בעלי אסר לצחוק בביתנו

במכתב לשבועון המצרי "אחבאר אל-יום" מתארת אשה מצרייה את חייה, מכוסה מכף רגל ועד ראש ב"נקאב", כלואה בביתה, מנותקת מהעולם החיצון וזרה לילדיה, שחינוכם ייצר בורות ואלימות. היא תוהה מדוע התקשורת המצרית מתמקדת בשחרור האשה האפגנית

תצלום: רויטרס
השוק בקהיר. נשים מצריות חיות עד לרגע זה בדיוק כפי שחייתה האשה האפגנית

עורך השבועון המצרי הממסדי, "אחבאר אל-יום", איברהים סעדה, פירסם ב-29 בדצמבר מכתב ארוך שהגיע אליו מאשה מצרייה שהשתמשה בשם עט. בהקדמה למכתב מספר סעדה, שהחליט לפרסמו לאחר שהתייעץ עם כמה מעמיתיו ואלה אמרו לו כי הם מכירים סיפורים דומים ואף קשים יותר. להלן קטעים מהמכתב.

אל איברהים סעדה,

אתם בעלי הטורים בירכתם, כל אחד על פי דרכו ובהתאם לאומץ לבו, על הצלתו הקרובה של העם האפגני מעינויי הג'אהיליה (התקופה הקדם-איסלאמית) שמהם הוא סובל שנים רבות. העיתונות וערוצי הלוויין הערביים והמערביים שידרו את תמונות השמחה שהציפו את אפגניסטן לאחר שהעם האפגני ניצל מאש הבורות והקנאות העיוורת, ולאחר שהאשה האפגנית ניצלה מן הקשיחות של השלטון ומהתעקשותו להשפילה, לרודפה, לבזותה ולשלול ממנה את כל מה שאללה התיר לה.

שופרות התקשורת שלכם לא הפסיקו להלל את שחרורה של האשה האפגנית. אתם, אדוני התקשורת במצרים וביתר מדינות ערב, מציגים את המתרחש במדינות אחרות, אך לא את מה שמתרחש בזירה המקומית. ממגדל השן שלכם אינכם רואים ואינכם שומעים את שמתרחש מתחת לאפכם, והוא משול להר געש הממתין להזדמנות הראשונה כדי להתפרץ ולהבעיר את האדמה כולה.

לי היו חיים רגילים וילדות מאושרת במשפחה פשוטה ודתית המקפידה על הוראות דתנו הסובלנית. אתרע גורלי ואינני יפה; למרות זאת לא הייתי עצובה ולא קינאתי בחברותי היפות. משפחתי עודדה אותי לעבוד במשרה התואמת את השכלתי. כל בני משפחתי אינם מבחינים בין בנים לבנות, בעיקר בכל הנוגע לזכות לעבוד.

אדם צעיר ביקש את ידי. הלכתי שבי אחר אישיותו והגינותו. הוא היה דתי אך לא קנאי. הוא לא התנגד שאמשיך בעבודתי הצנועה באחת החברות במגזר הפרטי, לצדם של עשרות גברים. ואולם, בטרם הסתיים מה שמכונה "ירח הדבש", הופתעתי לגלות גבר שונה שלא הכרתי. החיוך שלא מש משפתיו נעשה נדיר. הסובלנות שלו נהפכה בן לילה לנוקשות, שתלטנות ודיקטטורה. שבוע לאחר הנישואים הוא ביקש ממני לשבת מולו כדי להקשיב להוראותיו:"ראשית, עליך לקטוע כל קשר עם מקום העבודה שלך באופן סופי. אינך נדרשת להגיש את התפטרותך, כל מה שנדרש ממך זה לא ללכת עוד לעבודה, ואז יפטרו אותך אחרי 15 ימים בהתאם לחוק, בלי שתקבלי זכויות כלשהן, משום שאת לא זקוקה להן.

"שנית, ברור שלא זכית ליופי כלשהו ועליך להודות שהאיפור המלאכותי אינו משפר את מראה פניך. הסתפקי בכך שהסכמתי לקבל אותך במצבך. את נדרשת להיפטר מיד מכל החטאים האלה – כלומר, כלי האיפור.

"שלישית, אני יודע שפניך אינם מושכים את הגברים, אבל לא ניתן להוציא מכלל אפשרות שבקרב הגברים יש כאלה הצמאים לכל אשה. נאסר עליך לעורר את תאבונם. הדרך היחידה להשיג זאת היא ללבוש בגדים שיסתירו אותך מעיניהם הנואפות.

"רביעית, בתקופת ילדותך היו פנייך גלויות ושערך חשוף. זהו חטא חמור שאללה יבוא חשבון עליו עם אביך, אמך ואחיך, עוד לפני שיבוא חשבון עמך. למזלך אללה העניק לך את הזדמנות חייך בכך שביקשתי את ידך, כדי שאציל אותך מעינויי הגיהנום שהיה נגזר עליך. את נדרשת מרגע זה לקרוע את כל בגדייך ולשרוף את כל בגדי המשי והלבוש התחתון. תבוא לכאן תופרת שתתפור לך את הלבוש היחיד שאשה מוסלמית צריכה ללבוש בתוך ביתה ומחוץ לו, המכסה את גוף האשה מכף רגל ועד ראש. אני לא אסתפק ברעלה, המעוררת את היצרים יותר מאשר מגינה (על האשה), ולא אסכים לבגדים צבעוניים; רק בצבע שחור. לא אסכים לידיים חשופות. הבגד האיסלאמי אינו מתיר יותר מאשר את 'מכתו של משה' (דרבאת מוסא – כינוי לחלון המלבני ב'נקאב'), שרוחבה כרוחב העיניים".

סירבתי ל"צווים" האלה וחזרתי לבית משפחתי והתלוננתי לפניהם על הדברים המפתיעים ששמעתי. אבי ואחי הבכור נפגשו עם בעלי ואמרו לו את מה שלא העזתי אני לומר לו. לאחר הפגישה אמר לי אבי שבעלי הופתע מהתנגדותנו, נהג במתינות ואמר שמטרתו היחידה היתה להגן עלי ועל אמונתי הדתית.

אני מבקשת ממך שלא תכעס עלי אם אודה, כי לאחר שחזרתי לביתו קיבלתי על עצמי את ארבעת הצווים. בעלי הביא תופרת לבושת נקאב, שעד לרגע זה לא ראיתי את פניה למרות שהיא יוצאת ונכנסת בביתי כבר עשרים שנה. יש לי בגדים רבים, כולם בצורת גלימה המסתירה כל סנטימטר מגופי, פרט ל"דרבאת מוסא", לעיניים, בשני צבעים: שחור כדי לצאת מן הבית ולבן כדי להסתובב בתוך ביתי.

חייתי עם בעלי קרוב לרבע מאה ואני נשבעת שבכל אותה תקופה לא ידעתי אושר יותר מאשר שבוע אחד. אני אם לשישה ילדים, ארבע בנות ושני בנים. בעלי סבור כי ההצדקה היחידה לנישואים היא הגברת הילודה באומתו של מוחמד. אילולא הייתי כבר בת ,53 הוא לא היה מסתפק בשישה ילדים.

בעלי, שאללה יסלח לו, הוציא לאחר ירח הדבש "צו" נוסף שלפיו אסור לצחוק בביתנו. הצחוק, הוא אמר לי, הוא מתכונותיו של השטן. תאר לעצמך, אדוני, כיצד נראה בית מלא בילדים שנאסר בו לצחוק או לשחק. הוא הביא שייח עיוור ששינן לילדים את הקוראן במשך כל שעות הבוקר. כאשר מלאו לבתי ארבע שנים דרש ממני בעלי לכסות את שערה. כשמלאו לה שבע נאלצתי להלבישה נקאב.

^^מדוע עלי ללבוש נקאב?^^

בביתנו אין טלוויזיה או רדיו משום שאלה אסורים בדת, מבלבלים את הילדים ומסיטים אותם מן המטרה היחידה שלשמה נבראו. בביתנו היו רק רשמקולים שפעלו בכל שעות היום והשמיעו פסוקי קוראן ודרשות של חכמי דת. יש לנו מאות קלטות.

בעלי סבור כי החינוך על כל שלביו מתאים לבנים, אך אין בו כל תועלת לבנות. הוא הסכים שבנינו ילמדו בבית ספרובאוניברסיטה, ואולם בשביל ארבע בנותינו הוא בחר במכון דתי הקרוב לביתנו כדי שילמדו דברים, שלשנינו אין מושג מה הם, על הדת והשריעה. המכון הזה הוא מעין דירה בקומת הקרקע והוא מקבל רק נערות צעירות. לתוכנית הלימודים שלו אין כל קשר לתוכנית הלימודים הממשלתית ולכן תעודת הבגרות שהוא מעניק אינה מוכרת.

בנותי בורות לחלוטין בכל הנושאים שבתוכנית הלימודים הממשלתית. הן יודעות לקרוא ולכתוב, ולדקלם פסוקי קוראן וחדיתים (צווי התורה שבעל פה). בנינו לעומת זאת ממשיכים להצטיין בבתי הספר הממשלתיים ובאוניברסיטה. אשר לי, אינני יודעת דבר ממה שמתרחש מחוץ לכותלי דירתנו פרט למה שמספרים לי אחי ואחיותי. אין לי כל אפשרות להתקשר אליהם ועלי להמתין לביקוריהם, שמחייבים אישור מראש מבעלי.

לעתים קרובות הוא ציווה עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי לכוון את קרובות משפחתנו ושכנותינו (לדרך המוטב), כדי שכף הזכות שלהן תגבר ביום הדין. יום אחד אמר לי עם שובו הביתה: "ראיתי את שכנתך מול דלת ביתה חצי עירומה, מדברת עם גבר! לכי אליה מחר ועשי כל שביכולתך כדי לכוון אותה (לדרך המוטב) ולהצילה".

למחרת שלחתי את בנותי הקטנות עטויות רעלה לבקש מהשכנה להתיר לי לבקרה לכמה דקות. הופתעתי לגלות שהיא לובשת שמלה רגילה מכובדת, אותה שמלה שהיא לבשה יום קודם, כאשר פתחה את דלת ביתה כדי לשלם את חשבון החשמל לפקיד משרד האנרגיה. התבוננתי בגופה של שכנתי אך לא מצאתי כל חלק גוף עירום, חוץ מפניה וידיה. שאלתי את שכנתי: "מדוע אינך לובשת נקאב?" במקום להשיב לשאלתי, היא מיהרה לשאול אותי: "מדוע עלי ללבוש נקאב? הראי לי פסוק אחד מהקוראן או חדית אחד המחייב אשה מוסלמית מאמינה ללבוש את מה שמכונה נקאב?" שכנתי לא הסתפקה בכך והוסיפה: "אינני יודעת מדוע את מסכימה שהזכויות הבסיסיות ביותר יישללו מילדייך".

בעקבות הביקור הזה החלטתי לבצע את מה שהתכוונתי לעשות עשרות פעמים, אך בכל פעם פחדתי מזעמו של אללה. ניצלתי את ההזדמנות שבעלי והילדים יצאו להתפלל ב"זאוויה" (מקום תפילה לא רשמי), לקחתי סכין חדה וחתכתי את הוורידים בידי. ישבתי על כיסא עץ קטן והתבוננתי בתחושת הקלה, שכמוה לא ידעתי זה רבע מאה, בזרם הדם. התחלתי למלמל בדממה בקשות מחילה מאללה. רצה אללה שאשוב לחיים לאחר שכבר חשבתי שהצלחתי להיפטר מהם.

ילדי ובני משפחתי התקבצו סביב מיטתי ופניהם הביעו שמחה על חזרתי אליהם. לעומת זאת, פרצופו של התליין היה, כתמיד, קפוא, כעוס וזועם. הוא התעקש להשפיל אותי ולפגוע ברגשותיהם של אחי, אחיותי ובנותי כשאמר: "ביצעת פשע שאין לו מחילה. אל תחשבי שאללה מחל לך בכך שהחזיר אותך לחיים. המטרה בהחזרתך לחיים היא שתבלי את שארית חייך בניסיון לכפר על חטאך הגדול".

נסיעה מסוכנת במכונית

לא כעסתי על דבריו, משום שלא היה בהם כל חדש. אין מלה ממה שהוא אומר ששווה לחשוב עליה או לכעוס בגללה. שבתי לגיהנום שלי ולבית הכלא שלי. המוזר הוא שהתליין שלי חשב, בפעם הראשונה לאחר רבע מאה, שהוא צריך "לשפר את מצב רוחי". הוא נכנס לחדר ואמר: "אני יודע שכעסת כאשר לאחר נישואינו אסרתי עליך לנהוג במכונית, כדי להגן עליך ולהקפיד על הוראותיו של בורא שמים וארץ. כעת מותר לך לנהוג במכונית לאחר ששמעתי פסק הלכה המתיר זאת בכמה תנאים, שהחשוב שבהם הוא שצריך להיות משגיח לצדך במכונית, למשל, אחד מבנינו. קניתי לך מכונית חדשה והיא עומדת מול הבית. הבה ונרד מיד לנסות אותה".

לא הגבתי על דבריו, ורק התפלאתי בלבי על האדם הזה שחושב שכשהוא מתיר לי לשוב לנהוג במכונית הוא עושה ויתור גדול ומגלה סובלנות אדירה. או אולי הוא סבור שרציתי למות משום שנשללה ממני הזכות לנהוג במכונית ולא בגלל הרעל שהוא הפיץ בחיי ובחיי ילדי.

ירדתי עמו כדי לנסוע במכונית החדשה. כאשר הוא ביקש ממני לשבת ליד ההגה, מחיתי ואמרתי: "כיצד אני יכולה לנהוג במכונית בשעה שאני עוטה נקאב. אתה יודע שראייתי חלשה ואם אשים משקפיים מתחת לנקאב לא אראה דבר". בעלי לא הגיב, הוא רק התיישב לצדי והורה לי לנסוע.

נסענו ברחוב אחד או שניים. אני התנגשתי באנשים ובמכוניות מכל הכיוונים. המדהים הוא שעברנו בקרבת אנשי משטרת התנועה וקצינים, ואיש מהם לא מחה על כך שאני נוהגת לבושה בנקאב או על העובדה שאני מסכנת את חיי העוברים והשבים ואת רכושם, שלא לדבר על חיי שלי וחיי מי שישב לצדי. נהפוך הוא, אנשי משטרת התנועה הביטו עלינו בשביעות רצון, הערכה ועידוד.

בין שאנו רוצים בכך ובין שלא, הנקאב זוכה להערכה ותמיכה מצד אנשים רבים. איש אינו מעז לאסור את הנקאב, גם לא במקומות שבהם חלה חובה לחשוף את הפנים, כדי להזדהות. אין זה סוד שנשים הבאות להיבחן בבית הספר ובאוניברסיטה לובשות נקאב ואיש אינו יודע את זהותן, משום שהן מסרבות לחשוף את פניהן. מה שתקף לגבי הבחינות, תקף גם ביחס לבדיקת הדרכונים בשדות התעופה. הקצינים אינם מתנגדים למעבר נשים מכוסות פנים, לאחר שנואשו מן הוויכוח העקר.

עצרתי את המכונית, ירדתי ממנה, וביקשתי מבעלי לנהוג בה ולהחזיר אותי הביתה. היתה זו הפעם האחרונה שנהגתי במכונית, כדי שלא לסכן חיי אדם.

^^וירוס האלימות^^

הבעיה הקשה ביותר היתה עם שני בני. הופתעתי לגלות שהם נהפכו לחיקוי של אביהם. הם מאמינים ברעיונות שבהם הוא מאמין. בני הלומד באוניברסיטה נהפך לקיצוני אף יותר, כולו נלהב להציל את כדור הארץ מן החטאים והכפירה של תושביו.

בכיתי שעות ארוכות כאשר בני בא מן האוניברסיטה ושיבח את מה שקרה ב-11 בספטמבר בניו יורק. בני "בישר" לנו שמאות מחבריו שיבחו (את הפיגועים) בדיוק כמוהו. הם ראו בהם את ראשיתה של מלחמה שתשרוף את כל מי שאינו מוסלמי כמותם.

אני קובעת בוודאות כי (גישה זו) אינה מצטמצמת לשכונות העניות מוכות האבטלה. ביתי נמצא בשכונה טובה ובעלי, דבר אינו מעניין אותו חוץ מלאגור כסף מחנויותיו. אותו אדם דתי, אמין, הגון, אינו משלם מסים למדינה למרות רווחיו הרבים ומזייף את מסמכיו כדי להוכיח כי נגרמו לו הפסדים והוא קרוב לפשיטת רגל. ילדי לומדים בבית ספר ובאוניברסיטה, וצפוי להם כסף רב שיירשו מאביהם מחר או מחרתיים, כדי שיוכלו למהר ולהתחתן ולהוליד ילדים כדי להפיץ במוחותיהם ובלבבותיהם את הרעיונות האלימים ביותר שאביהם שתל בהם.

תופעת תלייני הנשים מתפשטת בחברה המצרית. היא נובעת, לדעתי, מהתפשטות וירוס האלימות המתחזה לדתית, שמחסל את מוחותיהם של צעירינו לאחר שהתירו למטיפי הדת להפיץ את רעיונותיהם ולאחר שנפתחו לפניהם העיתונים, הספרים, המיקרופונים, בתי הספר, המסגדים, ה"זאוויות" והבתים, כדי שישטפו את מוחות הצעירים. מה שפגע בי ובילדי הוא תוצאה טבעית של מה שקורה בארצנו לעיניהם של כל המגינים על זכויות האשה.

כך אנו משבחים את שחרורה של האשה האפגנית מעולם של תלייני הטליבאן וארגון אל-קעאדה, אך בה בשעה מתעלמים בטיפשותנו מנשות מצרים, שחיות עד היום בדיוק כפי שחייתה האשה האפגנית.

תרגום: ממר"י, "המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון"

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~315732743~~~34&SiteName=hayadan