החינוך בישראל – ההוצאות הכוללות מהגדולות ב-OECD ההוצאות לתלמיד קטנות מהממוצע

כך עולה מדוח חדש שהוציאה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הסיבה, בישראל אחוז הצעירים גבוה בעשרות אחוזים מאשר בכל מדינה אחרת ב-OCED – 43% מהאוכלוסיה בני 0-24 *ההוצאה הציבורית על חינוך נמוכה בהרבה מאשר במדינות מפותחות אחרות.

תרשים 2 - שיעור יחסי של הוצאה ציבורית ופרטית במוסדות החינוך לכל דרגי החינוך 2012. מקור: למ"ס
תרשים 2 – שיעור יחסי של הוצאה ציבורית ופרטית במוסדות החינוך לכל דרגי החינוך 2012. מקור: למ"ס

החינוך בישראל כאחוז מהתוצר הגולמי הוא בין הגבוהים במדינות שנכללו בהשוואה בדוח שפרסמה אתמול הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. בישראל הגיעה ההוצאה הלאומית לחינוך במוסדות חינוך ל-6.5% מהתמ"ג. באיסלנד וארה"ב יחס זה היה דומה לישראל ועמד על 6.4% מהתמ"ג. מדינות ה-OECD משקיעות במוסדות חינוך בממוצע 5.3% מהתמ"ג. כך עולה בין היתר ממחקר שפרסמה אתמול הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

ואולם השמחה מוקדמת מדי – השוואת ההוצאה הממוצעת לתלמיד במחירים בין-לאומיים קבועים ( – PPP שווי כוח הקנייה) מראה כי בישראל ההוצאה הממוצעת לתלמיד בכל דרגי החינוך נמוכה מהממוצע במדינות החברות ב-OECD.. יתרה מכך, חלקה של ההוצאה הציבורית במימון ההוצאה לחינוך בישראל הסתכם בשנת 2012 (עם החלת החוק למימון גני ילדים) ב-77.1%. חלקה של ההוצאה הציבורית מסך ההוצאה הלאומית לחינוך במדינות אחרות נע בין 68% ל-96%.

בחינוך על-תיכון וגבוה מימון ממקורות פרטיים מגיע בישראל ל-48%, גבוה מהממוצע של מדינות ה-OECD – 30%.

חלקה של התמורה לעבודה (שכר והוצאות נלוות) מתוך ההוצאה השוטפת בישראל היה בין הגבוהים במדינות ה-OECD, בכל דרגי החינוך בהשוואה זו יש להתחשב בעובדה, שאחוז הצעירים באוכלוסייה בישראל גבוה יחסית מזה שבארצות החברות ב-OECD, כך שבישראל מצד אחד אחוז התושבים שעובדים ויכולים לממן את החינוך קטן יחסית ומצד שני אחוז התלמידים גבוה יחסית. כתוצאה מכך ההוצאה לתלמיד בישראל קטנה יותר. בישראל, בשנת 2012, אחוז האוכלוסייה בגיל 24-0 הגיע ל-43.4%; לשם השוואה, אחוז האוכלוסייה בגיל 24-0 במדינות OECD אחרות נמוך בהרבה והגיע ל-28.5% בממוצע.

לוח א –  אוכלוסיית בני 24-0 בישראל ובמדינות נבחרות החברות ב-OECD כאחוז מכלל האוכלוסיה 2012

 

ישראל 43.4
נורווגיה 31.6
הממלכה המאוחדת 30.6
צרפת 30.4
דנמרק 30.3
שוודיה 29.8
הולנד 29.5
בלגייה 29.1
ספרד 25.1
גרמניה 24.1
איטליה 24.0


השוואת ההוצאה במוסדות חינוך לפי דרג חינוך (מראה שבישראל ההוצאה הייתה גבוהה בקבוצת מוסדות של חינוך יסודי, על-יסודי ומכינות קדם-אקדמיות – 4.4% מהתמ"ג בהשוואה ל-3.7% במדינות ה-OECD. במוסדות חינוך על-תיכון ובמוסדות לחינוך גבוה הייתה ההוצאה מהתמ"ג בישראל 1.6%, דומה לממוצע מדינות ה-OECD – 1.5%.

ההוצאה הציבורית לחינוך בישראל (ההוצאה במשרדי ממשלה, ביטוח לאומי ומוסדות לאומיים, רשויות מקומיות ומלכ"רים ממשלתיים), כולל מלגות מחיה לסטודנטים, הגיעה בשנת 2012 ל-5.2% מהתמ"ג, גבוהה יותר מממוצע של 4.8% במדינות ה-OECD.

חלקה של ההוצאה הציבורית במימון ההוצאה לחינוך בישראל הסתכם בשנת 2012 ב-77.1%. חלקה של ההוצאה הציבורית מסך ההוצאה הלאומית לחינוך במדינות אחרות נע בין 68% ל-96%.

בקבוצת המוסדות של חינוך יסודי, על-יסודי ומכינות קדם-אקדמיות בישראל הגיע אחוז המימון הציבורי בשנת 2012 ל-88.9% – קרוב לממוצע במדינות ה-OECD באותה שנה – 90.6%, ודומה לאחוז המימון הציבורי בספרד – 88.7%.
בחינוך על-תיכון וגבוה מימון ממקורות פרטיים נפוץ יותר ומגיע בישראל ל-47.6%, גבוה מהממוצע של מדינות ה-OECD – 30.3% ונמוך יותר מהמדינות: ארצות הברית – 62.2%, ואוסטרליה 55.1%. לעומת זאת, ישנן מדינות שבהן המימון הפרטי נמוך במיוחד : איסלנד – 9.4%, לוקסמבורג – 5.2%, אוסטרייה – 4.7%, פינלנד ונורווגיה – 3.8%.
חלקה של ההוצאה הציבורית לחינוך מסך כל ההוצאה הציבורית בישראל (תרשים 3) היה 12.8% – גבוה מהממוצע במדינות ה- OECD- 11.5%. חלקה של ההוצאה הציבורית לחינוך יסודי, על-יסודי ומכינות קדם-אקדמיות מתוך ההוצאה הציבורית בישראל היה 9.8%, גבוה מהממוצע במדינות ה-OECD – 8.3%.

לעומת זאת, חלקה של ההוצאה הציבורית לחינוך על-תיכון וחינוך גבוה מסך כל ההוצאה הציבורית בישראל עמד על 2.3%, נמוך מהממוצע של מדינות החברות ב-OECD – 3.0%.

תרשים 3 - ההוצאה הציבורית לחינוך, לפי דרג החינוך, כאחוז מסך ההוצאה הציבורית 2012. מקור: למ"ס
תרשים 3 – ההוצאה הציבורית לחינוך, לפי דרג החינוך, כאחוז מסך ההוצאה הציבורית 2012. מקור: למ"ס
תרשים 4 - ההוצאה לחינוך לתלמיד במוסדות ציבוריים ופרטיים לפי דרג חינוך, 2012. מקור: למ"ס
תרשים 4 – ההוצאה לחינוך לתלמיד במוסדות ציבוריים ופרטיים לפי דרג חינוך, 2012. מקור: למ"ס

 

עוד בנושא באתר הידען:

שר החינוך נפתלי בנט והנשיא לשעבר שמעון פרס במסיבת העיתונאים להכרזת תוכנית "נותנים חמש". צילום: דוברות משרד החינוך
שר החינוך נפתלי בנט והנשיא לשעבר שמעון פרס במסיבת העיתונאים להכרזת תוכנית "נותנים חמש". צילום: דוברות משרד החינוך

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

תגובה אחת

  1. כל המערכות המרכזיות במדינה נמצאות בקריסה. מערכת המשפט, מערכת הבריאות, מערכת החינוך, ביטוח לאומי וכמעט כל שירות ציבורי או ממלכתי טובע באי יעילות, אימפונציה ובירוקרטיה מעוררת בלהות.

    לא יהיה מנוס מלבצע רפורמות מרחיקות לכת בכל השירותים הממשלתיים והציבוריים, כי הכל עומד על בלימה
    וממתין להתפרק לרסיסים, וכל עוד מאות אלפי הפקידים המנהלים את חיינו לא יחויבו למדדי תפוקה כדי להמשיך בעבודתם, המצב ילך ויורע.

    מי שחושב שהכל קורה במקרה, טועה. האסטרטגיה של מדינת ישראל היא להתנער מאחריותה לאזרחים ולצמצם למינימום את השירותים שהיא מעניקה להם, הדרך לכך היא על ידי החרבת המערכות המצוינות שנבנו עם קום המדינה עד הבאת המצב לכדי "שוקת שבורה", ואז לגלגל עיניים ולהציע הפרטות ולקיחת אחריות
    על ידי האזרחים.

    יכול להיות שחלק מהמערכות אכן צריכות להפוך ממרכזיות באחריות המדינה ללוקאליות באחריות מוניציפלית או איזורית, אבל שיטת האדמה החרוכה היא נבזית במיוחד, שלא לאמר פחדנית, וגורמת לסבל ולעיוותים רבים
    בדרך לתחתית הבאר.

    מה שמחזיק את המדינה אלו האנשים, המדינה הזו מלאה באנשים נפלאים שבשום מקום אחר לא היו מוכנים לקבל את ההתעמרות הבירוקרטית, את חוסר הביטחון, את יחס הרשויות וסיבוב שעושים עליהם פחות ממאה משפחות השולטות במשק.

    השאלה הנשאלת היא עד מתי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

דילוג לתוכן