עולם רדוף שדים/הומאופתיה – רפואת העתיד או רפואת אליל?/גליליאו

ההומאופתיה היא אחת משיטות הטיפול האלטרנטיבי הפופולריות ביותר, והיא חולשת על שוק עולמי המגלגל מיליארדי דולרים בשנה. נשאלת השאלה אם אכן מדובר בשיטת טיפול יעילה, או בשיטה שעקרונותיה אינם מתיישבים עם תובנות המדע המודרני, ואשר יעילותה לא הוכחה מעולם

מריוס כהן, גלילאו

מהי הומאופתיה?

בסוף המאה ה-18, בתקופה שהקזת דם ושימוש בסמי הקאה או שלשול היו אמצעי הריפוי השכיחים ביותר (שפעמים רבות הזיקו יותר מאשר הועילו), חיפש רופא גרמני בשם סמואל האנמן (Hahnemann) שיטות טיפול פחות אגרסיביות ויותר אפקטיביות. בניסוי שערך האנמן על עצמו, הבחין שבעקבות נטילת כינין, תרופה שהיתה ידועה ביעילותה כנגד מחלת המלריה, הופיעו בו תסמינים הדומים לאלו של החולים במחלה. הרופא הגרמני הסיק מכך שמדובר בעיקרון אוניברסלי, שלפיו חומרים המעוררים באדם בריא תסמינים מסוימים הם יעילים כנגד מחלות המאופיינות בתסמינים אלו.

בהתבססו על עיקרון זה, החל האנמן לנסות על עצמו ועל אנשים בריאים אחרים את השפעתם של חומרים שונים, שאותם בחר מעולם החי, מעולם הצומח ואף מעולם הדומם (מינרלים למיניהם), כשעל סמך התסמינים הגופניים או הנפשיים שפיתח מי שנטל אותם הוא קבע כנגד אילו מחלות יש להשתמש בהם. בשיטתו בחר לדלל חומרים אלו במים או באלכוהול (את החומרים הלא-מסיסים כתש וערבב באבקת לקטוז, והגיש אותם למטופלים בגלולות או בטבליות), ועם הזמן אף קבע שככל שריכוז החומר הפעיל נמוך יותר, כך השפעתו על החולה גבוהה יותר. לשיטה זו, שאותה פיתח וביסס בתחילת המאה ה-19, קרא “הומאופתיה” (מיוונית: “הומויוס” פירושו דומה ו”פאתוס” פירושו מחלה או סבל). ההומאופתיה, שאכן היתה מעודנת יותר מאחדות מהפרוצדורות הרפואיות שהיו שכיחות באותה עת, צברה פופולריות רבה, פופולריות שדעכה בתחילת המאה ה-20, כאשר שיטות הטיפול של הרפואה המודרנית הפכו יעילות יותר ואגרסיביות פחות. בשנות השבעים, בעקבות גל ההתעוררות הרוחנית של “העידן החדש” והמגמה הכללית של חזרה לטבע, שהביאו ללידתן ולפריחתן של עשרות אם לא מאות שיטות טיפול אלטרנטיביות, עלתה שוב קרנה של ההומאופתיה, והיום היא אחת משיטות הטיפול האלטרנטיביות הפופולריות ביותר, ואף בית-המלוכה האנגלי נוהג להיעזר בה.

העמדה המדעית

הרפואה הקונבנציונלית, המסתמכת על עקרונות מדעיים ועל מחקרים רפואיים, רואה בהומאופתיה רפואת אליל מודרנית, ובכל הזדמנות שבה ומזהירה הן את הציבור והן את ארגוני הבריאות בעולם מהשימוש בשיטה כחלופה להליכים רפואיים מבוססים. עובדה זו מעלה שתי שאלות:

1. מהן הסיבות שמניעות את הרפואה המודרנית לטעון לאי-יעילותה של שיטת טיפול חלופית זו?

2. אם אכן יש צדק בעמדה המדעית, כיצד ייתכן שטיפול בלתי יעיל שכזה זוכה לפופולריות כה גדולה?

ובכן, המדע המודרני טוען לאי-יעילותה של ההומאופתיה משתי סיבות: האחת עקרונית, שלפיה אין שום היגיון בשיטה, והשנייה אמפירית, הווה אומר, שיעילות השיטה מעולם לא הודגמה בניסויים מבוקרים היטב. נתחיל בהתנגדות העקרונית:

ראשית, הרעיון שחומרים הגורמים לתסמינים מסוימים באדם בריא יעילים באופן גורף כנגד תחלואים המתבטאים בתסמינים אלו אינו מתיישב עם תפישת הרפואה המודרנית, אשר מזהה גורמים של מחלות עם חיידקים, נגיפים, רעלנים, גנים פגומים וכדומה, ואשר אינה רואה שום קשר סיבתי בין היכולת של חומר לגרום לתסמינים של מחלה מסוימת לבין יכולתו לרפא מחלה זו (עיקרון שהומאופתים קוראים לו “דומה מרפא דומה”). חסידי ההומאופתיה טוענים שתפקידם של אותם חומרים הוא רק לגרות את הגוף כדי שזה ירפא את עצמו, אולם המדע אינו מכיר שום מנגנון פיזיולוגי שמסוגל להסביר עיקרון אוניברסלי כזה.

שנית, מידת הדילול של החומר ההומאופתי הפעיל היא כה גדולה (מתוך אמונה שריכוזים נמוכים של החומר הופכים את הטיפול ליעיל יותר), שב”תרופות” הומאופתיות רבות אין נשארת אפילו מולקולה אחת (!) מהחומר המקורי. כך, למשל, את התרופה ההומאופתית Oscillococcinum, האמורה להקל תסמינים של הצטננות ושפעת, מכינים מכבד ומלב של ברווז בריכוז של חלק אחד ל-10 בחזקת 400 (על-ידי חזרות רבות על תהליך הדילול), כשמספר אחרון זה גדול לאין שיעור ממספר המולקולות ביקום כולו! לטענתם של הומאופתים רבים, גם אם בסופו של דבר ה”תרופה” שהחולה נוטל איננה אלא מים, הרי שבמים אלו נשארת ברמה המולקולרית איזושהי חותמת של החומר המקורי, מעין “זיכרון” שלו, וחותמת זו היא שמעוררת את הגוף לרפא את עצמו. אלא שהטענה ש”מים הומאופתיים” שונים בדרך כלשהי ממים שלא היו במגע עם החומר המקורי אינה מתיישבת עם הידע המדעי המודרני, והיא מעולם לא הוכחה (ראו תיבה). לא רק זאת, אלא שכמות החומרים הבאים במגע עם מים בטבע היא כה גדולה, שלו עיקרון זה היה נכון הרי שגם למי ברז היו תכונות מרפא פלאיות.
שני עקרונות נוספים שביסוד ההומאופתיה, ואשר ההיגיון שמאחוריהם אינו מתיישב עם הידע הרפואי המודרני, הם השימוש בסוג אחד בלבד של חומר פעיל בכל טיפול (הומאופתים אשר מקפידים על עיקרון זה נקראים הומאופתים קלאסיים, אך רבים מהמטפלים בשיטה היום אינם פועלים לפיו), והתאמת ה”תרופה” ההומאופתית לאופיו ולמבנה גופו של החולה, מתוך אמונה ש”טיפוסים” שונים מגיבים באופן שונה לחומרים שונים (כך, למשל, על פי ההומאופתיה טיפוס “פולסטילה” מאפיין בחורות בעלות שיער בהיר ועיניים כחולות, שבאופיין הן עדינות, חששניות, רומנטיות, רגשיות, ידידותיות וביישניות). גם עיקרון זה אינו מיושם על-ידי כל ההומאופתים (והוא בוודאי אינו מיושם כש”תרופות” אלו נמכרות בבתי-המרקחת), אך כאמור, עקרונות אלו אינם מתיישבים עם מדע הרפואה המודרני, ואין שום הוכחה מדעית לכך שיש בהם כדי לתרום לטיפול בחולה.

אולם, טוענים חסידי ההומאופתיה, ובצדק, מדע הרפואה (ויהא מודרני ככל שיהא) עדיין אינו יודע הכל, ועצם העובדה שהוא אינו מסוגל להסביר תופעה מסוימת אינה מוכיחה שהיא אינה קיימת. עם טענה זו מסכים גם הממסד המדעי, וההוכחה לכך היא קיומן של תרופות הנמצאות כיום בשימוש, ואשר מנגנון פעולתן אינו לגמרי נהיר. אך מה שקובע את הכנסתה של תרופה זו או אחרת לשימוש רפואי אינו הבנת המנגנון שמאחוריה (אם כי פעמים רבות הבנה זו היא שהביאה לייצורה של התרופה מלכתחילה), אלא הוכחת יעילותה. וכדי שתרופה תוכח כיעילה עליה לעבור סדרת מבדקים, שנועדה בין השאר לוודא שהשפעתה אינה נובעת מאפקט פלצבו, ושתופעות הלוואי שלה אינן עלולות לגרום לחולה יותר נזק מאשר תועלת. מאחר שריכוז החומר הפעיל ברוב ה”תרופות” ההומאופתיות הוא בלאו הכי נמוך מאוד (כאמור, לפעמים אף לא נשאר ממנו זכר במנה הניתנת לחולה), הרי שהסיכוי להיותן רעילות הוא נמוך ביותר (אם כי הוא קיים, ועל כך בהמשך), אולם טענת המפתח של החוקרים, אשר בשלה שיטת טיפול זו נחשבת בעיניהם לרפואת אליל, היא, שיעילותן של ה”תרופות” ההומאופתיות מעולם לא הוכחה בניסויים קליניים מבוקרים היטב. למעשה, רובן מעולם לא נבדקו כלל, ואלו שכן נבדקו (ואשר במחקרים שנערכו עליהן לא נמצאו פגמים מתודולוגיים) נתגלו כבלתי יעילות.

ב-1990 פרסם כתב-העת Review of Epidemiology מאמר שניתח 40 מחקרים שבדקו את יעילותו של טיפול הומאופתי בהשוואה לזה של טיפול רפואי סטנדרטי, של טיפול בפלצבו ולאי-מתן טיפול כלל. מסקנות המאמר היו שלמעט שלושה מבין המחקרים, כל האחרים סבלו מפגמים חמורים בתכנון (כשרק אחד מהשלושה הציג תוצאות חיוביות), ושאין שום הוכחה שטיפול הומאופתי יעיל יותר מאפקט פלצבו. למסקנה אחרונה זו הגיע בשנת 1995 גם כתב-העת המדעי הצרפתי Prescrire International, המתמחה בהערכת מוצרים פרמקולוגיים, ואשר נוסף על כך דיווח על תופעות לוואי חמורות של כמה “תרופות” הומאופתיות שהוכנו בריכוז גבוה יחסית. בעקבות מסקנותיו המליץ כתב-העת שלא לבכר טיפול הומאופתי על פני טיפול סטנדרטי, במיוחד במקרים של מחלות קשות. ב-1966 פרסם ה-HMRG (Homoeopathic Medicine Research Group), פאנל מומחים השייך לוועדת הקהילות האירופיות, את מסקנותיו מסקירה של 184 דו”חות בתחום, והן, שרק 17 מהם תוכננו ודווחו באופן הראוי להתייחסות רצינית, ושאף שייתכן שבאחדים מהמחקרים המתוארים בהם טיפול הומאופתי הניב תוצאות טובות יותר מאשר טיפול בפלצבו, הרי שמספר המשתתפים בהם היה נמוך מכדי שניתן יהיה להסיק מהם לגבי יעילות הטיפול. ב-1997 פרסם כתב-העת הבריטי לרפואה Lancet ניתוח רב-מחקרי, ומסקנותיו היו דומות: אין שום הוכחה ליעילותה של איזושהי תרופה הומאופתית בטיפול במחלה כלשהי. אותו כתב-עת פרסם ב-2005 את ממצאיו של מחקר השוואתי בין 110 ניסויים שנעשו בהומאופתיה לבין מספר זהה של ניסויים ברפואה הקונבנציונלית, ומסקנתם היתה, שוב, שמידת יעילותם של טיפולים הומאופתיים אינה עולה על אפקט פלצבו. העוסקים בהומאופתיה נתלים פעמים רבות באותם מחקרים בודדים שהניבו תוצאות חיוביות, ואשר רובם פורסמו בכתבי-עת שאינם מקובלים על הקהילה המדעית, תוך התעלמות מהפגמים המתודולוגיים שנתגלו בהם, מהביקורת המדעית שהופנתה לעברם ומהעובדה שהם סבלו מחוסר הדירות, כלומר, שאף אחד מהם לא שוחזר בהצלחה במחקרים חוזרים.

מהו סוד הפופולריות של השיטה?

העובדה שרבים מהמטפלים ומהמטופלים בשיטה משוכנעים ביעילותה מיוחסת לכמה גורמים, שמרביתם משותפים לשיטות טיפול אלטרנטיביות בכלל:

1. אפקט פלצבו – כבכל שיטת טיפול אחרת (ובכלל זה גם אלו של הרפואה המודרנית), ניתן לייחס לפחות חלק מההטבה במצב החולים, המתבטאת לעתים בהקלה בתסמינים בלבד, להשפעה פסיכולוגית הנובעת מציפיותיהם מהשפעות הטיפול. בטיפול הומאופתי מוסיפה לאפקט זה גם תשומת הלב הרבה שהחולים מקבלים, שכן מרבית המטפלים ההומאופתים, אשר ללא ספק בחרו בעיסוקם מתוך אמונה מלאה בשיטה ומתוך רצון כן לעזור לזולת, מקדישים זמן וקשב רב למטופליהם (מה שלצערנו נמנע מאיתנו בשיטת הסרט הנע של שירותי הבריאות הממלכתיים).

2. החלמה ספונטנית או נסיגה זמנית של המחלה – יש שמחלות, ובהן גם מחלות קשות, חולפות מעצמן (או נסוגות באופן זמני) בשל יכולת הריפוי הטבעי של הגוף. במקרה כזה נוטים חולים לייחס את השיפור במצבם לטיפול האחרון שקיבלו, או, אם טופלו בכמה שיטות, לזו שבה הם מאמינים יותר.

3. לעתים מתרחשת הטבה במצבו של החולה כתוצאה מטיפול רפואי סטנדרטי שניתן לו במקביל או קודם לטיפול ההומאופתי, אך את תוצאותיו מייחסים הן החולה והן המטפל ההומאופתי לטיפול אלטרנטיבי זה.

4. מטופלים רבים אשר אינם מרוצים מתוצאות הטיפול אינם חוזרים למטפל, ובשל כך מטפלים הומאופתיים רבים מתרשמים ש”תרופותיהם” אכן עוזרות לחוליהם, רושם שייתכן שהיה מתבדה לו המעקב אחר החולים היה נעשה באופן אובייקטיבי ומבוקר.

5. פעמים רבות משלב המטפל את הטיפול ההומאופתי בטיפולים נוספים (כגון שימוש בצמחי מרפא) ובהמלצות לשינוי הרגלי אכילה, להפסקת עישון, לשינוי באורח החיים, לתרגול גופני וכו’, והטבה במצבו של החולה, העשויה לנבוע משילוב כלשהו של התוספות הטיפוליות, מיוחסת פעמים רבות דווקא ל”תרופה” ההומאופתית.

6. המגמה הכללית של חזרה לטבע (שללא ספק יש בה גם צדדים חיוביים רבים) מייצרת מידע מסולף רב, שרובנו חשופים אליו דרך כתבי-עת פופולריים העוסקים בנושא, ספרי “עידן חדש” למיניהם ותכניות טלוויזיה שנועדו לשיפור המדרוג (רייטינג) יותר מאשר לחשיפת האמת. מידע מסולף זה יוצר בקרב אנשים הנעדרים השכלה מדעית את הרושם שהרפואה המודרנית מתכחשת להצלחותיה של ההומאופתיה ושל שאר טיפולים אלטרנטיביים בשל אטימות וצרות עין, ושאין עדות טובה יותר ליעילות השיטה מאשר מספר המטופלים הרב הצובאים על מרפאותיהם של העוסקים בתחום.

אם זה לא יכול לעזור, זה לפחות לא יכול להזיק?

טענה המועלית פעמים רבות בהקשר זה היא, שגם אם אין ב”תרופות” ההומאופתיות כדי לעזור לחולים, הרי שבהיותן מבוססות על חומרים “טבעיים”, הן בוודאי אינן יכולות להזיק להם (וזאת בניגוד לנזק שהרפואה המודרנית עלולה לגרום לחולים, אם בשל טיפול שגוי ואם בשל תופעות הלוואי של הטיפול). ואמנם, לרוב חומרים “טבעיים” אלו אכן מדוללים במידה כזו שהם אינם יכולים להזיק מאותה סיבה שהם אינם יכולים גם להועיל, אך בספרות המקצועית מוכרים מקרים לא מעטים של אנשים שנפגעו מ”תרופות” הומאופתיות אשר יוצרו בריכוז גבוה יחסית, והסיבה לכך היא שחלק מאותם מרכיבים “טבעיים” שהרפואה ההומאופתית עושה בהם שימוש לקוחים מפשפשים, תיקנים, זבוב ספרדי, ארס של עכבישים ונחשים, ריר של כלבים חולי כלבת, רקמות סרטניות, חיידקי עגבת וקרמת (דיפתריה), מוגלה דמית של חולי שחפת וחומרים רבים אחרים, אשר בריכוזים גבוהים יחסית עלולים להיות רעילים ולגרום לתופעות לוואי קשות. יחד עם זאת, הנזק שנגרם למטופלים בשיטה ההומאופתית הוא בעיקר עקיף, וזאת כאשר הם בוחרים בשיטת טיפול זו כתחליף לפרוצדורות רפואיות מקובלות, או כאשר הם דוחים את הביקור אצל הרופא (הקונבנציונלי) עד שמצבם הגופני מחמיר בהרבה. למרבה הצער, תוצאותיה של בחירה כזו הן לא פעם הרות אסון.

האם למים יש “זיכרון”?

ביוני 1988 פרסם כתב-העת המדעי החשוב “נייצ’ר” מאמר של מדען צרפתי בשם ז’ק בנווניסט (Benveniste), שבו דיווח כי הצליח להדגים שתמיסה הומאופתית מדוללת של נוגדנים הביאה להפעלת תאי דם לבנים, אף שרמת הדילול של התמיסה הבטיחה שלא נשאר בה זכר לנוגדנים עצמם. לטענתו, המים שימרו את תכונות הנוגדנים במעין “זיכרון”, דבר העשוי לספק הסבר מדעי לאופן שבו “תרופות” הומאופתיות אמורות לפעול.

טענה זו הנה יוצאת דופן במסגרת הידע המדעי הקיים, אשר אינו מכיר שום מנגנון כימי העשוי לאפשר לחומרים להשאיר את חותמם על מים שאיתם הם באים במגע, ועל כן קיבלה אותה הקהילה המדעית בחשדנות רבה. גם כתב-העת עצמו נקט זהירות יתרה, והסכים לפרסם את המאמר רק בתנאי שצוות מדעי עצמאי יורשה לבקר במעבדת המדען שבצרפת כדי להשגיח על ביצוע חוזר של הניסוי, תנאי שבנווניסט הסכים לו. לאחר פרסום המאמר שלח “נייצ’ר” למעבדתו של בנווניסט צוות בודק, שכלל את עורך כתב-העת עצמו, ג’ון מדוקס (Maddox), את הכימאי וחושף התרמיות המדעיות וולטר סטיוארט (Stewart) ואת הקוסם המקצועי, עתיר הניסיון בחשיפת תרמיות הנוגעות לטענות על אודות העל-טבעי, ג’יימס רנדי (Randi). תחת השגחתם, ובתנאים שצמצמו ככל האפשר אפשרות לתרמית, חזר צוותו של המדען הצרפתי פעמים אחדות על הניסוי – אך לא הצליח לשחזר את ממצאיו (למעשה, שלושת הניסיונות הראשונים הניבו מעט ממצאים חיוביים, אך בסדרת ניסויים נוספים, שבהם ננקטו תנאים קפדניים יותר, נעלמו גם ממצאים אלו).

בגיליון יולי של אותה שנה פרסם “נייצ’ר” את מסקנות הצוות, שכללו ביקורת מתודולוגית על הניסוי המקורי של בנווניסט, ואת הטענה בדבר אי-הדירותו של הניסוי. בנווניסט עצמו (כמו גם המוניטין שלו) נפגע קשות מאירוע זה, וטען שנפל קרבן לציד מכשפות מדעי. הוא המשיך בניסיונותיו לחקור את תופעת ה”זיכרון” של המים, אך גם מחקריו הנוספים לא זכו בהכרת הקהילה המדעית. בעקבות פרשת בנווניסט הוסיפה קרן JREF (The James Randi Educational Foundation), המתחייבת לשלם מיליון דולר לכל מי שיצליח להוכיח את קיומה של תופעה על-טבעית כלשהי, גם את תופעת “זיכרון” המים לרשימת התופעות שעבור הוכחתן היא מוכנה לשלם את הפרס. עד היום, טרם זכה בו איש.

לאתר המגזין גלילאו בו גם ניתן לרכוש מנוי לכתב העת