ד”פ שואל: כלבים גדולים חיים פחות מקטנים אז איך זה שאצל בני אדם הגבוהים בריאים יותר?
העולם, חייבים להודות, שייך לגבוהים: רק בשמונה מתוך 30 מערכות בחירות בארה”ב מאז שנת 1900 ניצח המועמד הנמוך את יריבו הגבוה ,כ 90% מהמנכ”לים גבוהים מהממוצע ונתונים סטטיסטים מראים בעקביות על פער מובהק בהכנסה לטובת גבוהי הקומה. נראה שלהצלחתם הכלכלית והחברתית של הגבוהים קשורה גם לבריאותם: מחקרים מראים כי אנשים נמוכים חולים יותר במחלות לב. מחקר שהשווה לא פחות מ 35,000 זוגות תאומים נמצא כי למרות שצמחו באותה סביבה וחלקם (התאומים הזהים) חלקו את אותו מטען גנטי בדיוק היו סיכוייו של התאום הנמוך למות ממחלות לב גבוהים באופן מובהק ועקבי משל אחיו הגבוה. ככלל, עליה של 5 ס”מ בגובה מקטינה את התמותה ממחלות לב בכ6% ואת התמותה משבץ בלמעלה מ10%.
מאז אמצע המאה ה-19 נרשמה בו זמנית קפיצה בתוחלת החיים עם זינוק מרשים לא פחות בגובה: האירופי הממוצע מתנשא בלא פחות מ20 סנטימטרים מאבותיו ומאריך ימים בכחצי יובל שנים מהם. לגידול הזה בגודל הגוף השלכות סביבתיות הרסניות: כדי להאכיל, להלביש, לשכן ולהסיע אדם בגובה 180 ס”מ צריך להשקיע משאבים גדולים יותר באנרגיה, מים וקרקע משנדרש עבור אדם שגבהו 160 ס”מ. אם נכפיל את ההפרש הזה ב9.7 מיליארד הנפשות הצפויות לאכלס את כדור הארץ בשנת 2050 ניווכח שהגידול בגובה הוא בעיה קשה לדורות הבאים. אבל האם לפחות מבחינה בריאותית האנושות מרוויחה מהצמיחה הזו?
בטבע, בעלי חיים גדולים מאריכים חיים יותר מקטנים: פילים וליוויתנים מגיעים לתוחלת חיים כמעט אנושית ואילו מכרסמים מבלים לא יותר משנתיים בעולם. הסיבה לכך, מסכימים רוב הביולוגים, היא שבעלי חיים קטנים צורכים יותר אנרגיה ביחס למשקלם ולכן גם הנזק המצטבר לרקמות מהיר יותר. למה שאותה חוקיות לא תפעל גם על בני אדם גדולים? לכאורה קשה להתווכח עם ממצאים כה מובהקים המקשרים גובה לבריאות, כמעט בכל תרבות אנושית תעדפנה נשים בן זוג גבוה ונראה שזהו אכן סמן “טבעי” לבריאות שהמחקר הרפואי מאשר את אמינותו. ובכל זאת יש המערערים על ההנחה הזו.
תומס סאמארס (Thomas Samaras) שכתב לא מעט על הקשר שבין גובה לבריאות מנסה להוכיח כי הסטטיסטיקה משקרת: הבעיות הבריאותיות שמהם סובלים אנשים נמוכים אינן תוצאת המחסור בסנטימטרים אלא להיפך: הקומה הנמוכה היא תוצאת מחלות ילדות שממשיכות לגבות מחיר לכל אורך החיים. הגובה המירבי אליו יכול אדם לצמוח קבוע בגנים והגובה אליו מגיעים בפועל בסופו של גיל ההתבגרות, כלומר המידה בה ממומש הפוטנציאל הזה קשור לתזונה, למחלות ילדות (כך, למשל, גובות מחיר בגובה מחלות זהומיות של דרכי העיכול ודלקות במערכת הנשימה) ולמשאבים שעמדו לרשותנו עוד לפני הלידה: תאומים נמוכים בממוצע ממי שזכו לגדול לבדם ברחם.
מיצוי הפוטנציאל
אצל יפנים, למשל, פוטנציאל הגובה קטן יותר מאשר אצל האמריקני הממוצע אך מי שהגיע למיצוי פוטנציאל הגובה שלו הוא מי שזכה לילדות בריאה והבריאות הזו תלווה אותו הלאה ללא קשר לגובה הסופי. כך, למרות שבתוך כל קבוצה אתנית הגבוהים בריאים מהנמוכים הרי שבתנאי סביבה שווים דווקא קבוצות נמוכות בריאות יותר. בקליפוניה בה ניתן לבצע השוואה בין קהילות מהגרים שונות שכולן זוכות לתזונה נאותה ושרותי רפואה מתקדמים דווקא יוצאי מזרח אסיה בריאים יותר משכניהם הלבנים שגבוהים מהם בכ10 ס”מ בממוצע. אבל סאמארס לא מסתפק בהבהרה הסטטיסטית הזו. לטענתו גובה כשלעצמו לא רק שאינו מועיל אלא מזיק ממש לבריאות.
כדי להזרים דם לגוף ארוך יותר צריך החדר השמאלי של הלב המזין את אבי העורקים להיות גדול וכבד יותר אצל אדם גבוה וגדול זה של שריר הלב הוא גורם סיכון למחלת לב. גם לחץ הדם של אנשים גבוהים גבוה יותר מה שמגדיל את הסיכון לשבץ. חוקרים אחרים מצביעים על גורם סיכון אחר לרעת הגבוהים: כדי לגדל גוף ארוך צריך יותר תאים כלומר יותר חלוקות תא במהלך הגדילה. כידוע, מספר החלוקות שיכול כל תא לעבור אינו בלתי מוגבל ולכן לאנשים גבוהים יש תאים “זקנים” יותר מלחבריהם הנמוכים. כדי לבחון זאת נבדקה יכולת ההתחדשות של הפיברובלסטים: התאים האחראים על ייצור הקולגן הוא החלבון השומר על עורנו מתוח אצל בני 90. נבדק הקשר שבין הגובה למספר החלוקות שהתאים הללו עוד מסוגלים לעבור.
כיוון שבני ה90 ומשהו נוטים לאבד גובה כתוצאה מהדלדלות הסחוס שבין חוליות השדרה נמדדה גם מוטת הידיים: המרחק בין קצות האצבעות של שתי הידיים כשהן פרושות לצדדים, השווה בקירוב לגובה (כפי שידע כבר ליאונרדו דה וינצ’י כשצייר את האדם הוויטרובי המפורסם). כפי שצפו החוקרים, התאים שנלקחו מישישים הנמוכים הצליחו להתחלק יותר פעמים מתאי הזקנים הגבוהים.
כדי לעקוף את ההטיה לטובת הגבוהים במחקרים על קבוצות אנשים בעלי גנטיקה דומה מציע סאמארס להשוות קבוצות אתניות שכנות החולקות אותה סביבה אך שונות בגובהן בשל הבדלים גנטיים ומראה כי באופן עקבי הנמוכים בריאים יותר מהגבוהים. כך, למשל, רק כ2% מהמוסלמים בתת היבשת ההודית סובלים ממחלות לב לעומת 7% משכניהם ההינדים הגבוהים מהם. בקרב שבטי האינדיאנים בארה”ב תחלואת הלב עולה ככל שעולה גובהם הממוצע של בני השבט ובקרב עמי אירופה גברים פוטוגלים (גובה ממוצע 165 ס”מ) בריאים יותר מהאיטלקים (170 ס”מ) והרבה יותר מהגרמנים ( 175 ס”מ). החולים ביותר במחלות לב הם גם הגבוהים ביותר – הסקנדינבים. עדות נוספת ליתרונם של נמוכים הוא תוחלת חייהם הארוכה של תאומים מבוגרים. הצמצום במשאבים ברחם הצפופה הופך תאומים, ובפרט תאומים זהים לקטנים יותר בלידתם וגם בבגרותם כלומר הם מעין מקבילה אנושית לעצי בונסאי (שכמה מהם מגיעים לאריכות ימים מופלגת). מחקר שעקב אחר תאומים שנולדו בין השנים 1917 ל1927 וששרתו בצבא ארה”ב (כלומר מדגם שאינו כולל את מי שמשקל הלידה הנמוך גרם לו מוות מוקדם או נכות) מצא כי תוחלת חייהם של התאומים הזהים הייתה 82 שנים, של התאומים הלא זהים 80.5 ואילו תוחלת חייו הממוצעת של מי שנולד לבדו באותם שנתונים היה 73 שנים בלבד. נטייתם של צבאות , מאסז מלחמת העולם הראשונה, לרשום את גובהם של מתגייסים צעירים הוא מכרה זהב סטטיסטי: במחקר על תוחלת חייהם של חיילים לשעבר באי סרדיניה (אוכלוסייה הומוגנית למדי מבחינה גנטית ותזונתית) נמצא כי קומה נמוכה מ 161 ס”מ בגיל 20 מנבאת תוספת של שנתיים לחיים.
כיוון שקשה להפריד אצל בני אדם את הגנטיקה מהסביבה פונים חלק מהחוקרים לעזרת ידידנו הטוב ביותר. אצל כלבים נצפית מגמה ברורה: הגזעים הקטנים מאריכים ימים יטותר מהגדולים: כלבי צ’יוואווה חיים יותר מכלבי זאב וכלבים גדולים מאוד כדוגמת הדני הענק או כלבי סאן-ברנארד מתים בגיל 6-7. התופעה, לכאורה, פרדוקסלית: בהשוואת אורכי חיים בין מינים שונים ניכרת עדיפות לגדולים אבל כשבודקים זנים שונים של אותו מין או מינים קרובים מאותו סוג דווקא הקטנים מובילים, כך מאריך הפיל האסיאתי הקטן ימים הרבה יותר מהפיל האפריקני הגדול והפוני מגיע לזקנה מופלגת בהשוואה לסוסי המרוץ הגבוהים.
תיאוריה מקובלת גורסת שאורך תקופת הצמיחה אינו משתנה הרבה כך שזנים גדולים מגיעים למימדיהם ע”י צמיחה מהירה יותר בילדות ועומס זה של גדילה מהירה גובה מחיר בריאותי בבגרות. כך נאלץ גור הדני הענק לגדול פי 100 בשנת החיים הראשונה בעוד הפודל מסתפק תוספת משקל של פי 20 באותו פרק זמן (אחיות טיפת חלב שלנו מסתפקות בגידול של פי 3 במשקל עד יום ההולדת הראשון). צמיחה מהירה יוצרת הרבה רדיקלים חופשיים שאת הנזק שהם גורמים ירגיש היצור הגדול בבגרותו. מחקרים מהשנים האחרונות מתמקדים בהשפעתו מקצרת החיים של הורמון הגדילה. ההורמון שעד לפני כמה עשורים שווק כסגולה לנעורים נצחיים מתברר כמעלה סיכון למגוון מחלות מסרטן ועד סכרת וכמזרז את הדרדרות יכולות מוחיות בזקנה. כאשר ניתן הורמון גדילה לזן עכברים ננסים מאריכי חיים העכברים צמחו יותר ומתו צעירים יותר מאחיהם שלא קיבלו את תוספת ההורמון, הארכת חיים נרשמה גם כשהגדילה עוכבה באמצעות הגבלת התזונה.
כיוון שאף אחד לא יעלה על דעתו לגדל “ילדי בונסאי” באמצעים כאלו הרי שגובה, תהיה משמעותו הבריאותית אשר תהיה, אינו בשליטתנו ולכן לא נותר אלא להרגיע הורים שאחוזון הגובה של ילדם מטריד אותם ולקוות שתחזיותיו הקודרות של סאמארס לא יתגשמו בעולם הגבוה אליו הם צומחים.
עוד בנושא באתר הידען:
תגובה אחת
משחקים בסטטיסטיקה אין כל בסיס מדעי לכתבה זו