על הרקע להעדפה של זוגות למסד את יחסיהם ולהינשא ללא "חותמת" דתית-מסורתית
הדרך היחידה להינשא בתחומי מדינת ישראל, היא באמצעות מוסדות הדת הממלכתיים; זוגות יהודיים יכולים להינשא באופן רשמי רק ברבנות. ובכל זאת – או דווקא משום כך – הולכת ומתרחבת התופעה של זוגות יהודיים הזכאים להינשא ברבנות, אך בוחרים למסד את הקשר שלהם בדרך אחרת.
מהן הסיבות לבחירה זו, ומה השלכותיה המשפטיות והחברתיות? בשאלות אלה עוסק מחקרן של פרופ' רות הלפרין-קדרי מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן ועמיתותיה ד״ר אלישבע רוסמן-סטולמן מהמחלקה למדע המדינה בבר-אילן, ד״ר אופירה פוקס, פוסט-דוקטורנטית בבר-אילן ורכזת המחקר, ותלמידת הדוקטורט שגיא וטמברג-ליוש.
הבחירה להתחתן ללא שירותיה של הרבנות, היא, למעשה, מעין מיקור-חוץ של נישואין אזרחיים: הזוגות מתחתנים בטקס אזרחי במדינה אחרת – וישראל מכירה בנישואיהם ורושמת אותם במשרד הפנים (ומחייבת אותם בגירושין דתיים אם ירצו להיפרד). בתקופת הקורונה, שבה נחסמה האפשרות להתחתן בחו"ל, פנה משרד החוץ של ישראל לשגרירויות של מדינות אחרות הפועלות בשטחה, וביקש מהן להשיא זוגות ישראליים שמדינת ישראל הריבונית אינה מסוגלת להשיא אותם. שגרירות נורבגיה הביעה הסכמה עקרונית (המהלך נכשל בגלל חוזר רשמי של מדינת ישראל לשגרירויות משנת 1995, שבו ביקשה שלא יתבצעו נישואין כאלה).
כידוע, יש זוגות רבים שאינם יכולים להינשא בגבולות מדינת ישראל – כגון בני-זוג מדתות שונות, בני-זוג מאותו המין, עולות ועולים שהרבנות אינה מכירה ביהדותם וזוגות שאינם יכולים להינשא מטעמים הלכתיים (כמו כהן וגרושה או כהן וגֵרָה). אך יש גם זוגות הזכאים להינשא ברבנות, ובוחרים שלא לעשות זאת. מאחורי בחירה כזו יכולים לעמוד טעמים שונים, וכדי להבין את משמעותה האישית והחברתית, חשוב לזהות את הטעמים האלה. האם הזוגות האלה מתנגדים עקרונית לטקס הנישואין היהודי-אורתודוקסי, שבו הגבר מקדש והאשה שותקת? האם אינם מעוניינים כלל בטקס דתי, או שהם חפצים בו, אבל יוצאים נגד כפייה דתית והקשר בין דת למדינה? האם הם מביעים סולידריות עם זוגות שאינם יכולים להינשא ברבנות? או שמא הם מנסים להגן על האשה מסכנת עגינות?
המחקר, שזכה במענק מחקר מהקרן הלאומית למדע, מורכב מחלק אמפירי ומניתוח תיאורטי. החלק האמפירי כולל ראיונות עם 40 זוגות, המייצגים קבוצות מגוונות: זוגות חילוניים, דתיים ודתיים-לשעבר, קונסרבטיבים ורפורמים, או שלכל אחד מבני-הזוג רקע דתי שונה; אנשים אדוקים יותר ופחות, ובעלי רקע דתי מזרחי או אשכנזי. בהמשך ייערך ניתוח של הראיונות.
החלק התיאורטי יכלול ניתוח של המשמעויות המשפטיות של המעשה הזה, המשתנות בהתאם לדרך שבה בחרו בני-הזוג. זוג שנישא בחו"ל ונרשם במשרד הפנים בישראל, מצבו שונה משל זוג שאינו רשום כנשוי בישראל. זוג שנישא בטקס יהודי הלכתי מצבו שונה משל זוג שנישא בטקס בעל אופי דתי, אך שאינו כולל את המרכיבים ההלכתיים היוצרים קידושין. אם בני-הזוג הם ידועים בציבור – מהן המשמעויות המשפטיות של מעמד זה? ואם נרשמו כנשואים – האם הדבר מוסיף למעמדם כידועים בציבור, או גורע ממנו?
לניתוח המשפטי יש גם פן היסטורי. בעבר, כאשר מוסד הידועים בציבור עדיין לא היה מפותח ואופציית הנישואין בחו"ל הייתה זמינה פחות מאשר כיום, הדרך העיקרית להשיג רישום במשרד הפנים הייתה "קידושין פרטיים" – טקס יהודי ללא מעורבות הרבנות. בחירה זו רווחה בעיקר בקרב בנות ובני קיבוצים. החוקרות מבקשות להשוות את מקומה של פרקטיקה זו בציבוריות הישראלית לזה של פרקטיקות אחרות המקובלות כיום.
המחקר יכלול גם מבט החוצה, למדינות מערביות שיש בהן נישואין אזרחיים. גם במדינות אלו יש מגמה של ייצור נישואין שלא בדרך הממוסדת, במקרה זה – ללא מעורבות המדינה.
מחקרן של פרופ' הלפרין-קדרי, ד״ר רוסמן-סטולמן, ד״ר פוקס ווטמברג-ליוש עודנו בעיצומו, אך כבר אפשר להצביע על מסקנות ראשוניות. בני-זוג הבוחרים שלא להינשא ברבנות הם, כצפוי, בעלי מודעות גבוהה לסוגיות של יחסי דת ומדינה ויחסים בין המדינה לאזרחיה. רבים מהם קושרים את בחירתם לרצון להינשא בדרך פחות ממוסחרת, הנסמכת יותר על משאבי בני-הזוג עצמם מאשר על ספקי שירות חיצוניים, כחלק מתפיסה היוצאת נגד תרבות הצריכה.
"מעניין להבחין כי השיקולים הפמיניסטיים אינם עומדים בפני עצמם ואינם ראשונים במעלה בבחירה הזאת", אומרת פרופ' הלפרין-קדרי. "במקרים רבים, הם שלובים בביקורת מקיפה יותר נגד הממסד הדתי בישראל".
החיים עצמם:
מלבד עשייתה האקדמית, פרופ' הלפרין-קדרי היא גם אקטיביסטית בתחום זכויות הנשים בישראל ומחוצה לה. היא עומדת בראש מרכז רקמן לקידום מעמד האשה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, שאותו הקימה ב-2001. כיהנה בוועדת האו"ם לביעור אפליה נגד נשים, ואף הייתה סגנית נשיאת הוועדה. היא אם לארבעה ומצפה לשלב המשפחתי הבא, כסבתא. נהנית משחייה ומיוגה.
