יאיר שואל “האם יש אדם שאין לו שם?”
לא. לכל איש יש שם. שם פרטי הוא אחד המאפיינים התרבותיים היחידים שאנתרופולוגים מסכימים שהוא באמת אוניברסלי. בשחר המאה ה-20 התפרסמו דיווחים על קבוצות אנושיות פרימיטיביות עד כדי היעדר שם, אלא שבחינה מעמיקה יותר העלתה שמדובר בטעות: בני אותם שבטים פשוט שמרו את שמם בסוד מהזרים החטטניים.
בישראל, כבמדינות אחרות, אין אפשרות חוקית שלא לשאת שם. חוק השמות קובע כי “מי שאין לו שם משפחה או שם פרטי, או ששמותיו אינם ידועים.. יבחרו לו הוריו.. שם משפחה או שם פרטי”, ואם לא עשו כך הרי שסעיף 9 לחוק מסמיך את שר הפנים להעניק שם רשמי לאדם. שר הפנים בעת כתיבת שורות אלו הוא אריה מכלוף דרעי,. לא הצלחתי למצוא את שמות תשעת ילדיו (פרט לבן יעקב המכהן כראש ה”מחלקה לגיוס משאבים” בהסתדרות הציונית) בכדי לאפשר לקוראים להעריך אם להפיל עליו את המשימה. החוק מתיר לך לשנות את השם שנתנו לך הוריך (או שר הפנים..) אבל לא לוותר עליו בכלל.
הפרדוקס של בייקר והאופה
אבל למה בעצם מובן מאליו שכל אדם זקוק לשם ורוצה בשם פרטי משלו? על פי חוקרי המוח, יש לכולנו מנגנון המאפשר ליצור ולזכור שמות פרטיים (של בני אדם ושל מקומות). קיומם של מנגנוני עיבוד מידע נפרדים לשמות עצם ולשמות פרטיים הומחש בניסויים בהם התברר כי העלאה בזכרון של שם פרטי מעובדת באזורים שונים במוח וכי נדרש זמן שונה לעיבוד מידע הקשור בשם פרטי לעומת מילה המציינת עצמים אחרים.
הספרות הרפואית מתעדת מקרים בהם פגועי מוח איבדו את יכולת הלמידה וההיזכרות בשמות פרטיים בעוד תפקודים אחרים של מערכת העצבים לא נפגעו. כך, הסימן הראשון להידרדרות אצל חולי אלצהיימר הוא הפגיעה בזכרון של שמות מכרים. האבחנה שיוצר מוחנו בין שם פרטי לסתם מילה מומחשת בתופעה שזכתה לשם baker – Baker paradox (הפרדוקס של בייקר והאופה).
על פי פרדוקס זה, כשמציגים לנחקר תמונת אדם ונאמר לו ששמו בייקר (אופה באנגלית) הוא ישכח את העובדה הזו מהר יותר מאשר אם יאמר לו שהאיש אופה במקצועו. השם הפרטי מתנהג אחרת מבחינה תחבירית ומבחינה לוגית: שם אינו נושא מידע או תיאור. כשאנו מתארים אדם כ”זקן” או כ”עשיר” אנחנו מקבצים פריטי מידע שיש ביניהם קשר הגיוני. כשאנו מדברים על “יוסי”, אנחנו מספקים הפנייה בלבד שהמוח צריך לשאוב על פיה מידע מכמה קטגוריות של זכרון. כך, מידע על קלסתר הפנים, הקול, וכן ידיעות ביוגרפיות וחברתיות מסוגים שונים צריך להיאסף תחת כותרת שרירותית. מסתבר שאנחנו בנויים לסוג מיוחד זה של עיבוד מידע. הסרה של ה uncinate fasciculus קבוצת סיבי עצב המקשרים אזורים שונים בקליפת המוח מביאה לפגיעה ביכולת לקרוא בשמן של דמויות ידועות ונראה שלמסלול הזה חשיבות בחיבור זכרונות למאגר השמות שאנו אוגרים .
ייחודו של השם האנושי
השם הפרטי הוא ביטוי לזהות פרטית: ברגע שאדם אינו סתם אחד מההמון הוא מזוהה בשם. כשאנו מציגים את עצמנו או אחרים במשפטים דוגמת “אני משה כהן” או “תכיר בבקשה – יורם” אנחנו מזהים לחלוטין את השם עם האישיות. הזהות האישית עצמה אינה ייחודית לאדם: שפע יצורים מראים יכולת להכיר אישית את חבריהם. כך למשל שחפים הדוגרים במושבות קינון גדולות יודעים היטב מי השכנים שלהם. הם יתעלמו מציוצים שמגיעים מהכיוון ה”נכון” אך יגיבו בתוקפנות לקולן של אותן ציפורים כשהוא משודר להם מכיוון בלתי צפוי או כשמכיוון השכן המוכר נשמעים ציוצים של ציפור זרה.
אצל בעלי חיים בלהקה הכרה אישית של החברים מונעת מאבקי כוח בזבזניים: תצפיות בדגים העלו שאפילו הם מסוגלים לנצל הכרות אישית עם חבריהם ולהסיק שמי שמנצח בהתמודדות. דג הידוע כחזק הוא מישהו שלא כדאי להסתבך איתו. זהות אישית חשובה כדי לבסס מוניטין בלהקה, ליצור שיתופי פעולה ובריתות, להימנע מגילוי עריות ואפילו כדי לדעת אם מי שמשמיע קריאת אזהרה הוא אמין או טיפוס שמרבה בזעקות “זאב זאב” לחינם. קצת פוגע בתיאבון אבל מחקרים מוכיחים חד משמעית שלהמבורגר שאנו אוכלים היו חברים שהכירו אותו אישית כשם שחברינו מכירים אותנו: כפרטים ולא כחלק מהעדר.
“שם פרטי” המבוסס על ריח, מראה או צליל נפוץ לכן מאוד אצל יצורים החיים בצפיפות, מעטלפים ושחפים ועד לשימפנזים. אבל שם אנושי מיוחד בכך שהוא מורכב מסדרת הברות ולא מאופי הצליל: השם נשאר ללא שינוי כשמתחלף הקול, כשהוא מבוטא בפיו של אדם אחר או כשהוא כתוב. ציפורי שיר מסגלות ניגון ייחודי אבל “שם” של ממש הנלמד מתוך שמיעה ונשאר צמוד לפרט לכל חייו קיים כנראה רק אצלנו ואצל בעל החיים בעל האינטיליגנציה החברתית המפותחת ביותר – הדולפין. דולפינים יזהו את השריקה האופיינית של חבריהם גם כאשר היא מושמעת בקול שונה וישתמשו בה כדי לזהות עצמם.
החוזה שבין הילד לחברה
מה שמייחד אותנו אינו הזהות האישית שהשם מבטא אלא המשמעות התרבותית שאנו מעניקים לו. לא רק שלכל אדם יש שם אלא שמתן השם הוא תמיד טקס משמעותי ולרוב בעל חשיבות דתית. בפתח סיפור “האדרת” של ניקולאי גוגול מוסט הסיפור אל טקס הטבילה בו נקבע שמו של הגיבור. הסתמיות שבבחירת השם מבשרת את מסלול חיים הסתמי שלפניו, משפוסלת האם כמה שמות קדושים שנשלפים אקראית מלוח השנה היא פוסקת “נו.. זה הגורל שלו, מן הסתם. אם כך, מוטב שיקרא כמו אבא שלו. האבא היה אקאקי שיהיה גם הבן אקאקי..”. השם הוא מעין חוזה בין הילד לחברה הילד מקבל זהות והכרה בערך העצמי שלו ורק אז מתקבל כחלק מהחברה. העירוב של זהות אישית וקהילתית בשם הפרטי מבוטאת בטקס המילה במשפט הקצר “ויקרא שמו בישראל…”.
זה כנראה המקור להשהייה שבין הלידה להענקת השם בתרבויות רבות. המסורות עוצבו כשתמותת התינוקות בימיהם הראשונים הייתה גבוהה וכשהילד הופך לאישיות לכל דבר באמצעות שמו הפרטי, הרי שגם מותו הוא אבדן של חבר בקהילה. שינוי שם מתרחש לרוב כשאדם חש שהחוזה הלא כתוב בינו לבין החברה הופר והוא מבטא באמצעות שינוי השם את הנתק הזה: כך שינו שחורים רבים בארה”ב את שמותיהם לשמות מוסלמיים בשנות ה-60 וציונים עיברתו את שמם כאקט של התנתקות מהיהדות הרבנית ויצירת “יהודי חדש”. החברה מבוססת על פרטים בעלי זהות אישית והשפה האנושית המצמדת את הזהות לשם היא הבסיס לסמכותה של החברה לכפות עליך שם.
עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל [email protected]
עוד בנושא באתר הידען:
3 תגובות
הברכה ה1 ברוך השם.
נחמד ,
רק מדוע מרגיש הכותב צורך בשילוב לעז ?
פעם כתוב ״אינפורמציה״ ולפעמים כתוב מידע,
האם הכותב אינו יודע כי משמעות ״אינפורמציה״
היא מידע בעברית,
מדוע להוסיף לעז מיותר ?
מרתק