תרועת האיסיים

לפעמים גם בהסטוריה, כדאי להקשיב למוסיקה. קחו לדוגמה את האיסיים 

האיסיים – כת מתבודדים מפורסמת, שקבעה את מושבה במערות מדבר יהודה, בואכה ים המלח, ושאושיותיה היו כנוסים במידות של פרישות, צניעות ורעות, הותירה מאחוריה מספר מגילות רבות ערך, אשר מהן ניתן ללמוד על חיי הכת. המפורסמת שבהן היא “מגילת מלחמת בני אור בבני חושך”, שעל קביעת התיארוך שלה חלוקים החוקרים, אך דעתם איתנה כי זו נכתבה בין תקופת כיבוש ארץ ישראל בימי פומפיאוס לבין סוף ימי הורדוס, או בימי הפרוקוראטורים האחרונים שלאחר כהונתו המלכותית של אגריפס הראשון.
הכת יעדה לעצמה את תפקיד המלחמה בפגניות ומיגורה המוחלט. ניצחונה יבוא, לדעתה, רק על-ידי צירוף שני הגורמים והיסודות כאחד: עזרת האל מחד ולחימה על-פי מיטב כללי הקרב מאידך.
הכת שללה את המשטר הקיים ביהודה, שבו מתנהלת עבודת המקדש ושאר ענייני החברה שלא כמצוות התורה, לגרסתה.
במגילה הנידונה, דכל-כולה המלחמה הייעודה, בולטת המוסיקה הצבאית, וזאת על-ידי שימוש רב בחצוצרות ובשופרות, אם בהשפעת הצבא ההלניסטי (והחשמונאי בהתאם) או הרומאי.
המקום הרב והמכובד שמקדיש בעל המגילה לתיאור החצוצרות, זורה אור גם על בעיות אירגון הצבא והעדה, על הטקטיקה ועל תפקידי הכוהנים בקרב.
מצד אחד אנו רואים את זיקת בעל המגילה לתיאור החצוצרות במקרא, בייחוד בנוגע לתפקידיהן בטקסים הדתיים, ומצד שני – בולטת אי-תלותו במקרא בכל הנוגע לשימושן בקרב.
“סרכי” (היינו מגילות) החצוצרות מצויים בפרשיות שונות במגילה תוך כדי ציון תפקידיהן ופירוט הכתובות שעליהן. כל רשימה נחלקת לשתיים – לרשימת החצוצרות למקרא-העדה, ראשיה ויחידותיה לצורך הטקסים השונים (בדומה לאמור בספר במדבר) ולרשימת החצוצרות לשימוש קרבי.
פרשה אחת (שמניינה י”ב) מכילה רק את שמות החצוצרות ה”קרביות” שבידי ששת הכוהנים מבני אהרון, ומלבד זאת מפרט בעל המגילה את תיאור סוגי הקולות וצלילי החצוצרות ומשמעותם ה”סימנית” בשעת הקרב.
החצוצרות לטקסי העדה קורעות חלון לתיאור טקסים מרהיבים של הכוהנים הלויים וכל העם הערוכים בסדר מופתי, איש-איש במקומו המיוחד בכל טקס. בנידון זה אנו מוצאים סוגים שונים של חצוצרות: חצוצרות “מקרא העדה”, “מקרא השרים” ו”חצוצרות המסורות”, הקוראות לכל אנשי העדה להסתדר במסורותיהם, איש על בית מעמדו מאחורי האותות והשרים, ולהוות בכך את “סרך האל” – החטיבה האמונית כולה.
חצוצרות הקרב לסוגיהן על פי תפקידיהן מגוונות הן, ושפעת המונחים ועושרם המאפיינים אותן מעניינים ללא ספק הן מן ההיבט הצבאי גרידא והן מן ההיבט המוסיקלי-צלילי, מאחר וכל סוג של פונקציה דרש צליל שונה בהרכבו, בגובהו, במישכו בגליו ועוד. סוגי החצוצרות הנימנות במגילת “מלחמת בני אור בבני חושך” הם כדלקמן: “חצוצרות המאסף”, “חצוצרות המשוב”, “חצוצרות המירדף”, “חצוצרות המארב”, “חצוצרות תרועות החללים”, “חצוצרות מקרא אנשי הביניים”, “חצוצרות סדרי המלחמה” ו”חצוצרות המקרא והזיכרון”.
המגילה מבחינה גם באפקטים המוסיקליים של הצלילים הבוקעים מהחצוצרות כגון – חוזק הקול ואיכותו, גובהו ועוביו, צורתו כגון מקוטע (staccato) או רצןף (legato). שמות הצלילים הם “נוח וסמוך”, “חד טרוד”, “קול מרודד” ו”קול נוח מרודד סמוך”, כשלקול צליל וקול היה תפקיד מוגדר בשדה הקרב.

בעל המגילה מזכיר כמה פעמים את שילוב השופרות בתרועת המלחמה. נוסף על ששת הכוהנים התוקעים בחצוצרות סימנים טקטיים שונים לציון שלבי הקרב, נזכרים גם שבעה לויים ובידיהם שבעה שופרות יובל. קול תרועת החצוצרות מהווה תחילה סימן ללויים ולאלה שעל השופרות להתחיל בתרועה, וגם לאנשי ה”זרקות” להתחיל בזריקת/הטלת הרמחים. כלומר לפנינו ניצוח מעניין, מתומזר משהו, ניצוח מוסיקלי על קצב ההשלכה וההטלה של כלי המשחית.
מיותר לציין כי לשופרות, בבחינת כלי מוסיקלי קמאי, היתה עוד בתקופת בית ראשון משמעות טקסית פולחנית מחד וקרבית-צבאית מאידך (כמו בפרשת מלחמת גדעון במדינים ועוד ממין זו). קרן האיל סמלה את העוצמה של הניגוח מחד ואת בהמת הקרבן מאידך.
יצויין ששיתוף החצוצרות והשופרות – החצוצרות בעיקר לנתינת סימנים, והשופרות – לתרועה הגדולה, שמטרתה העיקרית פסיכולוגית – להמס את לבו של האויב ולחזק את רוח המסתערים, הינו מעניין הן מן התיפקוד הצבאי והן מן הפונקציה המוסיקלית. מערך תפקידים זה חייב את התוקעים להיות מיומנים היטב במלאכתם, שהרי טעות צלילית עלולה להיות פטלית ובלתי-הפיכה.

כאמור, יתכן שבני הכת הושפעו מן הנוהגים שרווחו בצבא הרומאי, שהרי ידוע לנו כי יוסף בן מתתיהו, כמפקד המרד בגליל, ערך את צבאו במתכונת רומאית והורה להם את השימוש בחצוצרות, כפי שהוא מעיד על הצבא הרומי.
עם זאת מעניין שבעוד התקיעות שימשו אצל הרומאים בעיקר לצרכים טקטיים, לחיזוק לב הלוחמים ולהפחדת האוייב בעזרת קולן מפיל האימה, שימשו השופרות והחצוצרות במגילת מלחמת בני אור בבני חושך בעיקר לציון אופיה הדתי של המלחמה (בשל ציביונה המיוחד של הכת) וגם לנתינת הסימנים עצמם.

פרשת הלויים התוקעים בשופרות מעוררת תמיהה, מאחר שבבית המקדש התוקעים היו הכוהנים. סוגיה זו עשויה להתבאר על רקע שלילת נהלי בית המקדש על ידי חברי הכת הנידונה. וייתכן שבני הכת ראו בכוהנים סמל למימסד כלפיו התנגדו, ופחות מזה בלויים. על כן הועידו לאחרונים את תפקיד התקיעה.

יצויין שתיאור אירגון הכת וטקסיה בכל המגילות מוכיח שאין לראות בתיאורי המגילה הנידונה פרי דימיון של מחבר המגילה, או סגנון ספרותי מלאכותי, אלא תיאור מדוייק של הנוהג בכת, המתבסס על נוהג זמנה מחד ועל תפיסת אנשיה ופירושם למתואר במקרא מאידך. מכאן נוכל לשער שאנשי הכת התאמנו היטב במוסיקה צבאית, כזו ששימשה יסוד חשוב בכל מערך המלחמה הייעודה ובנתיבי הניצחון המיוחל.

ממגילת הכת אנו למדים מהו הערך הרב שהם ייחסו למוסיקה, ובעיקר לשירה ואף לנגינה, הגם שעל דרך הסמל. המוסיקה מילאה תפקיד חשוב בחיי הכת ובמגילות עולה שבחם של שירי ההלל לאל. כמו-כן טקס המעבר בברית הכת, בין קבוצות כוהנים ולויים הניצבות זו מול זו כמעמד הר גריזים ועיבל שבמקרא מעלה את מענה הכת בדמות “אמן” אחר ברכת גורל-אל.
אפשר שכת זו הגיעה להכרה עמוקה בחשיבות המוסיקה בעקבות השפעת הפילוסופיה הפיתגוראית, השפעה שדגלה, בין השאר, במוסיקה כאמצעי כביר לחינוך האדם וכמדריך לכל התכונות המוסריות. ה”אחווה המוסיקלית” שיסד פיתגוראס יתכן ושימשה יסוד מסויים בחיי הכת מאחר והדימיון בין השתיים הינו מעניין.

יתכן וקווי הדימיון המעניינים הטויים והמתוחים בין הכת המדוברת לבין האסכולה הפיתגוראית מקורם בצירוף מקרים, הגם שיסודו אינו מוצק כדבעי. אולם המעיין בקפידה והמתחקה אחר כל תג ותג שבכתבים המאלפים פרי כת האיסיים, מובטח לו להיות מאיר את המבוך ומרחיק את הצללים מכל פינותיה של הקושיה הנידונה. היינו עם או בלי השפעה פיתגוראית משרתת המוסיקה היטב את תפיסת עולמה של הכת, את מחשבותיה ואת דרך החיים המיוחדת בה בחרה היא להתייחד.

לסיכום נאמר כי בתקופת בית שני, בניתוק מוחלט ממוסיקת המקדש, חיה ופעלה כת מתבודדת, אשר המוסיקה תפסה בה מרכיב חשוב: אם בחיי היומיום שלה ואם בתוכניתה לעתיד, ליום הדין. מוסיקה זו היא שתרמה, בין שאר הדברים, לכוחה ולגבורתה הפנימיים של הכת והיתה לגורם רב ערך בתורתה.
המוסיקה הצבאית של הכת חושפת, מעבר לעובדה שאחד ממפקדי המרד שהתמנה על-ידי ממשלת המרד בירושלים – יוחנן האיסיי, פן “אפל”, אולי בבחינת קריעת המסכה הפציפיסטית מאחורי פרצופה של כת האיסיים.