למעשה, הסביבה באוקיינוסים האלה מאוד דומה לסביבה של הארץ בתקופה שבה החיים התחילו
חתך רוחב דרך האזור החיצוני של אזור הקוטב הדרומי של אירופה שמראה תימרות, מעטפת הקרח הסדוקה, אוקיינוס המים הנוזליים (מעונן בבסיס ליד תימרות הידרותרמיות) והפנים הסלעי. Nasa/JPL 
נחתת על אירופה משתמשת בגשוש כדי להמיס חור בקרח, ולאחר מכן משחררת נחיל של רובוטים שוחים. התרשמות רעיונית, לא בקנה מידה. Nasa/JPL-Caltech 
נביעה הידרותרמית על קרקעית צפון מזרח האוקיינוס השקט. מצע של תולעי צינור שניזונות ממיקרובים כימוסינתזים מכסה את הבסיס. NOAA/PMEL 
מיקרו-שחיינים רובוטים עצמאיים, שנפרסו מרכיב שחדר לקרום הקרח של ירח המכיל אוקיאונס תת קרקעי. לא בקנה מידה. נאסא/JPL
נאס”א הודיעה לאחרונה על מימון של $600,000 למחקר ישימות של שליחת נחילי רובוטים שוחים זעירים (הנקראים מיקרו שחיינים עצמאיים) כדי לחקור אוקיינוסים מתחת למעטפות הקרח של “עולמות האוקיינוסים” הרבים במערכת השמש שלנו. אבל אל תדמיינו דמויי אדם מתכתיים שוחים כמו צפרדעים מתחת למים. הם יהיו כנראה טריזים משולשים פשוטים – המקבילה לחומרים הראשוניים מהם נוצרו החיים.
פלוטו הוא דוגמה לעולם שיש בו כנראה אוקיינוסים. אבל העולמות עם אוקיינוסים שהכי קרובים לפני השטח ולכן הכי נגישים הם אירופה, ירח של צדק, ואנקלדוס, ירח של שבתאי.
האוקיינוסים האלה מעניינים מדענים לא רק בגלל שהם מכילים כל כך הרבה מים נוזליים (באוקיינוס של אירופה יש כנראה בערך כפליים מהמים שבכל האוקיינוסים של הארץ), אלא משום שריאקציות כימיות בין סלעים ומי האוקיינוס יכולות לתמוך בחיים. למעשה, הסביבה באוקיינוסים האלה מאוד דומה לסביבה של הארץ בתקופה שבה החיים התחילו.
אלה סביבות שבהן מים שחילחלו לתוך הסלע של קרקעית האוקיינוס נעשים חמים ומועשרים כימית – מים שנפלטים אחר כך לאוקיינוס. מיקרובים יכולים להיזון מהאנרגיה הכימית הזאת, ולהיאכל על ידי אורגניזמים גדולים יותר. אין למעשה צורך באור שמש או אטמוספירה. הרבה מבנים סלעיים חמים מסוג זה, הנקראים “נביעות הידרותרמיות”, תועדו על קרקעית האוקיינוסים בכדור הארץ מאז שהתגלו ב-1977. במקומות האלה רשת המזון המקומית אכן נתמכת על ידי כימוסינתזה (אנרגיה מריאקציות כימיות) ולא פוטוסינתזה (אנרגיה מאור השמש).
ברוב עולמות האוקיינוסים במערכת השמש שלנו, האנרגיה שמחממת את החלק הפנימי הסלעי שלהם ומונעת מהאוקיינוסים לקפוא עד הבסיס מגיעה בעיקר מגאויות. זאת בניגוד לחימום החלק הפנימי של הארץ שהוא ברובו רדיואקטיבי. אבל הכימיה של האינטראקציות בין המים והסלע דומה.
האוקיינוס של אנקלדוס כבר נדגם על ידי הטסת החללית קסיני דרך תימרות של גבישי קרח שנפלטים דרך סדקים בקרח, ומקווים שמשימת אירופה קליפר של נאס”א אולי תמצא תימרות דומות לדגימה כשתתחיל סדרה של יעפים קרובים לאירופה ב-2030. אבל כניסה לתוך האוקיינוס כדי לחקור אותו תאסוף פוטנציאלית הרבה יותר מידע מאשר רק לרחרח דגימה שהתיבשה בהקפאה.
כאן משתלב הרעיון של חישה באמצעות מיקרו שחיינים עצמאיים. הרעיון הוא לנחות על אירופה או אנקלדוס (וזה לא יהיה זול ולא קל) במקום בו הקרח דק יחסית (לא אותר עדיין) ולהשתמש בגשוש מחומם רדיואקטיבית להמסת חור ברוחב 25 ס”מ עד האוקיינוס – שנמצא מאות או אלפי מטרים מתחת.
כשהגשוש יגיע לשם, הוא ישחרר עד כחמישים מיקרו שחיינים בצורת טריז ובאורך 12 ס”מ שיצאו לחקור. העמידות שלהם תהיה פחותה בהרבה מזאת של הרכב התת ימי האוטונומי באורך 3.60 מטר ששמו Boaty McBoatface, עם טווח של 2,000 ק”מ שכבר השיג שיוט של יותר ממאה ק”מ מתחת לקרח האנטרקטי.
עוד בנושא באתר הידען:
