סיקור מקיף

המשחקים האולימפיים: ההשתתפות לא פחות חשובה/ ד"ר יחיעם שורק

לרגל סיום המשחקים האולימפיים באתונה (יום א' בערב) אנו מביאים מאמר שכתב ד"ר יחיעם שורק במיוחד עבור אתר הידען * ד"ר שורק הוא מומחה לאולימפיאדות העולם העתיק בפרט ולספורט בכלל

ד"ר יחיעם שורק

קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/soreq300804.html

בזמנו, לפני שנים, כאשר נציגות ספורטיבית ישראלית כשלה כמעט בכל מפעל מפורסם: אליפות אירופה, אליפות העולם, טורניר בינלאומי כלשהו, ובוודאי במישחקים האולימפיים, נהגנו לפרגן, ולא בלי מידה של ציניות: "לא נורא. העיקר הוא ההשתתפות". והנה, ה"שבח לאל", ספורטאינו מצליחים בזירות בינלאומיות מפורסמות: ג'ודו, שייט, קפיצה במוט, שחמט (ותשאלו: ומה לגבי כדורסל? נו טוב, הרי קיים הבדל תהומי בין הנבחרת הייצוגית של ישראל לבין שלל שחקני הרכש הזרים, ועל כן אנו די צולעים במעמדים בינלאומיים ואולימפיים בתחום זה. ואולי, יאמרו הצינים: ראוי לשנות את החוקה הספורטיבית הבינלאומית, ואו-אז נראה לעולם "מי-הבוס", כשנרכוש אצנים ממרוקו, ספרינטרים מארה"ב, כדורסלנים מארגנטינה, שחיינים מאוסטרליהף, מתעמלים מסין ועוד). ההצלחה מרוממת את רוחנו, מלכדת את השורות, מנפחת בחזה רוח גאווה לאומית, ואז כולנו גל פרידמן (אך מי מאיתנו אלכס אברבוך? ת'אמת!), ובהקשר זה כה קולעת היתה הקריקטורה של עיתון "הארץ" בגיליון יום שישי האחרון, אשר הראתה את דמות שייטנו, כשעל חזהו מדליית הזהב ועל ראשו זר עלי זית (כך צריך להיות, ולא דפנה), ועל כל דוכן המנצחים ניצב עם ישראל חוגג ומאושר, בבחינת: "ככה יעשה לאיש אשר…". והאם שכחנו כיצד מדוכן לדוכן מקפצת לה שרת החינוך והתרבות, מחבקת ומתנשקת עם המנצח (והרי אין כמו ניצול אירוע אולימפי מתוקשר לטובת הפוליטיקה הפנימית במחוזותינו), כפי שעשתה עם פיני גרשון לאחר זכייתה של "מכבי" באליפות אירופה וכנ"ל בחגיגות הפועל ירושלים בכדורסל. תופעות כאלה נוכח דלות ההשקעה של משרד החינוך בתחום הספורט יוצרות תגובה נלעגת ובצדק רב. נוצר אצלנו מין סינדרום דלקתי של הערצת מנצחים, התחככות באבק של כוכבי-על, גישה של אינסטנטיות (כאן ועכשיו) כלפי יצירתו של מנצח והפיכתו לאליל ותסביכי נחיתות לאומיים-מיתולוגיים נוראים, כאילו כולם נגדנו והיו תמיד כך. כולם אנטישמים וחורשי רעתנו. כל העולם מחכה לנפילתנו ועוד. וברגע שמבליח משמי הערפל הקודר איזשהו ניצוץ של אור, מתלכד סביבו כל העם, ולפחות רובו, מאמץ אותו אליו בחום, ללא כל פרופורציה, הופך אותו לאליל ומשתבח באלילותו (מהדורה מודרנית של עגל הזהב המיתולוגי).
ואת מי שכחנו? את אלכס אברבוך, אשר כפסע היה בין אלילותו להתנערות ממנו, ואולי אף אכזבה, שהיא לכשעצמה מטופשת, אינפנטילית ופרימיטיבית. כמעט ברור שאברבוך יכול היה לזכות בארד או בכסף, כשקפיצותיו בעבר הלא רחוק נעו בין 5.85 מ' לבין 5.93 מ'. יכול להיות שרף הציפיות הגבוה, שתלה בו הציבור הישראלי, ממש כמו לפני ארבע שנים באולימפיאדת סידני שבאוסטרליה, הוא שהמעיד אותו פסיכולוגית. אך אתם יודעים מה? אין זה כלל משנה. איש מן הפמליות הממלכתיות לא יטפח על שכמו (כי מי שואף להידבק ל"לוזריות"?) והציבור ימהר להטמיעו במגירת השכחה ההיסטורית. כי ככה אנחנו: מחפשי אלילים אובססיביים.
מעניין לבחון תופעה זו אל מול ראשיתו הקדומה של הספורט, והכוונה למישחקים האולימפיים הקדומים (ובכלל לתופעת הפעילות הספורטיבית בחברה ההלנית-יוונית הארכאית). גם ביוון הקדומה התפתחה, ובגלל הפגניות (עבודת האלילים) זיקה ברורה בין הפעילות הגופנית לבין זו הדתית והפולחנית מחד ובשל שימת הדגש על הפעילות הספורטיבית האינדיבידואלית (ומכאן האתלטית היחידנית ולא הקבוצתית) מאידך, זכה המנצח לכבוד נשגב, כמעט במעלה לכבוד אלים (דמותו היתה מקור לפיסול, לשירה ולסיפורת. העיר המשגרת את הספורטאי המנצח דאגה לכל מחסורו ואף ביקשה לפתות, בטובות ובעינוגים שונים, אתלטים מצטיינים, שיעתיקו את מקום מושבם אליה, כשהיא חפצה ביקרם, ויותר מזה – ביקרה.
ביוון נמצאו רבים וטובים שהצביעו על הסכנה הגלומה בתופעה זו, בעיקר לטיבו של הספורט ולמעלתם של המישחקים, במיוחד האולימפיים. הספורטאי, כך טענו הוגי דעות מזה ואנשי ציבור אכפתניקים מזה, עלול להתמקצע (היוונים בקשו לשמור, ולפחות במידה מסויימת, על חובבנות בספורט) ולגרום מתוך כך לכירסום מעלת הספורט בחברה היוונית. הפעילות הגופנית, יש לדעת, היתה חלק אינטגרלי (כמעט אובססיבי) משגרת חייו של הצעיר היווני והיתה משוקעת היטב בחינוכו (ב"גימנסיון" – מעין בי"ס תיכון – הוקדש מחצית זמן הלימוד למקצועות עיוניים ומחצית לפעולות ספורטיביות. מקור השם, אגב, הינו "תרגיל שלמענו מתערטלים". התחרויות נערכו בעירום מלא, והסיבות לכך רבות ומגוונות.
חשובה מכך היא העובדה, שהמילה "אתלט" ביוונית (או "אתלטר") משמעה מי שמתחרה עבור הניצחון, וניצחון פירושו זכיה בעטרת טבעית – זר הקלוע מענפי עץ הזית (במישחקים האולימפיים, שנערכו לכבודו של זאוס), או מעץ הדפנה (במישחקים הפיתיים-דלפיים, שנערכו לכבוד אפולו), מה שבא לציין, בין השאר, את רגעיותו של הניצחון, ואת המחיר בדם-יזע-ודמעות, שאמור האתלט ל"שלם" עד המישחקים הבאים. ובכן, למעט מקרים מיוחדים, בהם ערי פוליס פיתו ספורטאים להתחרות למענן, לא "התנגב" הספורטאי בגלי תהילה מקומיים או אזוריים.
פירוש אחר ל"אתלט" הינו – מי שמתאמן לקראת התחרויות. בהקשר זה יצויין, כי במקורות קדומים יווניים מגוונים: שירים וסיפורים וגם דברי הגות, עולה תמונה של הערצה דווקא לספורטאי אשר מתאמץ לנצח, אך נכשל בתחרות, הרבה יותר מאשר למי ש"הלך לו בקלות". הנה לכם: אתונה של 450 לפנה"ס (למשל) מול ישראל של 2004, כאשר כ-2500 שנה חוצצים בין זו לזו.

ידען המדע והחברה

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~930749823~~~185&SiteName=hayadan

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן