סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית יְהוָה. קטע מתוך הספר “ההיסטוריה הסודית של היהדות”

מאת אילון גלעד, הוצאת עם עובד. הקטע מתוך הפרק הראשון מספר כיצד נוסדה הדת יש מאין ושכתבה את ההיסטוריה של שתי ממלכות כנעניות – יהודה וישראל בידי שפן הסופר והמלך יאשיהו שניסו להותיר את האל הראשי יהוה מסביבת האלים שלו ולהפכו לאל יחיד. כמה זמן נדרש עד שהאמונה הזו השתלטה?

כיצד נוסדה הדת היהודית? אילו אירועים הביאו להיווצרותה? האם מקורם של סיפורי המקרא בעובדה היסטורית או שמדובר באגדות יפות ותו לא? במילים אחרות – מה קרה באמת?

זה שנות דור האמינו החוקרים כי המענה לשאלות האלו לא יימצא לעולם, שכן מרבית הטקסטים והשרידים מימי קדם כה עתיקים וחסרים שאיש לא יוכל לעולם לגשת אליהם ולהפריד מיתולוגיה מהיסטוריה, בדיה ממציאות.

בספר זה מציג החוקר אילון גלעד תאוריה חדשה, שמערערת על התפיסה הזאת. הוא מתאר כיצד שינוי כלי מחקר מודרניים ותגליות רבות את ידיעותינו על ימי המקרא מקצה לקצה ומצביע על כך שראשית הדת היהודית אינה עתיקה כלל כפי שחשבנו.

בראי המידע החדש גלעד מציג ניתוח מקיף ומרתק של המקורות ובצידו מסקנות מרעישות ומרחיקות לכת. כל פרק בספר עוסק בחג או במועד ובשאלות המהותיות שבמרכזו: מי הגה את השבת; מדוע נדרש יום הכיפורים; או מי כתב את התורה. הניסיון לענות על שאלת המפתח יעורר בתורו שאלות נוספות. כך, כבסיפור בלשי, יצורפו פרטי הפרטים ונגלה, טפח אחר טפח, את התמונה במלואה, את המקורות האמיתיים של דת משה וישראל.

אילון גלעד הוא חוקר, בלשן ומחבר, בוגר אוניברסיטת תל אביב. 9+טורו “מהשפה פנימה”, המתחקה אחר מקורות השפה העברית, מתפרסם מדי שבוע במוסף השבת של עיתון “הארץ” וזוכה להצלחה רבה זה עשור.

ניסיונו של גלעד כבלשן והעמקתו בחומרים הללו מנקודת מבט מחקרית גרידא, הביאה אותו לקריאה אחרת בארון הספרים היהודי – קריאה שתגלה לנו מי אנו ומאין באנו.

סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית יְהוָה

״וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ בֵּית יְהוָה וְכָל אִישׁ יְהוּדָה וְכָל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ‍ִם אִתּוֹ וְהַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים וְכָל הָעָם לְמִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם אֶת כָּל דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִּמְצָא בְּבֵית יְהוָה. וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ עַל הָעַמּוּד וַיִּכְרֹת אֶת הַבְּרִית לִפְנֵי יְהוָה לָלֶכֶת אַחַר יְהוָה וְלִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְאֶת עֵדְו‍ֹתָיו וְאֶת חֻקֹּתָיו בְּכָל לֵב וּבְכָל נֶפֶשׁ לְהָקִים אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר הַזֶּה וַיַּעֲמֹד כָּל הָעָם בַּבְּרִית״ (מלכים ב כג, ב-ג).

מעמד זה מזכיר את הבריתות הגדולות המתוארות במקרא; את הברית שכרת האל עם נח אחרי המבול, את זו שכרת עם אברהם בין הבתרים ואת זו שכרת עם בני ישראל בהר סיני. אך האירוע המתואר בפסוקים הללו אינו מיתוס מכונן מימי קדם, אלא מאורע היסטורי עם עדויות תקפות, מאורע מתועד מעולמנו אנו. זהו הרגע שקיבלו עליהם תושבי יהודה את ספר החוקים — המהדורה הראשונה של התורה — והתחייבו לשמור על הכתוב בו. יותר מכול זה הרגע שבו גזרו על עצמם לא לעבוד עוד אלוהים אחרים מלבד אלוהי ישראל, ושבו כוננה הדת היהודית כולה. אך באיזה ספר מדובר? ומאין הגיע?

״סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית יְהוָה״, אומר חלקיהו הכוהן הגדול לשפן הסופר, בכיר יועצי המלך, במלכים ב. ״וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת הַסֵּפֶר אֶל שָׁפָן וַיִּקְרָאֵהוּ״ (מלכים ב כב, ח). הדברים מובאים מיד אחרי תיאור קצר של שיפוץ במקדש, ונראה שכוונת המחבר שהמגילה הגנוזה נמצאה בתהליך השיפוץ. שפן מציג את התגלית למלך יאשיהו ומקריא לו את תוכנה, וזה קורע את בגדיו כאות לאבל. מן המתואר עולה שהספר אינו ידוע לאיש בממלכה, שהחוקים הכתובים בו אינם נהוגים כלל, ושתושבי יהודה צפויים להיענש ביד קשה. המלך שולח את אנשיו להתייעץ עם נביאה ששמה חולדה: ״לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת יְהוָה בַּעֲדִי וּבְעַד הָעָם וּבְעַד כָּל יְהוּדָה עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַנִּמְצָא הַזֶּה כִּי גְדוֹלָה חֲמַת יְהוָה אֲשֶׁר הִיא נִצְּתָה בָנוּ עַל אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֲבֹתֵינוּ עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב עָלֵינוּ״ (מלכים ב כב, יג).

המסַפר המקראי מבקש לתאר לנו הפתעה מרעישה, מעין מנחה אלוהית עתיקה ונשגבת שהופיעה יש מאין, ובה בשורה דחופה שמניעה את המלך לפעולה. שנים רבות תהו על תוכנה של המגילה הזאת, באיזה ספר מארון הספרים היהודי מדובר. והיום, למרבה המזל, התשובה ידועה לנו. ספר הברית שבידי יאשיהו אינו החומש של ימינו. החומש אינו מנוסח כברית, ואין כל ראיה לכך ששלל סיפורי התורה המוכרים נכללו בספר הגנוז או היו ידועים ליאשיהו ובני זמנו. ספר הברית שמקריא יאשיהו בבית המקדש הוא הגרעין הקדום של ספר דברים, פרקים ו עד כח. לגרעין זה נוספו שלל נדבכים ותוספות עד שהתקבלה התוצאה שאנו מכירים היום. את הדבר גילה לראשונה חוקר המקרא הגרמני וילהלם דה וטה עוד ב־1805. מסקנותיו מקובלות על חוקרי המקרא מאז ועד ימינו ולא בכדי, הראיות לטענתו חזקות מאוד.

גרעין ספר דברים כתוב כברית בין האל ובין בני ישראל, והוא נחתם בהודעה מפורשת: ״אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב״ (דברים כח, סט). דברי יאשיהו במעמד בית המקדש ממש מצוטטים מפרק ו בספר דברים: ״שָׁמֹור תִּשְׁמְרוּן אֶת מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְעֵדֹתָיו וְחֻקָּיו אֲשֶׁר צִוָּךְ״ (פסוק יז). יאשיהו מצווה על ריכוז הפולחן למקום אחד: ״הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי אֶת יְרוּשָׁלָ‍ִם וְאֶת הַבַּיִת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם״ (מלכים ב כג, כז), ממש כפי שכתוב בדברים: ״בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ״ (דברים יב, ה). בעקבות חלק זה בספר דברים המלך מצווה על טיהור הארץ, ובאותן המילים בדיוק: ״וְאֶת הַמִּזְבְּחוֹת […] נָתַץ הַמֶּלֶךְ״ (מלכים ב כג, יב) כנגד ״וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם״ (דברים יב, ג), ״וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבוֹת״ (מלכים ב כג, יד) כנגד ״וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם״ (דברים יב, ג), ״וַיֹּצֵא אֶת הָאֲשֵׁרָה […] וַיִּשְׂרֹף אֹתָהּ״ (מלכים ב כג, ו) כנגד ״וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ״ (דברים יב, ג). כל אלו ועוד ראיות שקצרה היריעה מלפרטן כאן, חושפות שהגרעין הקדום של ספר דברים הוא־הוא ״ספר הברית״ שהופיע בימי מלכותו של יאשיהו.

״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד״, הוא המשפט הראשון בתורת ישראל, ״וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ, וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ, וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ, וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ״ (דברים ו ד-ט). המילים מותירות רושם עז, כמסר ישיר מן השמיים, אך המגילה לא הופיעה יש מאין ולא נכתבה בידי כוח עליון. היא הועתקה וסוגננה על פי מודל של חיבור נפוץ וארצי הרבה יותר — חוזה דיפלומטי, ברית ואסלות אשורית.

את נוסחת הברית האשורית אנחנו מכירים היטב בעקבות אירוע יוצא דופן. בשנת 612 לפני הספירה נפלה נינווה בירת אשור בידי אויביה; הבבלים, המידים ובני בריתם עשו יד אחת ושרפו את העיר על יושביה. בין המבנים שעלו באש עמדה ספרייתו העצומה של מלך אשור אשורבניפל ובה שלושים אלף מסמכים בכתב יתדות על לוחות חומר, ואלו התקשו והשתמרו בחום העז. כך, מבלי משים, הותירו לנו הבבלים צוואה ארכאולוגית ענפה מאין כמותה — תיעוד מקיף של האימפריה שביקשו למחות מן הזיכרון. בינות לשרידים נמצאו בספרייה ההרוסה דוגמאות רבות לבריתות שכרתה האימפריה האשורית עם עמים מקומיים, ובריתות כגון אלו נכרתו גם עם ממלכת יהודה.

חוקרי אשור עיינו בבריתות הללו ובמסמכים רבים כמותן והבחינו במבנה קבוע של ארבעה חלקים: דברי מבוא, רקע היסטורי לקשר בין הצדדים, פירוט ההתחייבויות של כל צד וצד ולבסוף סדרת קללות מאיימות שיטילו האלים על מי שיפר את ההסכם. חוקר המקרא משה ויינפלד הוא שהראה בשנת 1972 שלספר הברית — המגילה המצויה בספר דברים — יש מבנה זהה. הספר נפתח בדברי המבוא: ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד״ (דברים ו, ד), ממשיך בתיאור היסטורי של הקשר בין האל לעם ישראל: ״עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם. וַיֹּצִיאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה. וַיִּתֵּן יְהוָה אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ. וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ. וַיְצַוֵּנוּ יְהוָה לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה״ (דברים ו, כא-כד). אחר כך מצוין פירוט התחייבויות נרחב של שני הצדדים; שלל חוקים שעם ישראל צריך לשמור וברכות שהאל מתחייב להעניק לבני עמו אם אכן יעמדו בהם. לבסוף מופיעה רשימת קללות מאיימות המצפות לעם ישראל אם יעזו להפר את ההסכם.

הדמיון של ספר הברית לבריתות האשוריות ניכר אף בתוכנו ובלשונו. בברית שכרת אסרחדון מלך אשור עם צור בשנת 672 לפני הספירה נכתב: ״ואהבת את אשורבניפל מלך אשור כמוך, לא תציב מלך אחר או אדון אחר עליך״,[1] ובספר דברים נכתב: ״וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ […] לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם״ (דברים ו, ה-יג). בחלק החותם של ברית אסרחדון נכתב: “ראש האלים יחסל אותך בחיצו האכזרי וימלא את המישור בדמך, יאכיל את הנשר והעיט בבשרך […] ובמקום מטר ימטירו [האלים] גחלי אש על ארצך״, ובברית ספר דברים נכתב: ״וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל רֹאשְׁךָ נְחֹשֶׁת וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל. יִתֵּן יְהוָה אֶת מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר מִן הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ […] וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל לְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם״ (דברים כח, כג-כו). קללה בברית האשורית מאיימת: ״תאכלו בשר בניכם ברעבונכם. ברעב ובמחסור יאכל אדם בשר רעהו״, ובברית ספר דברים נכתב: ״וְאָכַלְתָּ פְרִי בִטְנְךָ בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיְבֶךָ״ (דברים כח, נג).

לא מתקבל על הדעת שהדמיון של ספר הברית לברית אסרחדון וצור הוא צירוף מקרים. הסברה המתבקשת היא שמי שכתב את ספר הברית התבסס על הברית האשורית הזאת או על אחרת דומה לה ותחת המילים “מלך אשור” כתב “אלוהי ישראל”. אין להתפלא על כך; ביהודה הקטנה לא עמדה ספרייה ענפה כמו זו שבנינווה, מעטים ידעו קרוא וכתוב וספרים לא היו. אין שום אזכור לספרי קודש כלשהם בספר מלכים לפני הופעת ספר הברית. תגובת יאשיהו לגילוי והשימוש בכינויים ״ספר הברית״ ו״ספר התורה״ בה”א הידיעה מבהירים שעבור אנשי התקופה והמְספר המקראי עצמו היה הספר הזה ראשון מסוגו. בהיעדר ספרי קודש קודמים לא הייתה למחבר המגילה האנונימי כל ברירה אלא להשתמש במודל אחר לכתיבת ספר הקודש, והוא בחר בחוזה דיפלומטי שנמצא בבית המקדש.

אנחנו יודעים שמלכי יהודה כרתו בריתות דומות עם מלכי אשור מרגע שאחז, אבי סבו של יאשיהו, קיבל עליו את מרותו של סנחריב מלך אשור בסוף המאה השמינית לפני הספירה. על פי רוב היה נהוג לשמור על הבריתות במקדשים, כך שברור שבריתות אלו עמדו לרשות הסופרים במקדש בירושלים מימי אחז עד התפוררות האימפריה האשורית בסוף המאה השביעית לפני הספירה. כל אחת מהבריתות הללו הייתה יכולה לשמש מודל לספר הברית, אך מן הדמיון הרב של הספר לברית שכרת אסרחדון עם צור בשנת 672 לפני הספירה, עולה שהברית ששימשה את מחבר ספר הברית הייתה כנראה ברית יהודה עם אסרחדון מעט לפני כן, בשנת 681 לפני הספירה. אם כן, הספר לא יכול להיכתב לפני שנה זאת, כשישים שנה לפני מעמד הברית בבית המקדש.

---

[1]          משפט זה וציטוטים אחרים לאורך הספר תורגמו בידי המחבר, אלא אם כן צוין אחרת.