סיקור מקיף

דברים שיורמים יודעים: מי צריך מדליות?

גל שולח ספק שאלה ספק טרוניה על אזלת ידה של ממשלתנו "למה יש לנו כל כך מעט מדליות אולימפיות? למה לא משקיעים יותר בספורט כדי לתת לנו גאווה לאומית?"

<a href="https://depositphotos.com. ">המחשה: depositphotos.com</a>
המחשה: depositphotos.com

אז זהו, גל יקירי, ש"לנו" אין מדליות בכלל. אתה ואני מעולם לא השתתפנו באולימפיאדה והמדליות שם, בניגוד למה שעסקני הספורט והעיתונים מוכרים לך הן אישיות ולא לאומיות. הוועד האולימפי הבין לאומי מקפיד שלא לדרג מדינות על פי הישגים (בשם אותה תפיסת עולם הקובעת כי עיר ולא מדינה היא מארחת המשחקים) ולכן אין תוקף רשמי לטבלאות המדליות ואין אפילו דרך מוסכמת לסדר אותן:  לפי מדליות הזהב, כלל המדליות או שקלול בין הכמות לאיכות. כך, באולימפיאדה בייג'ין 2008 דורגה ארה"ב ראשונה בתקשורת האמריקנית (ע"פ כלל המדליות) וסין ניצבה בראש הטבלה בעיתוני סין (ע"פ מדליות הזהב).  הרעיון שהשקעה בספורט הישגי מזכה ביוקרה בינלאומית ובגאווה לאומית נשען על כמה אקסיומות מפוקפקות.

נתחיל בכבוד. לא קשה לנחש, גל, מהיכן שאבת את הרעיון שמדליה היא מקור לגאווה לאומית  והמדינה צריכה לשלם עבורה. זוהי המנטרה הקבועה של עסקני הספורט ששרים ממהרים לאמץ כדי להוכיח "עשייה" בתחום. משרד התרבות והספורט חושב כמוך  ובאתר הרשמי תמצא למשל כי השחיינית  אנסטסיה גורבנקו   " "סיפקה לנו רגעים של גאווה ישראלית כשהתייצבה בראש הפודיום האירופאי בימים מורכבים אלו" (הימים המורכבים הם ימי הטילים והמהומות של מבצע שומר החומות בהם רובנו לא היינו מרותקים לתחרויות שחייה). לא פעם מושווים ספורטאים מצטיינים לשגרירים המייצגים את המדינה. אלא שלהשוואה  בין ספורטאי באולימפיאדה לשגריר נדרשת חוסר הבנה של עצם הרעיון האולימפי או של מושג הייצוג הדיפלומטי וכאילו בכוונה להכעיס, ניצבות בצמרת טבלת המדליות למיליון תושבים מדינות עניות כאתיופיה, קניה וקובה שלא השקיעו מיליונים במימון ספורטאים ובמתקנים יקרים.

השרה לבנת קפצה על הפודיום

לא רק אצלנו מאוהבים הפוליטיקאים בספורט ההישגי. כאתונה 2004 כשזכה הגולש גל פרידמן במדליית הזהב היחידה של ישראל עלתה שרת הספורט דאז לימור לבנת להצטלם איתו על הפודיום היא הצטרפה בכך לשורה ארוכה של מנהיגים שראשיתה עוד בראשי ערי המדינה של יוון הקלאסית שניכסו לארצם או לעצמם את תהילת הזכייה האולימפית. בהתאם נדחפות מדינות נוספות להשקעה מסיבית באתלטים מחוננים והתוצאה היא שמחירה של מדליה מתייקר מאולימפיאדה לאולימפיאדה, בשנת 2016 חישבה סוכנות הידיעות הפיננסית בלומברג את מחירה של מדלייה אולימפית למשלמי המיסים האמריקאים. התברר כי מזחלות שלג לבודדים (Luge)  הוא המקצוע היקר ביותר, כל מדליה בענף זה עלתה בהשקעה של למעלה מ14 מיליון דולר דולר בעוד מדליית סקי באותה אולימפיאדת חורף מחירה כמיליון וחצי בלבד.  משלם המיסים האמריקני מוציא כ12 מיליון דולר על הזכות לראות קשת בן ארצו עונד מדליה בעוד ההשקעה הציבורית במדליית טניס היא כ800 אלף דולר – הפרש הנובע כנראה ממקורות מימון עצמיים של הטניס.

אבל הנחה בעייתית עוד יותר היא שזכייה במדליה אולימפית או אליפות עולם "מחזירה את ההשקעה" בחיזוק שביעות הרצון, היוקרה או הגאווה הלאומית.

נתחיל ביוקרה הבינלאומית. בחן את עצמך גל: האמנם מוקיר מעצמות אולימפיות כמזרח גרמניה ז"ל, רומניה של צ'אושסקו או ג'מייקה?  בכמה עלתה יוקרתה של סין בעינייך בעקבות השמעת המנון סין פעמים רבות באולימפיאדות האחרונות? רוב חובבי הספורט מרוכזים בנבחרות  שלהם או בענפי ספורט המעוררים את סקרנותם ופרט לנו כאן מעטים האנשים שמחפשים את שמה של ישראל בטבלת המדליות הארוכה והמשעממת כדי לשרוק בהתפעלות או לגחך בבוז.  

ומה בקשר למצב הרוח? האם לא שווה להשקיע כדי לתת קצת נחת רוח לעם?

קשה לקבוע כמה שמחה מביאה זכייה "שלנו" במדליה. סקרים מקיפים הראו שאכן, לניצחון ספורטיבי יש השפעה חיובית על שביעות הרצון באוכלוסייה. מחקר סטטיסטי בארה"ב מצא אפילו ירידה בשיעור ההתאבדות בקרב שוכני ערים שזכו באליפויות כדורסל, כדור בסיס או פוטבול. אבל אותם מחקרים ממש מראים גם שתחושת האושר הזו קצרת טווח ומה שאכזרי יותר – יחסית. השמחה הספורטיבית ואחותה – האכזבה תלויות בציפיות המוקדמות. בסקרים שנערכו במהלך ואחרי מונדיאלים בכדורגל התברר שמי שנבחרתם העפילה לשלב גבוה ממה שציפו לו קבלו מנה גדושה של שמחה בהשוואה לאזרחי מדינות שהעפילו לאותו שלב אך ציפו להישג מרשים עוד יותר. ההשקעה בגל פרידמן החזירה "דבידנד שמחה" אך יצרה רף ציפיות שהעמיק  האכזבה באולימפיאדה הלא מוזהבת ב2008. אבל האם ניתן בכלל למדוד את "כמות השמחה" שמייצר ניצחון? לדעת הכלכלן גאורגיוס קבטוס (Georgios Kavestos)  התשובה חיובית והוא בדק  כמה שמחה "מרוויחים" משלמי המיסים על השקעתם. בסקר רחב היקף ב12 ממדינות אירופה נשאלה השאלה הפשוטה "כמה טוב לך בימים אלו?" קבסטוס בדק עד כמה הצלחות אולימפיות וזכיות בגביעי עולם וגביעים אירופאים מצליחות לגרום אושר לאנשים (ובמילים אחרות "להחזיר את ההשקעה"). התוצאות יאכזבו את עסקני הספורט. השיפור במצב רוח עקב הצלחה אולימפית קטן מאוד ועובר את סף המובהקות הסטטיסטית רק בקרב גברים בני פחות מ50 בעלי הכנסה גבוהה, בדיוק הקבוצה הזקוקה פחות מכל לשיפור נוסף במצב הרוח. אותו מחקר מצא  כי אירוח של  אירוע ספורטיבי גדול עושה מה שזכייה במדליות לא מצליחה לעשות – לשפר באופן מובהק את מצב הרוח הקולקטיבי. אולי כי במדינה המארחת כמעט כל אזרח הוא שותף או מכיר אישית שותפים פעילים ולא רק צופה מסלון ממוזג באתלטים מזיעים.  השקעה ציבורית בספורט המבוססת על ספירת מדליות גורמת להתמקדות במספר קטן של ענפים בכל מדינה – אותם ענפי ספורט שיש להם תשתית , מודעות ציבורית ומומחים כך אחוז ניכר מהמדליות הסיניות באולימפיאדות מגיע מקפיצות למים ואוסטרליה התמקצעה במקצועות השחייה.

ומה בדבר הגאווה הלאומית? האם לא כדאי להשקיע עוד כמה מיליונים כדי לאחד את עמנו ולזקוף את ראשו?

גאווה לאומית היא מושג מורכב, היא קשורה לזהות, לנאמנות, להערכה עצמית והיא מעין מקבילה ציבורית למושג המעורפל לא פחות "כבוד עצמי" אצל הפרט. זוהי הנקודה החזקה בטיעוני ההשקעה בספורט ההישגי משום שהגאווה הלאומית ישנונית מטבעה ויש צורך בטקסים, סמלים חגיגות לעורר אותה.  ספורט מספק אכן  הזדמנויות להציף את ההשתייכות הלאומית לתודעה. הלאומיות בכלל ניזונה ממאגר של סיפורים המלכדים בני אדם סביב רעיון או מאפיין ייחודי המבדיל אותם מהאחרים. זכיה אולימפית בהחלט עשויה להוות סיפור מלכד כזה אלא שלא כל צוואר מעוטר יספק את הסחורה. עבור סיפור  לאומי לא די ב Happy End – עליו להתקשר לדימוי העצמי של הקהילה. זה מתרחש כאשר הזכייה היא ב"ספורט לאומי" כדוגמת כדורגל בדרום אמריקה או הוקי קרח בקנדה. סיפור הצלחה שאינו מזוהה עם התרבות המקומית לא ישתלב כחלק מהסיפור הלאומי ותרמתו לגאווה או לאחדות תהיה מזערית. כך זכתה נבחרת המזחלות של ג'מייקה הטרופית שהתעקשה להתחרות באולימפיאדת החורף בסימפתיה רבה אבל לא הותירה חותם על הגאווה הלאומית. כאן מתנגשת לעיתים הגאווה בכלכלה את המדליות קל יחסית ללקט בענפים "צדדיים" דוגמת חתירה או גלישת גלים שהקשר שלהם לדימוי העצמי הישראלי רופף.  

מהתבטאויות עסקנים ופוליטיקאים על חשיבות הספורט ההישגי עולה דימוי הגאווה הלאומית כמעין דלי דולף או מיכל דלק שיש למלאו מפעם לפעם בהישגים מעוררי גאווה כדי שלא יתרוקן חלילה. המחקר הסוציולוגי מראה שגאווה לאומית היא מאפיין יציב מאוד של אוכלוסיה, השינויים במידת הגאווה ובנושאי הגאווה הזו קטנים מאוד ואיטיים.  השפעתו של מאורע בודד (דוגמת זכייה במדליה) כל מידת הגאווה אפסית.

ואל נשכח, יש עוד כמה תחומים בהם יכולה להתבטא הגאווה הלאומית ישראל נמצאת במקום מכובד כאשר משווים את שתשובה לשאלה  "עד כמה אתה גאה בארצך" למרות שאנחנו נמצאים במקום אחרון כמעט כגאווה הספורטיבית. למעלה מ150 מדינות משתתפות באולימפיאדה וכ60% מהמשלחות ישובו הביתה בלי אף מדליה בעוד  10% מהנבחרות משיגות כ70%מהמדליות. למרות הנתונים הללו לרוב המדינות דלות ההישגים אין בעיית גאווה לאומית.

לסיכום, גל המדינה משקיעה דווקא לא מעט בספורט הישגי, ההשקעה בספורטאי הנחשב לפוטנציאל אולימפי גבוהה בהרבה ממה שיכול מוסיקאי מחונן, למשל לקבל. מההשקעה הזו אולי יקבלו כמה מאיתנו מנה צנועה של שמחה, גאווה לאומית ככל הנראה לא תצמח מזה.

עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל [email protected]

עוד בנושא באתר הידען:

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

2 תגובות

  1. ניתוח ממש מעניין
    תמיד חשבתי שהשקעה בספורט תחרותי בטח ברמה אולימפית זה בזבוז כסף. עדיף בהרבה לדעתי להשקיע בספורט עממי ובספורט בגילאי הנוער, לדוגמה סבסוד חוגים. (הוכח כמפחית התמכרות, ועישון)
    אפשר להוסיף ניתוח המשך על התועלת באירוח אולימפיאדות ואירועי ספורט גדולים (כמו מונדיאל)

  2. זה בזבוז כספים לאומי על דבר שנקרא "ספורט אולימפי" למרות שאין לו מודל כלכלי או ערך בידורי לשעות הפנאי. המדינה לא צריכה את זה, וזה ממשיך רק כי אף אחד לא רוצה לנתק את מכונת ההנשמה. ועם כל הכבוד יבוא שכירי חרב למדינת ישראל כדי "להשביח את הגנים" זה פשוט רמאות לאומית, לא סתם מכבי נהפכו לר"ת מי כאן בכלל יהודי.
    השאלה האמיתית היא למה בכלל צריך את זה, אם רוצים מוסד מיותר עם גאווה לאומית יש לנו כבר אחד, זה נקרא נשיא המדינה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן