החוקרים זיהו 'איתות' חלבוני מסויים שכנראה מונע מתאי גזע עצביים – מהסוג שיתכן וישמשו לתיקון נזקים במערכת העצבים – מלעשות את הצעד הראשון בדרך להפיכתם לנוירונים (תאי עצב בוגרים)
במחקר על מוחות עוברי עכברים, קבוצת מדענים מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס גילתה ככל הנראה דרך כמעט-קלה-מכדי-להאמין להבחנה בין תאי גזע נאורונליים (עצביים) אמיתיים לבין תאים דומים אך בעלי פוטנציאל התפתחותי פחות. ממצאיהם, שפורסמו במגזין Nature, יכולים לפשט את תהליך בידוד תאי הגזע לא רק מהמוח אלא מרקמות נוספות.
מה שהחוקרים זיהו הוא 'איתות' חלבוני מסויים שכנראה מונע מתאי גזע עצביים – מהסוג שיתכן וישמשו לתיקון נזקים במערכת העצבים – מלעשות את הצעד הראשון בדרך להפיכתם לנוירונים (תאי עצב בוגרים). “תאי גזע לא הופכים בבת אחת לתאי רקמה בוגרת מתפקדים,” אומר מחבר המאמר ד”ר ניקולס גאיאנו, עוזר-פרופסור במכון להנדסת תאים. “הם עוברים התבגרות בשלבים במסגרתה הם מאבדים בהדרגה את מאפייניהם כתאי גזע.”
השלב הראשון הופוך את תאי הגזע לתאי 'פרוגניטור' ע”י קביעה כיצד מועברים סיגנלים הנשלטים ע”י חלבון הנקרא Notch (סיגנלים דאון-סטרים, במורד הזרם לnotch), המווסת תאי גזע ברקמות רבות. טרגט מוכר של Notch הוא חלבון הנקרא CBF1. על מנת לחקור את הסיגנלים של Notch לעומק, גאיאנו וקבוצתו יצרו עוברי עכברים מהונדסים גנטית אשר זוהרים בירוק כאשר CBF1 מופעל.
להפתעתם, הם הבחינו שבעת התפתחות המח, כמה מתאי המח אשר נחשבו לתאי גזע הפסיקו לזהור, כלומר החלבון CBF1 בהם הפסיק להיות פעיל. מבט מעמיק גילה, כי אותם תאים שהפסיקו לזהור למעשה כבר אינם תאי גזע עצביים אמיתיים, שיכולים ליצור את כל סוגי תאי המוח, אלא למעשה 'גדלו' להיות תאים פרוגניטורים היוצרים בעיקר נוירונים.
הם בדקו האם CBF1 הוא המתג הקריטי ע”י השתקתו באופן כימי בתאי גזע נוירונלים. ההשתקה גרמה לתאי הגזע להפוך במהירות לתאים פרוגניטורים. “אבל, אם הפעלנו בתאים פרוגניטורים את CBF1, לא הצלחנו לגרום להם להפוך חזרה לתאי גזע,” אמר גאיאנו. “כלומר מה שקורה מבחינה כימית כאשר CBF1 נכבה יוצר כנראה דרך חד סטרית.”
מחר נוסך מהעת האחרונה, המשתמש בזן העכברים שיצרה קבוצתו של גאיאנו, מצא כי הסיגנל ע”י CBF1 משחק תפקיד דומה בתאי גזע מייצרי דם, מה שמוביל את גאיאנו לחשוד כי קבוצתו גילתה מתג כללי המבחין בין תאי גזע לפרוגניטורים ברקמות רבות.
המחקר מומן ע”י המכון הלאומי לבריאות (NINDS), קרן בורוס וולקם, וקרן סידני קימל לחקר הסרטן. כותבי המאמר הם קן-איצ'י מיצוטני, קיצ'נג יון, לואיס דאנג, אקינורי טוקנגה וגאיאנו. כולם מג'ונס הופקינס.
