולמם של חברי הכת, לבש לבוש מיוחד, עת אנו בוחנים את יעדה של הכת: עקירת עבודת האלילים והתייסדות מלכות שמיים בעולם.
הקשר בין החצוצרה לבין חזון אחרית הימים עלה גם בחיבור הברית החדשה (כגון אגרת פאולוס אל הקורינתיים א’ ט”ו, נ”ב. ויצויין כי הכלי המוסיקלי שהופיע כאן היה בפירוש חצוצרה ולא שופר. ומסתבר גם שעניין זה עלה גם נהטבעת חצוצרות הכסף של לוחמי בן כוסבה. קשר זה עשוי להתברר מן הדיון של חז”ל בחצוצרות הכסף. אותן חצוצרות ששמשו במקדש ובהן התגלמה ההוראה האלוהית למשה במדבר, ממש כסגנון מיתולוגי קדוש של “בימים הם, בזמן הזה”.
שנית – תליית מסורות מוסיקליות בענקי ההיסטוריה היהודית הקמאית. באחד מפרקי המחקר ההיסטורי שערכתי כאן הבלטתי את דמותו של דויד כפי שעלתה במסורות דברי הימים ובפרק אחר – את דמותו של משה שעלתה במסורות חז”ל שנהג לתלות מפעלים שונים, לאו דווקא מוסיקליים בדמויות קמאיות, מיתולוגיות בכירות מתקופת המקרא, הינו מובן מכל הטעמים. ולענייננו אבליט כאן את טעם הבראשיתיות. כלומר, אם וכאשר בקשו לצרף כלי מוסיקלי, זה או אחר, למערכת המוסיקלית שבמקדש, היה נוח מאד לתלות את ראשוניותו בפעולה קמאית, מקראית, בחינת “תליא באשלי רברבי”. וזאת, הגם שברור היסטורית שאותן דמויות מיתולוגיות לא העלו אותן תרומות, כל דמות בזמנה שלה.
אולם, יצויין, שלא בכדי הועלו דווקא דמויות משה ודויד. פרט להיותם ענקי ההיסטוריה היהודית – משה כאבי הנביאים התקשר למוסיקה, אם בצו החצוצרות או בשירות עתיקות כגון “שירת הים”. ודויד נודע כיודע ומיטיב לנגן, והוא הראשון למנהיגי ישראל שנבחר להניח את היסודות לבניין בית המקדש. שניהם, משה ודויד היו הדמויות היותר מפורסמות ומכובדות בכלל המיתולוגיה היהודית הקדומה. ובשניהם גם יחד נקשרו לימים אגדות רבות אודות הזיקה שבינם לבין חזון אחרית הימים.
לסכום – בשל סיבות שונות חדרו לעולם היהדות סממנים מאגיים, על טבעיים שנכרכו במוסיקה, על פי רוב לרובד העממי של האוכלוסיה. חכמים ביקשו להילחם ביסודות זרים אלה, כשהם ניסו, ולא בלי הצלחה, לעטוף את היסודות הזרים בהילה שמיימית, קדושה, שבה נשתקעו סממנים אסכטולוגיים-אפוקליפטיים, ולנתב את היסודות הנ”ל אלי חזון אחרית הימים. גישתם זו נטועה היתה היטב בנוף התקופה שלאחר חורבן הבית השני, ובמיוחד במאה השלישית לספ’, הוא דור המשבר, דור האנרכיה, כדור שציפה לגאולה וייחל לאחרית הימים.
- רפואה מאגית – מוסיקלית
יש המייחסים סממנים מאגיים -ריפויים למסופר במקרא על אודות דוד שניגן לפני שאול כדי להסיר ממנו את הרוח הרעה, וכדברי המקור: “ורוח יהוה סרה מעם שאול ובעתתו רוח רעה מאת יהוה. ויאמרו עבדי שאול אליו: הנה נא רוח אלוהים רעה מבעתך. יאמר נא אדוננו, עבדיך לפניך יבקשו איש יודע מנגן בכינור והיה בהיות עליך רוח אלוהים רעה וניגן בידו וטוב לך. ויאמר שאול אל עבדיו: ראו נא לי איש מיטיב לנגן והביאותם אלי. ויען אחד מהנערים ויאמר: הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי יודע נגן וגיבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר ויהוה עימו. וישלח שאול מלאכים אל ישי ויאמר: שלחה אלי את דויד בנך אשר בצאן …” (שמואל א’ ט”ז 19-14).
מדהימה ומעניינת כאן הקרבה/ההקבלה לתורה, לתיאוריה ההלנית הקדומה של הדמות, הטיפוסיות המושלמת של חיל ורוח ושל זיקה דתית, מאגית, אלילית משהו ולצידה היהודית של המיזוג בין גוף ורוח. השפעה זרה? אולי ובהקשר לכך הדיס-כרונולוגיה ההיסטורית המשוקעת בתרבות הקדומות.
יוסף בן מתתיהו, בספרו ובהתייחסותו לפרשה הנ”ל ובדלגו על פרוייקציה היסטורית, חשף בפנינו טפח על האמונות שרווחו בתקופתו הוא. הלה דיווח כי לאחר שנואשו רופאיו של שאול להעלות ארוכה ומרפא למחלת המלך, בקשו “לחפש איש היודע לגרש רוחות (רעות) בעזרת מוסיקה (שירה) ולפרוט על פי כינור …” (קדמוניות ו’ 166 ואילך). על שלמה המלך היטיב יוסף בן מתתיהו להעיד כי ידע אף הוא לחבר פזמונים “שבהם מקילים את המחלות” (שם, ח’ 45).
ובאשר לחז”ל, ייאמר כי יתכן ובמילים, במונחים – “שיר של פגעים” (תלמוד בבלי, שבועות ט”ו עמ’ ב), או “שיר של נגעים” (שבועות שם) אשר בירושלים, מפי חז”ל, עלו יסודות מאגיים, על טבעיים? כפי שעלתה זיקה מסויימת מפי רבי יוחנן הטבריאני, בן המחצית השניה של המאה השלישית לספ’, על אודות מזמורי תהילים בכלל.
לוקיאנוס הקדיש את אחת הסאטירות שלו לסבלותיו של חולה, כשכל הרומאים נואשו מלמצוא לו רפואה וארוכה, עד שבא יהודי אחד, כזה שהתיימר לגרש את המחלה על ידי זמרת השבעה ( אקסא-דאיי מן היוונית – דהיינו בשם האל…). דומה, שמא, שנימה לעגנית, אנטי-יהודית, עלתה מבין טוריו של הסאטיריקון הנ”ל, או שמא מיוסד היה הקטע על תופעה מסויימת בארצו ובתקופתו של לוקיאנוס, כשנמצאו יהודים שעסקו ברפואה מאגית-מוסיקלית?!
ממקורות חז”ל אין עולה עדות לשימושה של מוסיקה מאגית-רפואית, או מאגית בכלל, וזאת למעט אזכרה אחת או שתיים בנידון, ללמד אולי על כך שאין מדובר בתופעה בולטת ונפוצה, כמו למשל בעדויות שעוסקות בשירת הומרוס. הן בעדויות המתירות והן באלה האוסרות. כל זאת ללמד על תופעה רווחת משהו.
יצויין אגב, כי ההתנגדות למעשי כשפים היתה ברוח התורה. עם זאת בספרות חז”ל היא התפרשה בבירור ונידונה בהבלטה שהוכיחה את עצם האקטואליות שבשאלה – מותר או אסור. חכמים התנגדו לעצם העיסוק במעשי כשפים, אך זו לא היתה הדעה שהיתה מקובלת בשכבות הרחבות של האוכלוסיה. חז”ל לא יכלו להתעלם מהמציאות וניסו לאתר דרך של פשרה ובעיקר נגע הדבר בשיטות ריפוי שונות, פרימיטיביות משהו כך דומה.
אביא והציג כאן פרשה מעניינת ששוקעה בברית החדשה. שם מסופר על פאולוס וסילאס שהגיעו לפיליפי והושלכו לכלא. בייאושם פנו לאל בדרכים שונות ובכללן בשירה שנמשכה כל הלילה. כתוצאה מכך נשמע פתע רעש אדיר, נפתחו כל דלתות הכלא וכבלי האסירים נמסו. פרשה זו מעלה יסודות מאגיים, על-טבעיים לכשעצמם שנשתקעו במוסיקה. המוסיקה שימשה כאן כלי וצינור דרכם זרמו התפילות לשמיים והמענה השמיימי בא בדמות הנס הנ”ל. תמונה מעניינת זו הבליטה, כך דומה, את גישת היהדות כלפי המוסיקה שהיא בבחינת צינור של קדושה ובדומה לה אף הרעיון הגלום בשופר לדעת חז”ל, אף בבחינת הויזואליות, שהרי השופר (מקרני האיל) צר בפייתו ורחב בחלקו החיצוני דרכו בקעו צלילי הכלי. וההקשר הסמלי נדמה היה בצורת הצינור (קרי הקרן). ינור של קדושה, ובדומה לו אף הרעיון הגלום בשופר לדעת חז”ל.
זאת ועוד, שמו, כינויו של הכלי, השופר, כרוך בהיבט של יופי, הוד והדר ומעלה שלא לדבר על מצויינות.
- הבהרת תגובת חז”ל
ככלל, ניתן לראות כי היבטים על-טבעיים היו אולי שזורים במוסיקה המקראית וזו של ימי הבית השני (ואין מדובר במוסיקה מקדשית ככלל). הסיבה עלולה להיות נעוצה בהתייחסותה של המוסיקה לחוגים מסויימים. במקרא הדבר בלט יותר ומדובר היה במוסיקה שהתייחדה לנביאים ולכוהני-הבמות, לכיתות סגורות שהיו רוויות השפעות פולחניות בתר-יהודיות, כשאצלן שמשה המוסיקה כאמצעי בדוק להגיע להשראה דרך האקסטזה (חרגון) של שירה, נגינה וריקוד.
בימי הבית השני, הגם שאז שותף הציבור כולו בפולחן ובמוסיקת המקדש (בדמות מה שנקרא בשם “מענה הציבור”), הרי היתה המוסיקה, רובה ככולה, נחלת הלויים-המשוררים, מה שהיה בו, אולי, כדי להקנות למוסיקה משמעות על-טבעית. אולם, חרף כל זאת אין להנחה זו סעד במקורות, פרט אולי לפעמוני הכוהן הגדול שבשולי מעילו, שלגביהם קיים ספק רב אם מדובר במוסיקה בכלל, או ברעש כזה או אחר המסב תשומת לב תוך כדי תנועת הגוף והרגליים בכלל.
הגם שכך, חדרו סממנים מאגיים, אפשריים, למוסיקה היהודית, ומדובר כגרסת החוקים בשכבות העממיות של האוכלוסיה ונגד אמונות ממין אלו בקשו חז”ל להילחם ולגדור הגבלים.
דומני, שמן חורבן הבית השני ואילך לבש המאבק הנ”ל מימד מיוחד, בחינת מטבע ושני פנים לו. רוצה לומר – מחד גיסא הפכה המוסיקה הדושה לנחלת כל הציבור, בבית הכנסת ונטל המיסתורין (בה במידה שהיה בה קודם לכן) הוסר ממנה.
אם כן הוקלה מלאכתם של חז”ל (מה עוד שיצויין, שמימי החורבן השני ואילך גדל והתעצם כוחם של חז”ל והשפעתם בקרב האוכלוסיה הלכה והתגברה). ומאידך גיסא, חורבן הבית הביא להעלמותו של מרכז המרכזים, קרי בית המקדש הירושלמי אשר פיקח, כל ימי הבית על היהדות. זאת ועוד, בתקופה זו, כאחת התוצאות מחורבן הבית נציין את השתקעותם של נוכרים רבים בארץ, עם הפיכת הארץ לחלק מהפרובינקיה הסורית, באדנותה של רומא ובפיקוחה) רווחה יותר מוסיקת החול ביהדות. וזאת הרבה יותר מאשר מציאותה בזמן שבית המקדש עמד על מכונו ותילו, ועימה חדרו סממנים נוכריים, יווניים ורומיים של יסודות מאגיים. אם כן קשתה המלאכה על חז”ל.
ובל נשכח בכלל את עוצמת מרכזיותו של המקדש בחיי הפרט והכלל ביהודה ובגליל, וזאת למרות שבעידן הקדום, ללא התקשורת המודרנית העכשווית לשם משל והאדנות הממלכתית בכלל, די התקשה המרכז לשלוט על הפריפריה אפילו הקרובה שלא לדבר על הרחוקה והרחוקה מאד נאמר בגליל ואף במישור החוף. והוסיפו לכך את העדר מרכזיותו של מקדש וההתפצלות הגיאו-יישובית-חברתית ועוד של ימי החורבן השני ותוצאותיו. הוסיפו … וקבלתם קונגלומראט של דעות, עמדות, תפיסות עולם ועל הכל מנהגים שונים.
ושמא, ובעניין זה, ניתן להסביר את מפעלם ופעילותם של חז”ל בדרך שיש בה לא מעט סימני שאלה ותמיהה, אך אפשר שיש בה כדי להאיר את הדברים במידת מה. רוצה לומר: ראינו כבסוגית המספר הקדוש, השופר ופעמוני הכהן הגדול, שחז”ל בקשו לכרוך את הפרשה הנידונה ובעיקר מן המאה השלישית לספ’ ואילך, במידת האפשר, ביסודות אסכטולוגיים וקדושים, בחינת קווים לעוצמתו של האל. את היריעה נרחיב יותר בסעיף הבא, אולם ראוי לציין כאן את קווי היסוד בהיפוטזה אישית, קווים שמקורם בקוניונקטורה היסטורית מסויימת. כלומר, במאה זו נקלעה ארץ ישראל, כאזורים רבים אחרים, שהיו נתונים תחת עולה של רומא, למשבר פוליטי וסוציו-כלכלי מעיק ומכביד. משבר זה הביא מטבע הדברים לפריחתן של ציפיות משיחיות, של חזון אחרית הימים, של גאולה מיוחדת. ודומה שחז”ל בקשו לנטוע את השקפת עולמם בנוף התקופה ולהזרים את הסממנים המאגיים (אם וכאשר נקלעו למחשבתה של היהדות העממית) דרך צינורות אסכטולוגיים-אפוקליפטיים. כלומר, שיש בכוחות העל-טבעיים משום הוכחה לכוחו ולגבורתו של האל, בימים ההם ולעתיד לבוא (ולא משום הוכחה לייצורים דמונים ושאר מזיקים). ואם סממנים כאלה נראו ליהודי בן התקופה כשקועים בעולמה של המוסיקה, כמי שראה זאת אצל שכניו, חדורי התרבות ההלניסטית, ביקשו גם חז”ל להשתמש בהכרה כללית זו כמנוף להתכנסות אינטנסיבית יותר בתפילה, בליטורגיה המונעמת, המוסיקלית. ואכן, חכמי המאה השלישית לספ’ ואילך חזרו ודרשו בשבחה, בנחיצותה ובהכרחיותה של התפילה כהכנת הדור לקראת הגאולה המיוחלת.
2. היבטים אסכטולוגיים- שמיימיים
כוחה השמיימי של המוסיקה התקפל פה ושם בהשקפת עולמם של חוגים מסויימים ביהדות בית שני, ומדובר היה בחוגים המקורבים לרוח ההלניזם במיוחד, כגון שעסקנו קודם במחקרנו בשירת המלאכים, או בהשקפת העולם המעניינת בין המוסיקה לבין הפרישה מן העולם.
אולם, מדור החורבן ואילך ריחפה לה תפיסה זו הרקיעים אחרים. אך טבעי הוא, שעם תחילת ההתאוששות ממשבר החורבן יעלו ויצופו מאוויי-דור אל גאולה נכספת, אלי נס שמיימי, זה שיביא להקמת בית המקדש החרב, ההרוס והשרוף. ומטבע הדברים שיתקשרו רעיונות אלה עם המוסיקה, עם היבטים מוסיקליים, שהרי סוף-סוף יש בה, במוסיקה, כדי לתת ביטוי למאוויים ולכיסופים, והיא הרי תפסה מקום נכבד למדי בחיי המקדש השני.
דומה ששתי מגמות הילכו ביהדות דאז, מגמות שהוזנו מגרעיני הציפייה הנ”ל, והברייתא הבאה, שיוחסה לדורות שלאחר החורבן, עשויה בהחלט לייצג נאמנה את המגמות הנ”ל : “לדויד מזמור… מלמד ששרתה עליו השכינה ואחר-כך אמר שירה. “מזמור לדויד” מלמד שאמר שירה ואחר כך שרתה עליו שכינה …” (תלמוד בבלי, פסחים קי”ז עמ’ א). כלומר, מגמה אחת התנתה את השירה בהשראה/בהשרייה קודמת של רוח הקודש, והשניה התנתה את שריית רוח הקודש בשירה. מדובר ללא ספק בהנחה קדם-מודרנית דאז דהיינו הזיקה בין הביצוע/הזיקה לבין המחשבה הקדומנית ולהיפך.
שתי מגמות אלה היו נטועות היטב בנוף התקופה – עידן הציפייה לגאולה. זאת מאחר והיו שראו, כלאחר ייאוש, כי גזה התקווה, ובקשו להראות ל”שמיים” כי הם ודורם נכונים לגאולה. הבדל זה עשוי, לדעתי, להידמות לניגוד בין “נשמע ונעשה” לבין “נעשה ונשמע”. יצויין רק שהמדובר פעל במישור ההכרתי, הפנימי, האידיאולוגי.
וכאמור, בתקופה שמן החורבן השני ואילך, ובמיוחד במאה השלישית לספ’ ואילך, עלה הד עצום מדברי חז”ל ששיקף שתי מגמות אלה, ומדובר על מאות עדויות, מה שעשוי להצביע על החשיבות שיוחסה לנושא זה. ומה שחשוב לציין לענייננו, כי כך או כך, עלתה והודגשה כאן הזיקה בין רוח הקודש והשכינה לבין המוסיקה.
כבר עסקנו מספר פעמים בהבלטת הזיקה בין בית-המקדש-של-מטה לבין בית-המקדש-של-מעלה וזאת בהקשר לשירת המלאכים, תוך בחינת השפעת העולם היווני-הלניסטי על זה היהודי. ובתקופה שלאחר החורבן השני ביקשו חז”ל להחדיר להכרת הציבור את המיתוס, שמלאכי-שמיים שוררו ליהוה. מאחורי בקשה זו בסתתרה, כך דומה, כוונה לעודד, במידה מסויימת, את הליטורגיה, את השירה הדתית בבית-הכנסת, כזו העתידה לקרב את האדם לאל ולהחיש תוך כך את פעמי הגאולה. ועד כדי כך שחז”ל מצאו לנכון להטעים כי “חביבין ישראל לפני הקב”ה יותר ממלאכי השרת, שישראל אומרים שירה בכל שעה ומלאכי השרת אין אומרים שירה אלא פעם אחת ביום. ואין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה, עד שיאמרו ישראל שירה שלמטה …” (תלמוד בבלי, חולין צ”א עמ’ ב).
גישה זו מעניינת מאד כשהיא העלתה סברה כאילו חשובים ישראל יותר ממלאכי השרת שלמעלה. כוונתה היתה, כך דומה, לעודד את השירה והפיוט הדתי, שהיא ורק היא עשויות לעודד את השירה שבמרומים. ואף לקרב את הגאולה ולזמן את שרייתה של רוח הקודש עלי אדמות.
מעניין בהקשר זה להצביע על המדרש אודות “כינורו” או “נבלו” של דויד. כלים אלה היו “נעורים” על ידי משב רוח בחצי הלילה ומנגנים, מפיקים מוסיקה, מאליהם. וכתוצאה מכך היה קם דויד המלך לעסוק בתורה. לסברתי, מדרשים אלה ודומיהם נסכו ממדים קדושים ושמיימיים בפרשה הנ”ל. אין להוציא מכלל אפשרות את הסברה שפעלו בבתי מקדש שונים מתוך כוונות מעין נסתרות של הפכת/הפקת תחושה של מעורבות רוח הקודש בנידון, כשמאחוריה נושבת רוח, רוח ממש, היוצרת כבתוך מנענעים רוח מסתורית, מוסיקלית משהו.
נזכיר לסיום שתי פרשיות, הגם שכבר עסקנו בהן, פה-ושם, מן הראוי להזכירן כאן בשל שייכותן וסמיכותן לנושא הנידון:
ראשית – פרשת החצוצרות שמקבלת משמעות סמלית מיוחדת בקרב כת האיסיים שבאזור ים המלח. נציין בעיקר את הכתובות המעניינות שהופיעו על גבי החצוצרות כגון: “שלום-אל במחנה קדושיו”, “זכרון נקם במועד אל” ועוד (מתוך “מגילת מלחמת בני אור בבני חושך”.
התפקיד הרם והנכבד של החצוצרות בהשקפת עולמם של חברי הכת, לבש לבוש מיוחד, עת אנו בוחנים את יעדה של הכת: עקירת עבודת האלילים והתייסדות מלכות שמיים בעולם.
הקשר בין החצוצרה לבין חזון אחרית הימים עלה גם בחיבור הברית החדשה (כגון אגרת פאולוס אל הקורינתיים א’ ט”ו, נ”ב. ויצויין כי הכלי המוסיקלי שהופיע כאן היה בפירוש חצוצרה ולא שופר. ומסתבר גם שעניין זה עלה גם נהטבעת חצוצרות הכסף של לוחמי בן כוסבה. קשר זה עשוי להתברר מן הדיון של חז”ל בחצוצרות הכסף. אותן חצוצרות ששמשו במקדש ובהן התגלמה ההוראה האלוהית למשה במדבר, ממש כסגנון מיתולוגי קדוש של “בימים הם, בזמן הזה”.
שנית – תליית מסורות מוסיקליות בענקי ההיסטוריה היהודית הקמאית. באחד מפרקי המחקר ההיסטורי שערכתי כאן הבלטתי את דמותו של דויד כפי שעלתה במסורות דברי הימים ובפרק אחר – את דמותו של משה שעלתה במסורות חז”ל שנהג לתלות מפעלים שונים, לאו דווקא מוסיקליים בדמויות קמאיות, מיתולוגיות בכירות מתקופת המקרא, הינו מובן מכל הטעמים. ולענייננו אבליט כאן את טעם הבראשיתיות. כלומר, אם וכאשר בקשו לצרף כלי מוסיקלי, זה או אחר, למערכת המוסיקלית שבמקדש, היה נוח מאד לתלות את ראשוניותו בפעולה קמאית, מקראית, בחינת “תליא באשלי רברבי”. וזאת, הגם שברור היסטורית שאותן דמויות מיתולוגיות לא העלו אותן תרומות, כל דמות בזמנה שלה.
אולם, יצויין, שלא בכדי הועלו דווקא דמויות משה ודויד. פרט להיותם ענקי ההיסטוריה היהודית – משה כאבי הנביאים התקשר למוסיקה, אם בצו החצוצרות או בשירות עתיקות כגון “שירת הים”. ודויד נודע כיודע ומיטיב לנגן, והוא הראשון למנהיגי ישראל שנבחר להניח את היסודות לבניין בית המקדש. שניהם, משה ודויד היו הדמויות היותר מפורסמות ומכובדות בכלל המיתולוגיה היהודית הקדומה. ובשניהם גם יחד נקשרו לימים אגדות רבות אודות הזיקה שבינם לבין חזון אחרית הימים.
לסכום – בשל סיבות שונות חדרו לעולם היהדות סממנים מאגיים, על טבעיים שנכרכו במוסיקה, על פי רוב לרובד העממי של האוכלוסיה. חכמים ביקשו להילחם ביסודות זרים אלה, כשהם ניסו, ולא בלי הצלחה, לעטוף את היסודות הזרים בהילה שמיימית, קדושה, שבה נשתקעו סממנים אסכטולוגיים-אפוקליפטיים, ולנתב את היסודות הנ”ל אלי חזון אחרית הימים. גישתם זו נטועה היתה היטב בנוף התקופה שלאחר חורבן הבית השני, ובמיוחד במאה השלישית לספ’, הוא דור המשבר, דור האנרכיה, כדור שציפה לגאולה וייחל לאחרית הימים.
