המוזיקה הכלית והקולית תפסה מקום חשוב מאד בתקופת המקרא וענינה בהדגשה – העדר קשר בולט ויחיד לפולחן דווקא. השירה שנפוצה היתה חילונית וזו כללה שירי חול, יין, משתאות והוללות. פה ושם היו שירות יחיד ספונטניות בעקבות אירועים
המוזיקה הכלית והקולית תפסה מקום חשוב מאד בתקופת המקרא וענינה בהדגשה – העדר קשר בולט ויחיד לפולחן דווקא. השירה שנפוצה היתה חילונית וזו כללה שירי חול, יין, משתאות והוללות, וכל אימת שהתקיימה זיקה מסויימת בין השירה לבין הדת הרי זו היתה בדרך כלל שירת יחיד ספונטנית או שירי הלל בעקבות ניצחון או הצלה נסית ועוד. כלי הזמר תומכים בהנחה הנ”ל. רב היה שימושם בקרב, במשתאות, בהילולות ובאירועי שמחה שונים כשהם מלווים בריקודים ובמחולות, ומכאן ששימושם היה נפוץ בקרב נשים בעיקר, וניתן גם להבין מדוע מרובה היה כל כך מספרם של כלי ההקשה בהקשר זה.
שירי קינה
בתקופה המדברית, הנומאדית, היא תקופת החיים בטבע בלטה מן הסתם המוזיקה המתאימה, כגון “שירת הבאר”. המוזיקה היתה מלווה, כך דומה בקריאות ובצעקות. בתקופה הישראלית הקדומה, הכניסה לארץ, בניית חברה חקלאית ותקופת הכיבושים הולידו שירי מלחמה כשירת דבורה, או שירת שמשון. לשירי המלחמה השתייכו גם אלה שהספידו את מות הנופלים כדויד שקונן על מות שאול ויהונתן ועל אבנר בן נר. בדרך כלל הסופדים והמקוננים היו חבריו לנשק של הנופל כגון דויד (מה שהיינו עדים בתקופה ההומרית, כגון בפואזיה על אודות אירועי מלחמת טרויה). הנשים לעומתם היו מלוות את הגברים המקוננים בקולות זעקה, בכי ושבר.
עם ההתנחלות בארץ (מאות 13/14 לפנה”ס ולפחות לאור המימצאים הארכיאולוגיים כגון ביצורים מתקופת הברונזה התיכונה ואילך) אנו עדים גם להופעת שירים הקשורים לחקלאות ולחגים חקלאיים כגון הטקס המעניין הכרוך במינהג של “חטיפת הכלות המיועדות”.
בתקופת המלוכה (מאב 11 לפנה”ס ואילך) מילאה המוזיקה תפקיד חשוב בחיי החצר, כדויד שניגן בארמונו של שאול המלך. פרשה זו, המוזיקה המלכותית-החצרנית, תעסיק אותנו בהמשך הרצאת הדברים, בהדגשה חשובה אודות העדר מוזיקה במקדש הישראלי, כאותה מוסיקה שתתפוס מקום חשוב בפולחן היהודי של ימי הבית השני. נטעים כאן את ייחודה של אותה מוסיקה.
ובכן, מוזיקה זו סבבה את המלך ואת דמותו, כאותם “שרים” של “בית המלך”, כאותם זמרי החצר ומנגניה (ובהמשך נזכיר את האנאלים של המלך סנחריב).
פרשה מעניינת בפני עצמה נוגעת לטקסי ההכתרה ובעיקר לשימוש בחצוצרות. למשל בטקס המלכת יהואש נאמר כי ” … והנה המלך עומד על העמוד כמשפט, והשרים והחצוצרות אל המלך, וכל עם הארץ שמח ותוקע בחצוצרות …” (מלכים ב’ י”א 14). המלכת שלמה, למשל, נודעה בתקיעות שופר. הגם שאין מדובר כאן בכלים בעלי תפקיד מוזיקלי, אלא בכלים אינטגרליים לחלוטין מטקס ההכרזה עצמו. שימושם על ידי הממונים שבטקס או העם, בחינת ביטוי ספונטני (או לא?!) של שמחה עממית, סבב את המלך ואת דמותו.
זאת ועוד, אף שירים ששרדו בספר תהילים אודות תקופת המלוכה נגעו בחיי חצר המלך וחידדו יותר את התמונה שלעיל, כגון מזמורי העליה לכס. וכן הכתרת המלך שהיתה מלווה, כאמור, במפגנים עממיים, הרי מלבד הקריאה “יחי המלך”, היו מריעים, מכים (כן-כן) בחליל ותוקעים בשופר. נגינה זו ותרועות אלו היו מלוות בזמירות וקילוסים לשליט החדש. וכמה ממזמורי תהילים אפשר שנתחברו והושרו לרגל המאורע החגיגי הנידון. כמו כן נודעו מזמורים על נישואי המלך ועל נצחונותיו
במות ומקדשים מקומיים
המוזיקה באופייה הנ”ל התפשטה מחיי החצר שבארמון גם לבתי המידות של העשירים והאצילים. מדובר על חיקוי האחרונים, כצפוי, את בית המלוכה מטעמים מובנים. ונציין למשל את הפסוקים המשופעים בציוריות דרמטית נפלאה הבולטים בנימת התמרמרות מפי הנביא החברתי עמוס כגון: “הוי השאננים בציון והבוטחים בהר שומרון … המנדים ליום רע ותגישון שבת חמס. השוכבים על מיטות שן וסרוחים על ערשותם ואוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק. הפורטים על פי הנבל כדויד חשבו להם כלי שיר (בציניות), השותים במזרקי יין וראשית שמנים ימשחו” (עמוס ו’ 3-1).
פרשה מעניינת בפני עצמה היא הזיקה בין המוזיקה לבין הנבואה ובין המוזיקה ובין הפולחן (סוגיה שהופנתה אלי באדיבותו של פרופ’ דרייר). ראשית ניגע בפרשת ה”במות”, כלומר המקדשים הכנענים או אלה שבנו בני ישראל בדמותם. מקומות פולחן אלו לא גונו מלכתחילה על ידי אנשי הדת. במקדשים אלה היו בני ישראל מבקרים עד סוף ימי המלוכה. אלה התקיימו עד לרפורמה הדתית-פולחנית של מלך יהודה יאשיהו, וגם אז נבעו לא מעט פרצות ברפורמה מטעמו. נגד אותן תופעות מעין פגניות יצאו בשצף קצף הנביאים, כשלנגד עיניהם הצטיירה אותה תמונה של חטאי פולחן לבעל ולאשרה.
ריבויים של אלה שימש ביטוי לפריחה מוזיקלית – תופעה המקובלת מאד בעולם המזרח-תיכוני הקדום. כך למשל שלח שמואל את שאול ל”גבעת האלוהים” והודיע לו כי עתיד הוא לפגוש בדרכו “חבל נביאים” ה”יורדים מהבמה ולפניהם נבל ותוף וחליל וכינור, והמה מתנבאים” (שמואל א’ י’ 5). ואז עתידה לצלוח עליו רוח אלוהים “והתנבית עימם ונהפכת לאיש אחר” (שם 6). לפנינו תופעה שהיתה מקובלת בעולם הקדום, קרי התרוממות הנפש עד להשראה נבואית בדרך של אקסטזה – חרגון, כמו חוו חווייה מקודשת, שמיימית כמעט כנוטלי סמים, וזאת בעזרת כלים מוזיקליים, שאגב ביניהם שררה הרמוניה כלית מאד מעניינת. ואגב תופעות דומות מתרחשות עד עצם ימינו בקרב צעירים וצעירות שנסחפים לצלילי מוזיקה “מקפיצה” כגון מיני מקצבי הטראנס.
נדגיש כאן נקודה מעניינת והיא – עצם נוסח הוראתו של שמואל לשאול והזיקה בין זו לבין המוזיקה, פותחת בפנינו צוהר להנחה כי שמואל היה מודע לשימוש המוזיקה בבמות כממנף אקסטטי ועצם הוראתו של שמואל לשאול מעידה על נוהג שרווח בקרב ההתנבאות הישראלית, מאחר שאין להעלות על הדעת ששמואל, כנביא האל, ישלח את שאול להתנבא בקרב נביאי הבעל או האשרה. אולם הגם שכך יש ידיים ורגליים לסבור כי מינהג זה מקורו בהשפעת מינהגים פגאניים שחדרו עם הזמן לחברה הישראלית.
מקרה מעניין נוסף עולה מאירועי המלחמה נגד מלך מואב. יהושפט מלך יהודה ביקש, בדרכו לשדה הקרב, לזמן נביא לה’ לעזרתו, והכוונה לאלישע תלמידו המובהק של אליהו. אלישע פונה נוכח המלך ומבהיר – “ועתה, קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה’” (מלכים ב’ ג’ 15). לפנינו איפוא עדות מעניינת על מקומה של המוזיקה בנבואה האקסטטית הקדומה. ואם אולי נתחבר לעידן המודרני לקהל המעודד קולנית קבוצת ספורט כזו או אחרת, ומפיח בה כתוצאה מכך אדרנליזציה לאו-בת-כיבוש
.
האקסטזה הנבואית המקראית אין בה יסוד אורגיאסטי כמו בפולחן הדיוניסיי למשל ואין לה משמעות מנטית כמו לאקסטזה האפולונית. אולם, הגם שכך, ראה אלישע צורך להתכונן לדבר ה’ על ידי נגינה, ואין ספק שעולים כאן הדי ההתנבאות המנטית שנזקקה למוזיקה כאמצעי הכנה מקודש, ראשון במעלה
.
ובל נשכח כי השפעות נכריות זרות נקלטו כאמור במציאות הישראלית דרך אותן “במות”, שם תפסה המוזיקה מקום דומיננטי כחלק אינטגרלי מתהליכי ההתנבאות.
זאת ועוד, את האווירה החברתית וההיערכות החברתית של בני-הנביאים שנוצרו בימי אלישע תרמו גם הן בנידון. בני הנביאים התיישבו במקומות קבועים בבית אל, ביריחו, בגלגל ועל גדות הירדן. אורח חייהם התנהל בצוותא – הם סעדו במשותף וגרו במקומות משותפים. כוחם ניכר בלכידותם החברתית. כל זאת עשוי היה לתרום ל”אווירה המוזיקלית” המסויימת שבאה לידי ביטוי במקורות הנ”ל.
פרט ל”במות” נמצאו בארץ בתקופת האבות מקדשים מקומיים. הראשון שבהם היה בשכם. בתקופת השופטים האפיל מקדש שילה/שילו על זה שבשכם, שם נבנה והתנהל מקדש מאורגן, קבוע ומסודר בעל צוות של משמשים. הסיפור המקראי מעלה על נס את “חג יהוה” שנערך בשילה “מימים ימימה” (שופטים כ”א 19), ובהקשר לכך נזכר מינהגן של בנות שילה “לחול במחולות” ב”כרמים” (שם 21), אותו ניצלו בני בנימין כדי לזכות בכלות. ריקודן זה של בנות שילו, הבתולות, נערך בוודאי בלווית שירה ונגינה (כפי שמתועד בספרות חז”ל), קצביות מן הסתם שבוצע על ידי נשים בסמיכות פולחנית כלשהי.
מרכז דתי-פולחני נוסף היה במצפה. בהקשר לכך מפנה המקרא את תשומת לבנו לניצחונו של יפתח על בני עמון, כשבשובו מן המערכה – “ויבוא יפתח אל ביתו, והנה בתו יוצאת לקראת בתופים ובמחולות” (שופטים י”א 34). לפנינו, לכאורה, ביטוי ספונטני של הבת בעקבות ניצחון אביה בקרב הקשה. אולם הזכרת המקום, מצפה, שהיה אחד המרכזים הפולחניים בארץ, עשוי לצייר בפנינו אותה תמונה שבהקשר לשילה, קרי הזיקה בין המוזיקה, המרכז הפולחני והצבאיות.
נזכיר נקודה נוספת, כאשר סרה רוח יהוה מעם שאול המלך והרוח הרעה ביעתה אותו, הביאו לפניו “איש יודע, מנגן בכינור” (שמואל א’ ט”ז 16), הלוא הוא דויד בן ישי, ומזה פרט על מיתרי הכלי נרגע המלך ושב מרוחו הרעה.
למוזיקה איפוא היה יעד נפשי – לחיזוק רוחו של השומע והרואה ולהרגעת נפשו והבאתה להשראה מיוחלת. בשונה כאמור מהסיפורים אודות שילה ומצפה.
בל נשכח, בהקשר קצת שונה את התנבאותו של שאול יחד עם נביאי הבמות בטקס מוזיקלי מיוחד, כששם צלחה עליו רוח האל. ושאול, כידוע, נקשר לשמואל המנהיג הדתי/רוחני ששלחו להתנבא באותו טקס מוסיקלי עם נביאי הבמות. יתירה מזו, שאול שישב בגבעת בנימין, בסמוך למרכזים דתיים-פולחניים כמו רמה, גבעון ומצפה, הושפע כך דומה מן האווירה הפולחנית שאיפיינה מרכזים אלה ושגילמה את האקסטזה שבמוזיקה.
תמונה אחרונה, שייתכן וקשורה אף היא עם המקורות הנ”ל בהקשר למרכזים דתיים, עולה עם סיומה המוצלח של המערכה כנגד הפלישתים. כששבו המנצחים מן המערכה למקום מושבו של שאול בגבעת בנימין, “ותצאנה הנשים מכל ערי ישראל לשור (צ”ל – “לשיר”) והמחולות לקראת שאול המלך בתופים, בשמחה ובשלישים. ותענינה הנשים המשחקות ותאמרן (כך בטקסט) – היכה שאול באלפיו ודויד ברבבותיו” (שמואל א’ י”ח 7-6). תמונה זו מזכירה את ריקודה של בת יפתח ויתכן כי מדובר בנשים ששימשו במרכזים הפולחניים הסמוכים בבית אל, במצפה ועוד, ונרתמו לקבלת הפנים החמה והנלהבת שערכו למנצחים. הללו חוללו ושרו תוך ליווי בכלים קצביים מקובלים כמו צופים ושלישים, כשלמולן עונות נשים אחרות במקהלה, בשירה אנטיפונית (אולי בדומה למפגן שערכה מרים לאחר חציית ים סוף. ואולי מביימות, ממחיזות תוך כדי ריקוד את דראמת הקרב שהתחוללה במערכה כנגד הפלישתים.
האם היתה פריחה בתקופת דוד ושלמה
חוקרים לא מעטים כמו קראיילינג, זקס, ליוור ואחרים מייחסים לתקופת המלוכה של דויד ושלמה את פריחתה של המוסיקה היהודית ורואים במקדש, את מרכזה של אותה מוזיקה, כשהם מבססים בעיקר את טענתם על פסוק מעניין מן המקרא המתאר את נשיאת ארון האל מבית עמינדב אשר בגבעה, “ודויד וכל בית ישראל משחקים (כנראה שרים ומנגנים, רוקדים וממחיזים) לפני יהוה בכל עצי ברושים (סמל לניצחון בקרב) ובכינורות ובנבלים ובתופים ובמנענעים ובצלצלים” (שמואל ב’ ו’ 5). ובהמשך נאמר – “ודויד מכרכר בכל עוז (אקסטטית) לפני יהוה, ודויד חגור אפוד בד (זיקה לקדושה). ודויד וכל בית ישראל מעלים את ארון יהוה בתרועה ובקול שופר” (שם, 15-14).
לטעמי אין מדובר בקשר בין פולחן מאורגן ומוסדר, מקדשי, לבין המוזיקה, אלא בביטוי שמחה עממי, המוני, כמעט ספונטני, ראשוני אולי לזיקה הנ”ל בבחינת צעד ראשון בין המקדש והמוזיקה.
מימי דויד ואילך לא נעדר מקומם של כלי הזמר בטקסי ההכתרה המלכותית. הגם שספק רב אם היתה להם משמעות מוזיקלית כלשהי באירועים אלה מעבר להיותם ביטוי להכרזה הפומבית, הקולנית ואולי במקצב מוזיקלי של תרועה?
אף נוכחותם של “שרים” ו”שרות” בחצרו של המלך דויד אינה קשורה לבית המקדש כלל וכלל ולפולחן בפרט, וספר מלכים המעיד על שלמה המלך – “ויעש המלך את עצי האלמוגים מסעד לבית יהוה ולבית המלך, וכינורות ונבלים לשרים …” (מלכים א’ י’ 12), אינו יודע להדגיש באם מדובר ב”שרים” ב”בית המלך” או ב”בית יהוה”.
אף תיאורי המקדש של שלמה אינם מזכים אותנו, ולו ברמיזה, בידע כלשהו אודות מוסיקה (כלים, אביזרים או מיתקנים), וזאת לעומת מקורות בתר-מקראיים המשופעים בעדויות על לשכות של משוררים וכלי זמר וכל אלה בבית המקדש.
זאת ועוד, ספר מלכים ב’ פורש בפנינו, תוך הדגשה, תמונה מאלפת מתקופתו של יהואש המלך, מלך ישראל, משנת 785 לפנה”ס לערך, כמי שביקש לשפץ את בית ה’ ולשם כך נאסף כסף רב שניתן לבוניו. המקרא מדגיש כי “אך לא יעשה בית יהוה ספות כסף,מזמרות,מזרקות, חצוצרות, כל כלי זהב וכלי כסף מן הכסף המובא בית יהוה כי לעושי המלאכה יתנוהו וחזקו בו את בית יהוה” (מלכים ב’ י”ב 15-14).
מעדות זו אנו למדים כי חצוצרות הכסף, שאודותם שמענו לראשונה בימי משה (במדבר י’ 1 ואילך), היו למעשה בחינת קישוט, אביזר אורנמנטי שהופעל במקדש, בעל משמעות מסורתית קדושה, מעין מזכרת לדברים שציוה יהוה למשה, המופיעה לצד ספות, מזרקות ועוד. אין מדובר על כלי מוסיקלי, מה עוד שחצוצרות כסף אינן נזכרות בתקופת המלוכה בארץ בשמן בכלל ובתפקידן המוזיקלי בפרט. ניתן לשער שחצוצרות אלה, כקישוט מקודש, כאביזר מהודר, נטמעו בין שאר כלי הכסף והזהב שנזכרו רבות בשמם הכללי בבית המקדש. בפרשה זו ניגע מאוחר יותר בזיקה לצמד החצוצרות המוטבע במטבעות יהודה.
זמרי החצר המלכותיים ומנגניה נודעו בתהילתם המקצועית עד שסנחריב מלך אשור רא לנכון לציין כי הביאם לעיר נינווה כשלל שנלקח מחזקיהו המלך. לו דובר על זמרי המקדש ונגניו היה סנחריב טורח להדגיש זאת, חזור והדגש, שהרי בסיכומו של דבר, לאור האמונה העתיקה, היה ניצחונו של מלך אשור בחינת ניצחון אלי אשור על אלוהי ישראל (ובעניין זה מעניין להשוות את הכוהנים החצוצרנים המופיעים, לעומת זאת, על גבי התבליט המפורסם של שער טיטוס ברומא המציין את שלל אביזרי המקדש ואנשיו לאחר נפילת ירושלים והמקדש בשנת 70 לספ’). ונציין עוד, כפי שהראינו לעיל, כי עידוד המוזיקה על ידי בתי המלוכה שימש מוקד לחיקוי בקרב שכבת האצילים ושועי העם.
ההבדל בין תקופת בית ראשון לבית שני בתפקיד המוזיקה
כמו כן, הבודק בקפידה אירועים מקראיים, תוך כדי השוואה מדוקדקת ומפורטת בין ספר שמואל לבין ספרי דברי הימים ובין ספרי עזרא ונחמיה ומקורות בתר-מקראיים (היינו הספרות החיצונית היהודית של תקופת בית שני), יגלה תופעה מעניינת החוזרת על עצמה בכל המקרים והמעידה על כך שלפנינו תופעה חדשה, בבחינת תולדת התקופה שלאחר חורבן הבית הראשון, היינו תקופת בית שני (מאמצע המאה הששית לפנה”ס לערך) פרי נסיבות מיוחדות, דתיות והיסטוריות גם יחד. הכוונה היא לתופעת מוסיקה יהודית בבית המקדש והקשורה אמיצות לפולחן, לקרבנות, ומבוצעת על ידי קבוצה מיוחדת, מאומנת ומיומנת, השייכת לבית המקדש והכוונה לקבוצת הלויים-המשוררים והכוהנים החצוצרנים, בבחינת תופעה ראשונית, חדשנית, ללא אח ורע בתקופה המקראית.
בסמיכות פרשיות לסעיף הנידון תצויין הפרובלמה המיוחדת המתייחסת למזמורי תהילים בשאלת הזיקה למוזיקה.
השאלה העוסקת בתיארוך כתיבת המזמורים משמשת סלע מחלוקת בין החוקרים. הגם שנושא זה יתלבן בהמשך הפרקים, ראוי כבר עתה לציין שלו גם נצא מנקודת מוצא כי חלק מהמזמורים הינו פרי עטם של דויד ושלמה, או לפחות בן התקופה שנמשכה מראשית המלוכה ועד לחורבן הבית הראשון, הרי המקרא עצמו אינו מרמז על כך באופן ברור, שהיו שרים בנעימה כלשהי מזמורים אלו, מה גם שידוע לנו כי רוב-רובן של הכותרות למזמורים נכתבו בתקופת בית שני, ולו גם נניח ששרו או הנעימו את חלקם או רובם של המזמורים (למרות שאין כאמור עדויות חותכות על כך), הרי אין כל ביטחון שעשו כן בבית המקדש. ולעומת זאת המקורות הבתר-מקראיים משופעים בעדויות על כך, שבבית המקדש השני היו חלק מהמזמורים מושרים בפי לויים-משוררים.
כמו כן, פרט לכמה אזכרות, שהן רובן ככולן סתומות ומעורפלות (ביחס לראש השנה, ליום הכיפורים ולסוכות), הרי לשווא נבקש למצוא את הזיקה בין מוסיקה יהודית לבין חגים ומועדים כזיקה ההולכת ומתפשטת מימי עזרא ונחמיה ואילך, ובעיקר אמור הדבר ביחס לשלושת הרגלים, לשבת ולתעניות ציבור הכרוכות בחיי המקדש, והיא אשר רוקמת את הקשר בין הציבור היהודי לבין בית המקדש והעבודה שבו על ידי האמצעי רב הקסם המקופל במוזיקה על כל סממניה ומאפייניה. וזאת עד כדי חידוש מעניין ומיוחד הממצה את המוזיקה כחלק אינטגרלי מהעבודה במקדש כמו מוזיקת לוואי וליווי לכל הטקסים החשובים הנערכים בבית המקדש, וזו בבחינת תופעה שקבעה אף את היבטיה הטכניים, המקצועיים.
סוגי הכלים – נשיפה מיתר והקשה
באשר לכלי הזמר המקראיים אציין כי בנושא זה ניגע בהמשך התקופה ונסתפק כאן בכמה הערות והארות:
כלי נשיפה – כגון חליל שהיה עשוי מקנה סוף והיה חד-קני, ואולי בדוחק רב, אף דו-קני. זה שימש בנסיבות שונות כגון בטקסי הכתרה, בטקסי אבלות או בזמן משתאות. חצוצרה שהיתה עשויה מתכת ושימשה דרך כלל למתן סימנים. אם בקרב, בפולחן ובטקסי המלכה. שופר שהיה עשוי מקרן החי ושימש אף הוא למתן סימנים ואותות בקרב, בטקסי הכתרה ואף כאות לגאולה. עוגב – לאור העדויות קשה לדעת האם מדובר בכלי נשיפה או כלי מיתר. הוא מופיע בזיקה למנהגי אבלות ומאידך באירועי שמחה.
כלי מיתר כגון כינור שהשתייך למשפחת ה”לירות”. הכינור הורכב מגוף תהודה ושתי זרועות המחוברות אליו באמצעות עול. כלי זה מופיע בעיקר בזיקה למשתאות ואירועי שמחה עממית. נבל. הנבל המקראי הוא מטיפוס “הארפ”. כלומר מורכב מגוף תהודה בעל זרוע מתעגלת או זויתית. מן הזרוע נמשכים המיתרים אל גוף התהודה. הנבל מופיע במקרים רבים לצד הכינור ומנוגן בזיקה לשירת דת וחול.
כלי הקשה כגון תוף התוף שימש ככלי הקשה טיפוסי וזכה לשימוש גברים ונשים, ובמיוחד בקרב נשים, בנסיבות דתיות וחילוניות בהקשר לאירועי שמחה. מנענעים. אלה נזכרים פעם אחת במקרא. אלה היו השקשקות. צלצלים. אלה היו צלחות הקשה מברונזה ובדומה למנענעים נקשרו הללו לאירועי שמחה. שלישים – אף אלה היו כלי הקשה ממתכת בזיקה לאירועי שמחה ו/או עממיים בכלל. יתכן והללו היו מטיפוס “סיסטרום”.
יצויין כייתכן ונמצאו כלי מוסיקה נוספים כגון “עלמות”, “מינים”, “מחלת”, “מחול” ועוד. אולם היות שקיימת לגביהם מחלוקת בעצם זיקתם לכלי זמר נמנעתי להתייחס אליהם בהתאם.
בהשוואה לתקופת הבית השני נציין את השינויים הבאים שחלו אז מול העידן המקראי: ראשית – כלי הקשה מרובים נעלמו כגון “שלישים”; שנית – חל שינוי בכלים מסויימים כגון ב”צלצלים”. בתקופת המלוכה הופעתם מרובה, בראשית הבית השני הם משתנים לזוג, היינו למצלתיים; שלישית – השתנה תיפקודם של כלים מסויימים כגון התוף, הפעמון, הכינור והנבל, השופר והחצוצרה; רביעית – הופעת מינים וסוגים שונים במשפחת הכלים היסודית, כגון החצוצרה והשופר וזאת לצד חידושים ושיפורים טכנולוגיים מעניינים, כגון המפרט בכינור; חמישית – לעומת ריבוי כלי ההקשה והנשיפה הקולניים בתקופת המקרא, מופיעים אחר כך שימושים רבים יותר בכלי המיתר והפריטה. המוזיקה בכלל עברה תהליך של עידון וזיקה ברורה לפעילות המקדשית.
באשר לאופיה של השירה המקראית, הרי עיקר ציונה גלום באופיה הסימטרי הנוצר עקב החלוקה הזוגית, בעקבותיה נחלק הפסוק הרעיוני לשני חלקים מקבילים בתוכנם. פרט לעצם החציה נמצאת השירה בלתי-סימטרית ובלתי זוגית באופיה ובתכונותיה – מספר ההברות שונה הוא בשני חלקי הפסוק וברוב המקרים הוא אף בלתי זוגי. השירה היתה מורכבת איפוא ממכלול של ניגודיות – צורה שהיא תוכן, שירה שהיא פרוזה וזוגיות שהיא בלתי סימטרית.
אופיה המילולי של שירה זו הוא שהביא אף לנוהגי ביצועה. תכונתם העיקרית של נוהגי הביצוע נובעת גם כאן מעובדת חצייתו של הפסוק, שבעקבותיו נועד אף הביצוע להיות נחלק בין שתי הקבוצות. חלוקה זו הביאה לידי צורת השירה האנטיפונית. כךומר שירת-חליפין בין שתי מקהלות שרות. שירה כזו עולה כבר ב”שירת הים” – “ותיקח מרים הנביאה, אחות אהרון, את התוף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות. ותען להם מרים: שירו ליהוה כי גאה גאה. סוס ורוכבו רמה בים” (שמות ט”ו 21-20).
מקרה דומה בבחינת שירה אנטיפונית תוך כדי נגינה וריקוד עולה מנשות ישראל המקבילות את פני דויד שחזר “מהכות את הפלישתי”. הן יצאו לקראת שאול המלך “בתופים, בשמחה ובשלישים. ותענינה הנשים המשחקות (הרוקדות ואולי הממחישות את אירועי הקרב) ותאמרן: היכה שאול באלפיו ודויד ברבבותיו” (שמואל א’ י”ח 7-6). “ותענינה” מציין דרך ביצוע לפיה נחלקו הנשים לשתי קבוצות, כשאחת פותחת בפסוק “היכה שאול באלפיו”, והשניה והשניה עונה לעומתה: “ודויד ברבבותיו”. אולם כאמור יודגש כי אין אנו עוסקים כאן במוזיקה המקדשית, כזו שתהיה רווחת במקדש השני, הן בצורתה האנטיפונית והן בזו הרספונסוריאלית.
לסיכום נאמר כי המוזיקה בתקופת המקרא תפסה מקום חשוב בחיי העם ובחצר המלוכה. בשל כך היתה משופעת ביסודות עממיים מחד וטקסיים מאידך. אמנם התקיימה זיקה מסויימת בין המוזיקה לבין הדת והפולחן, עם זאת נתקשה לציינה כמוזיקה פולחנית. מוזיקה פולחנית, מאורגנת, שיטתית, ממוסדת ומרוכזת בבית המקדש התקפלה סביב חוג מוזיקלי מצומצם וברור – שכבת הלויים והכוהנים, כפי שתתפתח בימי הבית השני.
תגובה אחת
לא הוזכרו הכלים:
גיתית, פסנתר