המחלה שהפילה לפחות שלוש אימפריות

ההסטוריה היתה יכולה להיראות אחרת, לו הידע אודות החיסון כנגד האבעבועות השחורות שהתגלה בסין כבר לפני אלף שנה היה מגיע לאירופה (ולאמריקה) בזמן

מתוך כל המחלות בהסטוריה האנושית, האבעבועות השחורות היא הנוראית מכולן. על תואר מפוקפק זה היא מתחרה בהצלחה עם הדבר, שקטל שליש מאוכלוסיית אירופה במאה ה- 14, ומנצחת בקלות את הכולרה, הקדחת הצהובה והעגבת. היא היתה אחראית לנפילתן של שלוש אימפריות לפחות ברחבי העולם, חיסלה כמעט את כל אוכלוסיית דרום אמריקה ולקראת סוף המאה ה- 18 הרגה למעלה מ- 400,000 איש מדי שנה באירופה. אלו ששרדו את המחלה הנוראה נותרו עם פנים מצולקות ומוכתמות, ושליש מתוך השורדים לקו בעיוורון עד סוף חייהם. אצל רבים אחרים פגעה המחלה בדרכי הרביה והותירה אותם עקרים. מאקלואי תיאר בציוריות את אימת החיים בצל המגיפה :

“מחלת האבעבועות השחורות נמצאת בכל מקום. היא ממלאת את חצר הכנסיה בגופות ומייסרת בפחד מתמיד את המעטים שעדיין לא תקפה. על אלו שנותרו בחיים לאחר המחלה, היא מותירה את הסימנים המעוותים של כוחה, כשהיא הופכת את התינוק לתועבה, לחלחלתה של אימו, ומטילה אימה על המאהב כאשר היא מעוותת את עיניהן ולחייהן של נערות מאורסות. …זוהי הנוראית ביותר מכל שרי המוות.” [A]

היום אין אנו יודעים על האבעבועות השחורות אלא מתוך ספרי ההסטוריה. אם מופיע פצעון על מצחינו, איננו חוששים לחיינו, אלא מוטרדים לכל היותר ממצבנו החברתי. קשה לנו לדמיין את העבר לפני 200 שנה בלבד, שבו הופעת פצעון כזה על מצחו של אדם יחיד היתה מובילה לפאניקה בעיר שלמה. מקרה יחיד של אבעבועות שחורות הביא למנוסתה של האוכלוסיה מתוך העיר בוסטון בתחילת מאה ה- 18. חצי מהנותרים בעיר נדבקו ב- 'מוות האדום', כפי שכונה, ו- 14% מהם ניספו. מתוך אלו ששרדו, שליש לקו בעיוורון ורבים אחרים הפכו לעקרים. [B] תושבי בוסטון היו ברי-מזל, בדרכם שלהם, שכן אחוזי התמותה במחלה יכולים להגיע עד 90%. ערים ותרבויות שלמות נמחקו מן המפה לאחר שתקפה אותן המגיפה.

אך לקראת סוף המאה ה- 20, החל משנת 1978, לא אירע אפילו מקרה אחד של אבעבועות שחורות בעולם כולו.
הכיצד?

מאמר זה, בשלושה חלקים, נועד לסקור את השתלשלות המחלה לאורך ההסטוריה האנושית, ולשאת על נס את תרומתם של אותם אנשים אמיצים אשר פרצו דרך בחיסול המחלה. הם עמדו בפני התנגדותם של עמיתיהם למקצוע ושל הכנסיה שראתה באבעבועות השחורות עונש אלוהי שאין להתחמק ממנו. הם היו צריכים לשכנע אנשים בכפרים ובערים כי עליהם לקבל לתוך גופם חלק קטן מהמחלה, על מנת להתמודד בהצלחה עם האבעבועות השחורות. כתוצאה ממאמציהם של אותם גיבורים, שהקדישו את כל כולם למאבק במחלה, אנו חיים כיום את חיינו מבלי אותו רוצח שמאיים מדי יום על בריאותנו ועל חיינו.

האבעבועות השחורות

מקורו של וירוס האבעבועות השחורות הוא כנראה בישובים החקלאיים הראשונים בצפון-מזרח אפריקה, לפני 12,000 שנה. סביר להניח שתחילתו הצנועה היתה כמחלה כלשהי של חיות משק, שעברה לבני-אדם באותו הזמן. הוירוסים ידועים בכך שהם חודרים לתוך תאים ומשעבדים את התא לצרכיהם. הם גורמים לתא לייצר עותקים רבים נוספים של וירוסים, שמתפשטים הלאה לתאים נוספים. בתהליך יצירת הוירוסים החדשים בתא, יכולות ליפול טעויות ביצירת הקוד הגנטי של הוירוס, וכך נוצרים וירוסים מוטנטיים. רוב המוטציות אינן משנות את דרך פעולתו של הוירוס, אך קיימות מוטציות ספורות היכולות להפוך את הוירוסים החדשים לקטלניים בהרבה מכפי שהיו בעבר. נגיף האבעבועות השחורות עבר כנראה מוטציה דומה, והפך להיות אחד מקוטליו האכזריים ביותר של האדם. אך על אף יכולתו המוגברת להדביק ולקטול בבני-האדם, התמחה הוירוס עד כדי כך שהוא אינו מסוגל להדביק בעלי-חיים אחרים במחלה. הוא מסוגל להתרבות רק בתוך בני-אדם. לכל אורך ההסטוריה האנושית, הוא עבר מכפר לכפר ומעיר לעיר, אך תמיד על-ידי אנשים שנדבקו בוירוס. שתי תכונות של הוירוס – יכולתו לחיות רק בתוך בני-אדם, והעובדה שהוא כמעט ואינו עובר מוטציות שמשנות את סממניו החיסוניים – היוו את המפתח לחיסולו במאה ה- 20.

קיימות מספר גרסאות של וירוס האבעבועות השחורות, אך הנפוץ ביותר תוקף במיוחד את תאי העור של האדם וגורם לשלפוחיות גדולות להיווצר על כל הגוף, ובמיוחד באיזור הידיים והפנים. לאחר 10-20 יום, השלפוחיות מתמלאות בנוזל מוגלתי עכור והופכות להיות רגישות למגע – אפילו הנגיעה הקלה ביותר עשויה לגרום להן להתפוצץ ולהתיז את הנוזל המוגלתי לכל עבר. הוירוס עצמו קיים בנוזל המוגלתי, והוא מסוגל לעבור מאדם לאדם דרך מגע. הוא מסוגל לעבור גם בטיפות המים הנפלטות בעת עיטוש או שיעול, ואפילו תוך כדי נשימה. גם כלי הבית המקיפים את החולה אינם בטוחים למגע, מכיוון שהם יכולים לספוג את טיפות הלחות המכילות את הוירוס. לפיכך, הוירוס יכול לעבור גם דרך ספרים, שמיכות, סדינים או כלים אחרים בהם משתמש החולה.

תקופה זו של המחלה היא המסוכנת ביותר עבור החולה, משום שכאשר העור ניזוק, הזיהומים השונים שבאוויר יכולים לחדור דרכו בקלות לתוך הגוף. זיהומים אלו מובילים בדרך-כלל לסיבוכים שמביאים למותו של החולה. הסיכוי למוות משתנה בהתאם לסוג הוירוס ובריאותו של החולה. בעיר בוסטון, כפי שכבר סיפרנו, אחוז התמותה היה 'רק' 14%. לאצטקים לא היה מזל דומה – המגפה שכילתה את אימפריית המאיה קטלה למעלה מ- 90% מכלל האוכלוסיה, כנראה מפני שמערכת החיסון שלהם נחלשה בלאו הכי, לאחר שנחשפו למגוון של מחלות אירופאיות אחרות. באירופה התמותה עמדה בדרך-כלל על 20-60%, אך היא היתה קטלנית במיוחד לילדים – 80% מהילדים מתחת לגיל 5 שלקו במחלה מתו.

במידה והחולה בר המזל הצליח לשרוד את תקופת השלפוחיות השחורות, הן היו מתייבשות, מצטמקות ומתקלפות מהעור. העור החדש שחשפו תחתיהן לא היה דומה לעור שהיה קיים שם קודם. לעיתים קרובות הוא נותר מצולק ומושחת, ומעוות את פניו של האדם לשארית חייו (ראה תמונה). בשליש מהשורדים, השלפוחיות התהוו גם על קרניות העיניים, וכאשר הן נעלמו הן היו נוטלות ביחד איתן את מאור עיניו של האדם.

האבעבועות השחורות בהיסטוריה

אנו נתקלים בוירוס כאלף שנה לפני הספירה, בקברי הפרעונים. סימני צלקות הדומים לאלו שגורם הוירוס מופיעים על פניו החנוטים של רעמסס החמישי, שמת בצעירותו בשנת 1157 לפני הספירה. [C] קרוב לוודאי שהוירוס המשיך במסעו ממצרים, על גבם של סוחרים בדרכים, ומשם הגיע לאסיה הגדולה. למצרים עצמם הביא הוירוס תועלת מפוקפקת כמאתיים שנה לפני לידתו של רעמסס החמישי, במקרה הראשון בהסטוריה של התפרצות המגיפה שמתועד בכתב. מגיפת האבעבועות השחורות פרצה במצרים באותה תקופה, והדביקה אזרחים וחיילים כאחד. זה היה מזל רע מאד עבור המצרים, שהיו שרויים באותה העת במלחמה קשה כנגד צבא החתים. בתחילה נראה היה כי המגיפה תהיה מכת מוות למצרים, שצבאם איבד חלק גדול מכוחו, אך בהמשך המערכה לקחו החתים מספר חיילים מצריים בשבי, ונדבקו מהם באבעבועות השחורות. הוירוס התפשט כאש בשדה קוצים בקרב החתים, הפיל בהם חללים רבים וקטל את המלך החתי שופילוליומה הראשון ואת יורשו. צבא החתים נסוג ממצרים, וממלכת החתים מעולם לא חזרה לגדולתה. זהו המקרה המתועד הראשון בהסטוריה של לוחמה ביולוגית – גם אם ללא כוונה תחילה.

על שכיחותו של הוירוס באירופה, אפריקה ובאסיה אנו למדים מתוך קיומו בתרבויות שונות בזמנים שונים. גם אם התחלתו הצנועה היתה באפריקה, הוא התפשט לאסיה כולה, כשהוא מזנק מאוכלוסיה לאוכלוסיה. במזרח הרחוק, הסינים תיעדו את הוירוס 1122 לפני הספירה. קרוב יותר למזרח התיכון, ההסטוריון תוקידידס מיוון העתיקה מספר לנו כי מגיפת האבעבועות השחורות הגיעה לאתונה בשנת 430 לפני הספירה והרגה שליש מהאוכלוסיה. תוקידידס דואג להדגיש כי המגיפה פרצה באתיופיה, התפשטה למצרים וללוב, והגיעה ליוונים דרך אוניה שעגנה בנמל של פיראוס. מתוך איזכור זה ברור לנו שהמגיפה היתה נפוצה באירופה, אסיה ואפריקה כבר באותם הימים. מעניין לציין שתוקידידס הבחין כי כל מי שחלה במחלה ושרד, הפך להיות חסין אליה [D]. האבחנה שהיתה נחוצה ליצירת החיסון הראשוני היתה קיימת עוד באותם הימים, מבלי משים.

הוירוס המשיך במסע ההשמדה שלו לאורך מאות שנות ההסטוריה הבאות. בהתפרצות הגדולה של המגיפה, בין השנים 165-170 לספירה, הוא הביא למותם של 7 מליון חיילים ואזרחים רומאים. בשלבים המתקדמים ביותר של המגיפה מתו בעיר רומא עצמה כ- 2000 איש מדי יום. המגיפה סימנה את תחילת הידרדרותה של האימפריה הרומית, והיא מעולם לא חזרה לחוסנה המלא. גם הקיסר והפילוסוף מרקוס אורליוס – אחד מקיסרי רומי המעטים שהצליח להתקרב לסטנדרטים הגבוהים שהציב יוליוס קיסר – נספה במגיפה, ומסופר כי כאשר שכב על ערש הדווי, אמר, “אל תבכו אותי. במקום זאת, חשבו על המגיפה ועל מותם של כה רבים אחרים.”

ארבע-מאות שנה מאוחר יותר, האבעבועות השחורות נכנסת לקוראן, צד בצד עם לידתו של מוחמד בשנת 570 לספירה. בקוראן מסופר כי האתיופים ניסו באותה שנה לכבוש את העיר הקדושה מכה ולהרוס את הכעבה – מבנה קדוש בו השתמשו הערבים לאיחסון פסלי האלילים שלהם. הבית אמנם היה מקודש למאות אלילים ולא לאללה עצמו באותו הזמן, אך האל הרחום החליט להתעלם מעובדה זו. הקוראן מדווח כי אללה שלח להקי ציפורים שהמטירו אבנים על צבאם של האתיופים. האבנים הפיקו פצעים ושלפוחיות בכל אדם בו פגעו, ואלו התפשטו בצבא האתיופי והכחידו חלק ניכר ממנו. חוקרי ההסטוריה סבורים כי מדובר בהתפרצות של מגיפת האבעבועות השחורות, שהגיעה באותה תקופה לארצות ערב מאפריקה.

האל אולי רחום, אך הציפורים ששלח לא היו זוכות בתחרויות קליעה למטרה. המגפה פגעה גם בערבים שבמכה ובערי הסביבה ונותרה בהן לתקופה ארוכה. כאשר החל האיסלאם להתפשט לצפון אפריקה ולאירופה במאות השישית, השביעית והשמינית, הוא נשא, צד בצד עם החרב והספר, את האבעבועות השחורות. המגיפה התפשטה לספרד ולאיטליה ומשם ליתר אירופה. כמה מאות שנים לאחר מכן, הצלבנים שחזרו ממסעי הצלב נשאו עימם את הנגיף והוא תקף את ארצות אירופה בכל כוחו והפיל מיליוני חללים בפשוטי העם והאצילים כאחד. גם מלכת אנגליה, אליזבת הראשונה, נדבקה בוירוס ב- 1562. היא הצליחה לשרוד, אך המחלה הותירה אותה קירחת ובעלת פנים מעוותות.

בתקופה זו החלו המסעות הימיים הגדולים למקסיקו ולדרום אמריקה. כאשר נחת קורטז על אדמת מקסיקו, הוא תיכנן לכבוש את כל האימפריה האצטקית בעזרת 400 ספרדים, 15 פרשים ו- 15 תותחים. האצטקים, כאילו כדי להרגיז, מנו באותו הזמן כ- 20 מיליון איש. קורטז האמין בחזונו, מכיוון שידע כי האיש הלבן היה נעלה על כל שאר הנגזרות האנושיות. הוא לא היה מודע לכך שבפלישתו ליבשת אמריקה הוא מסייע לאויב של האנושות כולה להגיע לאוכלוסיה בתולית, שמעולם לא חוותה את זוועת המגיפה. באחד מהמאבקים בין קורטז לאצטקים, אחד מאנשיו שנדבק בנגיף נלקח בשבי ע”י האצטקים והוחזק בעיר הבירה האצטקית. משם הנגיף התפשט לכלל אנשי האימפריה, וקטל למעלה מ- 90% מכלל האוכלוסיה. גם פיזארו, שכבש את אימפריית האינקה, הסתייע בנגיף הקטלני. אוכלוסיית דרום אמריקה נאמדה בתחילת המאה ה- 16 בכ- 80 מיליון איש, אך עד סוף המאה ה- 16 צנח האומדן למיליון איש בלבד. נגיף האבעבועות השחורות אמנם אינו האחראי היחיד – התלוו אליו גם המלריה, הכולרה והפוליו. עם זאת נראה כי האבעבועות השחורות, או 'המוות האדום' כפי שכונה, הוא שגרם את מרבית המיתות.

החיסון הראשון בהסטוריה

החיסון הראשון לאבעבועות השחורות התגלה על-ידי נזירה סינית, ששקדה במנזר על דרך לצמצם את התמותה מהמגיפה. החיסון מסתמך על יכולתו של הגוף להתגונן טוב יותר מפני גורמי מחלה, אם נחשף אליהם בעבר. כאשר נגיף האבעבועות השחורות תוקף אדם שאינו מחוסן, הוא אינו נותן זמן למערכת החיסון כדי שתסתגל אליו. המחלה פורצת בכל עוזה, מבלי לתת שהות לגוף 'לאסוף מודיעין' על הנגיף – ומלחמה ללא מודיעין, כפי שידוע לנו היטב בארצנו הקטנה, היא מלחמה אבודה מראש.

אם מזריקים לתוך הגוף את הנגיף לאחר שהוחלש בדרך כלשהי, הרי שמערכת החיסון מסוגלת לזהות אותו ולהתמודד איתו יותר טוב. במקרה זה, המחלה אמנם תתפרץ כתוצאה מהחיסון עצמו (המכיל את הנגיף, גם אם הוא מוחלש), אך עקב חולשתו של הנגיף היא תגרום לפחות נזק ותהיה פחות חמורה מהתפרצות רגילה של האבעבועות השחורות. שיטה זו לחיסון נקראת 'אינוקולציה', מהמילה הלטינית שפירושה 'הרכבה'. זוהי למעשה הרכבה של הוירוס לתוך האדם המקבל את החיסון.

כפי שאמרנו, העדויות לחיסון הראשון לאבעבועות השחורות התגלו לפני 1000 שנה, בסין העתיקה. הנזירה הסינית שהמציאה אותו לקחה את הנוזל המוגלתי מהשלפוחיות הנגועות ויבשה וטחנה אותו לאבקה דקה. הוירוס באבקה היה אמנם חלש יותר, אך עדיין היה מסוגל להדביק אנשים ששאפו את האבקה לתוך הנחיריים. המחלה היתה פורצת באותם אנשים, אך עקב חולשת הנגיף היא לא עשתה נזק רב, ואותו אדם היה מחוסן מפני הידבקות ספונטנית באבעבועות השחורות. שיטה דומה היתה מקובלת בהודו, שם נוזל מהאבעבועות של אדם נגוע נמרח על העור של אדם בריא.

החיסון הגיע אל האימפריה העות'מנית בסביבות שנת 1670. נשות הצ'רקסים היו ידועות ביופיין האגדי ובפניהן החלקות, כנראה מפני שחוסנו מפני האבעבועות השחורות באיזור של הגוף בו הצלקות לא נראו לעין. בהשוואה לרבים מתושבי העולם, שפניהם היו מצולקות מן המגיפה, נשות הצ'רקסים חלקות-העור נחשבו באותו הזמן לשיא היופי. לסולטן העות'מני היתה חולשה לצ'רקסיות שבהרמונו באיסטנבול, וכאשר נחשף הסולטן לצלקת הכעורה שהוסתרה היטב, הוא שאל למקורה. הנשים סיפרו לו על החיסון הנהוג בארצן כנגד האבעבועות השחורות, והסולטן הנבון מיהר ליישם אותו בממלכתו.

באירופה עצמה, האינוקולוציה לא התקבלה כשיטה מהימנה עד תחילת המאה ה- 18. אף שנפוצו שמועות על 'חיסונם של הכופרים', הרופאים האירופאיים התעלמו מהן בדביקות. אירופה כולה התייסרה תחת שבט האבעבועות השחורות, אך היה צורך באשה יוצאת דופן באמת ובתמים, המאמינה בצדקת דרכה, על מנת להביא למהפיכה הרפואית. אישה זו היתה הליידי מרי וורטלי מונטגיה, ששמה נזכר כיום בהסטוריה כאדם שהביא לאנגליה את החיסון הראשון מהאבעבועות השחורות.

בחלק השני נרחיב על הליידי מרי וורטלי מונטגיה ועל הראשונים שהחדירו את החיסון לעולם המערבי.

בחלק השלישי על אדוארד ג'אנר והצלחת מבצע החיסונים