השאיפה להיות “רואה ואינו נראה” ימיה כימי היות האדם. טכנולוגיית הגילוי בתחום התת-אדום (אינפרא-אדום) היא אחת מאבני הדרך המרכזיות במימושה של השאיפה הזאת. ההיסטוריה של טכנולוגיה זו מראה כמה קשה היתה המשימה.
השאיפה להיות “רואה ואינו נראה” ימיה כימי היות האדם. טכנולוגיית הגילוי בתחום התת-אדום (אינפרא-אדום) היא אחת מאבני הדרך המרכזיות במימושה של השאיפה הזאת. ההיסטוריה של טכנולוגיה זו מראה כמה קשה היתה המשימה.
במלחמת העולם השנייה ספגו ערי בריטניה, ולונדון יותר מכל, הפצצות מסיביות של מטוסי גרמניה הנאצית, והבריטים חששו שבסופו של דבר יפלשו הנאצים לאי. ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ’רצ’יל גמר אומר לפתח אמצעים לגילוי המטוסים הללו מבעוד מועד, והוא נעזר לשם כך במדען בשם פרדריק לינדמן. בהמשך נכנס לתמונה מדען בריטי צעיר בשם רג’ינאלד ג’ונס (רג’י), שנחשב כיום לאחד החלוצים בתחום הגילוי האינפרא-אדום.
מלחמת וייטנאם היתה אבן דרך חשובה נוספת. האמריקאים, שספגו אבידות כבדות מידי הווייטקונג, השקיעו הן עתק בפיתוחם של אמצעים שיאפשרו למטוסי הקרב שלהם לגלות את שיירות הצבא של צפון וייטנאם. כך נולד ההישג הטכנולוגי שפרץ את הדרך לראיית לילה – גביש העשוי משלושה יסודות: כספית, קדמיום, טלוריום (MCT). הטכנולוגיה האמורה פורסמה בשנת 1970 על ידי המדענים האמריקאים לונג ושמיט, ופעילותם של חוקרים מחברת “יוּז אֵירקרַאפט” נתנה דחיפה נוספת לתחום.
: 1967קדרון יוצא למינסוטה
בשנת 1967 הגיע פרופסור צעיר מהטכניון, יצחק קדרון, לתקופת שבתון באוניברסיטה של מינסוטה. ד”ר קדרון השתלב שם במעבדות חברת “הניוול” שפיתחה טכנולוגיות ייצור של “מיקרו-אלקטרוניקה”.
המצאת הטרנזיסטור בתחילת שנות החמישים הביאה להחלפתם של ארגזי הרדיו המגושמים בקופסאות רדיו פלסטיק קומפקטיות שכונו “טרנזיסטורים”. יצחק קדרון ועמיתיו בטכניון הבינו שהטרנזיסטור הוא שלב ראשון במהפיכה ענקית שכונתה אז LSI (Large Scale Integration) ומהותה: הכללת מספר רב של התקני טרנזיסטור בצפיפות על שבב סיליקון יחיד. קדרון האמין כי בטכנולוגיה זו טמון עתידה הבטחוני של מדינת ישראל.
המוברחים
יצחק (איזי) קַאנֶר נולד למשפחה אורתודוקסית שגרה באנטוורפן. הוא התייתם מאביו ערב פרוץ מלחמת העולם השניה בהיותו בן שבע, ובגיל עשר נקרע יצחק מאמו, טוני, כשזו הובלה בידי הנאצים אל מותה במחנה אושוויץ. הוא עצמו ניצל מגורל דומה הודות ליוזמתה של בחורה בלגית אמיצה שנכנסה אל מקום הריכוז של היהודים בהעמידה פנים שהיא אמו. טוני, שהבינה את המעשה, הורידה את הכיפה מראשו של הילד, נשקה לו ואמרה בשקט “לך”.
יצחק ושני אחיו – דבורה וזאב – הוברחו למקומות מסתור שונים. יצחק עצמו שהה אצל משפחה וולונית (בלגית-קתולית) בכפר אז’ימון (Agimont) שעל גבול צרפת. כיוון שלא דיבר צרפתית שלחו אותו לרעות את העיזים בשדות. לאחר שלמד צרפתית נשלח ללמוד במנזר. ראשי המנזר, שהבינו עד מהרה שמדובר בעילוי, נענו לבקשת המשפחה ש”אימצה” אותו והסכימו לממן את לימודיו של איזי הקטן.
כשלון המתקפה הגרמנית ב”קרב על הבליטה” בארדנים בדצמבר שנת 1944, הביאה לשחרור האזור על ידי הכוחות האמריקאים. לאחר שנתיים וחצי של פרוד הגיע אל הכפר הדוד אברום, אחי אביהם, והחזיר את יצחק ואת אחותו
דבורה לאנטוורפן החופשית. האח הבכור זאב עלה לארץ ישראל, וגם דבורה החלה להתכונן לעליה וקיבלה “סרטיפיקט” – רשיון עליה. לקראת אותו יום שכנעה דבורה את הדוד שמוטב שגם אחיה הצעיר יעלה איתה לארץ.
כשהגיעו לארץ נשלח יצחק בן השלוש-עשרה לחברת נוער בקבוץ קרית ענבים. “הגעתי ב’מכנסי זלמן’ וחשתי את הלגלוג של הילדים הצברים,” סיפר לימים. “אבל יחסם אלי השתנה כשהתברר להם שאני מצטיין באלגברה ובקפ”פ – קרב פנים אל פנים.” לאחר כשנה הצטרף לחברת הנוער הבוגר שלמדה בבית ספר תיכון בקיבוץ רמת יוחנן, שהיה לו לבית.
יצחק התגייס לצה”ל עם הקמתו, והוא בן 16 בלבד. בעקבות אחיו שינה גם הוא את שם משפחתו מ”קאנר” ל”קדרון”. בזמן שרותו הצבאי השלים את לימודיו ואת בחינות הבגרות, והחל ללמוד בטכניון. “הצורך ללמוד בוער כאש בעצמותי,” כתב באחד ממכתביו. בשנת 1955 הוא סיים את לימודיו בהצטיינות והתקבל ללימודי תואר שני באוניברסיטה של דלפט (Delft) בהולנד. בתום לימודיו החל לעבוד כמהנדס אלקטרוניקה בחברה הדנית Disa. שם, בדנמרק, הכיר את אשתו לעתיד, גרדה. יצחק הבהיר לגרדה שהוא מתכוון לשוב לישראל, ולאחר נישואיהם האזרחיים החלה גרדה בהליך גיור.
בשנת 1961 הם נישאו שנית, הפעם כדת משה וישראל, על ידי הרב מלכיור בבית הכנסת בקופנהאגן, ולאחר מכן באו לישראל ויצחק קיבל משרת מרצה בטכניון. שש שנים אחר כך, עם בנם יורם ובתם דיתה, הם יצאו לאותה שנת-שבתון גורלית במינסוטה. בשובם, בשנת 1969, הוטלה על פרופסור קדרון משימה: הקמת מרכז ללימודי מיקרו-אלקטרוניקה בטכניון. הוא ריכז סביבו צוות חוקרים ועובדי מעבדה ואיפשר לסטודנטים בפקולטה לחשמל לבחור בהנדסת מיקרו-אלקטרוניקה כמגמה מובילה לעתידם המקצועי.
מלחמת יום הכיפורים
מלחמת יום הכיפורים נתפסת כיום כ”קו פרשת המים” של תורת הביטחון הישראלית. המלחמה פוגגה את האמונה שמה שעבד במלחמת ששת הימים יעבוד טוב גם בעתיד, וכתוצאה מכך נוצרה ציפייה לטכנולוגיות חדשות שיהוו “גורם שובר שוויון” בין צה”ל לצבאות ערב. ראשי מערכת הביטחון הבינו שאחד האלמנטים המרכזיים בטכנולוגיות אלה הוא ראיית לילה, שתאפשר לחימה אפקטיבית בתנאי חשיכה ותעניק לישראל עליונות משמעותית.
סירובם של האמריקאים למסור לישראל גלאים כאלה הבהיר לראשי מערכת הביטחון שהדרך היחידה היא פיתוחם של הגלאים בישראל. מנכ”ל רפאל ד”ר זאב בונן ומנכ”ל משרד הביטחון צבי צור פנו לפרופסור קדרון, אשר נרתם במרץ רב לאתגר זה. כבר באותה שנה (1974) סיפקו קדרון ועמיתיו – שלמה מרגלית ואדיר בר-לב – את הגלאי הראשון, שהיה הזרע להקמת המרכז למיקרו-אלקטרוניקה. לימים אמר בונן שהצלחתו של קדרון ושל אנשיו בפיצוח אתגר הגלאים היתה “בעלת חשיבות מכרעת בהתפתחות האלקטרו-אופטיקה בארץ, והוא אמנם זכה על כך בפרס ביטחון ישראל (יחד עם עמיתיו – שפיר, מרגלית, רוטשטיין ונמירובסקי). המעבדה שלו, שפיתחה דורות של גלאים מתקדמים ביותר, היתה לכולנו בבחינת אורים ותומים.” (מתוך “רפא”ל – ממעבדה למערכה”).
אשתו של קדרון, גרדה, סיפרה שהמוטיבציה של בעלה נבעה מתולדות חייו ותולדות עמו. “השואה היתה הכוח העיקרי שהניע אותו. הוא נשבע לעצמו שלא תהיה שואה נוספת.”
פרופסור יצחק קדרון נפטר ממחלת הסרטן בשנת 1987, והוא בן 54 בלבד. לפני מותו הוא הספיק לגייס את המשאבים הכספיים להקמתו של מבנה המרכז למיקרו-אלקטרוניקה בטכניון.
אנו מודים ליגאל אורן, שמאמרו “להיות רואה ואינו נראה”, אשר פורסם באתר מרכז ההנצחה קריית טבעון, הוא הבסיס לכתבה זו
