האתיקה של שינוי האקלים

הצבת השגשוג שלנו מול הסיכון ששינוי האקלים יפגע באיכות החיים של נכדינו מחייבת כלכלנים להכריע בסוגיות אתיות מורכבות. מאת ג'ון ברום

מה אנו צריכים לעשות בקשר לשינוי האקלים? מדובר למעשה בשאלה אתית. המדע, ובכללו גם מדע הכלכלה, יכול להאיר על הסיבות לשינוי האקלים ועל השלכותיו. המדע מסוגל גם לסייע לנו לגלות מה אפשר לעשות בנידון. אך השאלה “מה אנו צריכים לעשות בעניין” היא שאלה אתית.

לא כל השאלות העוסקות במה ש”צריך” לעשות הן שאלות אתיות. למשל, “איך צריך לאחוז מחבט גולף?” אינה שאלה כזאת. אך שאלת שינוי האקלים היא שאלה אתית מפני שהיא מעמידה זה מול זה אינטרסים סותרים של אנשים שונים. אם יחליט העולם לפעול בנושא, יהיו אנשים, בעיקר האמידים יותר בדור שלנו, שיצטרכו להפחית את פליטת גזי החממה, כדי להציל את הדורות הבאים מן הסכנה הקיומית בעולם חם יותר. וכשיש ניגוד עניינים, שאלות “צריך” הן שאלות אתיות.

שינוי האקלים מעלה כמה שאלות אתיות. באיזו דרך יכולים אנו, החיים היום, להעריך את רווחתם של הדורות הבאים, שיהיו כנראה עשירים מאתנו? אנשים רבים, מהם חיים היום ומהם ייוולדו בעתיד, ימותו בשל תוצאות שינוי האקלים. האם כל מוות כזה הוא רע באותה מידה? כמה רעות הן כל המיתות האלה יחד? רבים ימותו לפני שיספיקו להביא ילדים לעולם, ולכן שינוי האקלים ימנע את קיומם של ילדים שאלמלא כן היו נולדים. האם אי-קיומם הוא דבר רע? האם עשירי העולם, כשהם פולטים גזי חממה, עושים עוול לעניי העולם? איך עלינו להגיב לסכנה, הקטנה אמנם אך ממשית, ששינוי האקלים יוביל לאסון עולמי?

אפשר ליישב שאלות אתיות רבות בעזרת ההיגיון הישר, וברוב המקרים אין צורך בפילוסופיה מתוחכמת. כולנו מסוגלים, במידה כלשהי, להתמודד עם השאלות האתיות שמעלה שינוי האקלים. לדוגמה, כמעט כל אחד מאתנו מכיר בעיקרון המוסרי ולפיו ברוב המקרים אין על אדם לעשות משהו לטובתו אם הוא פוגע בכך באחרים. אמנם לעתים קשה להימנע מפגיעה באחר, ולעתים פגיעה כזו נעשית בטעות, מבלי משים, אך גם אם פגענו במישהו, בדרך כלל נפצה אותו.

שינוי האקלים יגרום נזק. גלי חום, סופות ושיטפונות יגרמו ודאי למותם של אנשים רבים ולפגיעה ברבים אחרים. מחלות טרופיות, שתפוצתן תתרחב עם התחממות האקלים יגבו קורבנות. שינויים בדפוסי ירידת הגשמים יביאו למחסור מקומי במזון ובמי שתייה. נדידות עמים גדולות בעקבות עליית פני הים ופגעי טבע נוספים, יביאו להתרוששותם של רבים. עד עתה, ניסו רק מומחים מעטים לחזות את גודל האסון במספרים מדויקים, אך כמה סטטיסטיקאים העוסקים באומדנים העריכו את הנזק הצפוי. גל החום ששטף את אירופה ב-2003 הביא למותם של כ-35,000 בני אדם. השיטפונות בסין ב-1998 פגעו פגיעה קשה בכ-240 מיליון איש. ארגון הבריאות העולמי (WHO) העריך שכבר ב-2000 עמד שיעור התמותה כתוצאה משינוי האקלים על יותר מ-150,000 איש בשנה.

בחיי היום-יום כל אחד מאתנו גורם לפליטה של גזי חממה. נסיעה במכונית, שימוש בחשמל, קניית מוצרים שייצורם או הובלתם צורכים אנרגיה – כל אלו גורמים לפליטת גזי חממה ותורמים לשינוי האקלים. הדברים שכל אחד מאתנו עושה לתועלתו האישית פוגעים אפוא באחרים. ייתכן שכרגע איננו יכולים לעשות הרבה, ושבעבר לא העלנו על דעתנו שאנו עושים זאת, אך לפי העיקרון המוסרי הבסיסי שהוזכר קודם לכן, אנו צריכים לנסות לחדול מפעולות אלו ולפצות את מי שאנו פוגעים בו.

העיקרון המוסרי הזה גם קובע שמה שאנו צריכים לעשות בנוגע לשינוי האקלים אינו רק שאלה של עלות מול תועלת – על אף שזהו בהחלט מרכיב בהחלטה. נניח שאנו שוקלים את התועלת שנשיג במסיבה עד הבוקר עם חברים ומוצאים שהיא רבה מן הסבל שנגרום לשכנה שתישאר ערה כל הלילה. אף על פי כן, לא נובע מכך שעלינו לערוך את המסיבה. בדומה, אפשר לחשוב על פרויקט תעשייתי שמביא תועלת בטווח הקרוב, אך כרוך בפליטת גזי חממה שיזיקו לאנשים בעוד עשרות שנים. גם אם נניח שהתועלת בפרויקט עולה על הנזק, אין ודאות שעלינו לבצע אותו – ייתכן שביצועו אינו מוסרי. אסור לנשכרים מן הפרויקט לכפות את הנזק על מי שאינם מפיקים ממנו תועלת.

האתיקה של עלות ותועלת

גם אם ניתוח עלות-תועלת אינו יכול לענות על השאלה מה צריך לעשות בעניין השינוי האקלימי, הוא בוודאי חלק מן התשובה. את העלות הכרוכה בהקטנת השינוי באקלים ישלם הדור שלנו בוויתורים שייאלץ לעשות כדי להפחית את כמות גזי החממה. אנו נאלץ לנסוע פחות, לבודד טוב יותר את בתינו, לאכול פחות בשר ולחיות בפחות פאר. התועלת היא איכות חיים טובה יותר בדורות הבאים: הם יסבלו פחות מהתפשטות המדבריות, מאובדן בתיהם בשל עליית פני הים, משיטפונות, מרעב ומהידלדלות משאבי הטבע.

ניתוח התועלת שיפיקו אנשים מסוימים מול העלות שתיכפה על אחרים הוא עניין אתי. אך אפשר לכמת חלק ניכר מן העלויות והרווחים הכרוכים בשינוי האקלים באמצעים כלכליים. מדע הכלכלה מספק כלים שימושיים לניתוח כזה במצבים מורכבים. כאן תוכל הכלכלה לעזור לאתיקה.

הבסיס האתי לכלכלת עלות-תועלת קיבל הכרה לאחרונה בדוח של ניקולס שטרן ועמיתיו במשרד האוצר הבריטי. “דוח שטרן על כלכלת השינוי באקלים” עוסק בעיקר בניתוח עלות-תועלת ומגיע למסקנה שהתועלת הצפויה מהפחתת פליטת גזי החממה גדולה בהרבה מן העלות הכרוכה בכך. עבודתו של שטרן עוררה ביקורת עזה מכלכלנים משתי סיבות עיקריות. ראשית, יש כלכלנים הסבורים שאין לבסס מסקנות כלכליות על שיקולים אתיים. שנית, הדוח מצדד בפעולה נמרצת ומידית להפחתת הפליטה, ואילו מחקרים אחרים בכלכלה, כמו זה של ויליאם נורדהאוס מאוניברסיטת ייל, טוענים שהצורך לפעולה אינו דחוף כל כך.

שני הנושאים האלה קשורים זה בזה. מסקנתו של שטרן שונה מזו של נורדהאוס, בעיקר משום ששטרן משתמש, מסיבות אתיות, ב”שער ניכיון” נמוך יותר. כשכלכלנים מעריכים שווי של טובין עתידיים במחירים של היום, הם בדרך כלל מפחיתים מערכם הנקוב. ככל שרחוק היום שבו עתידות הסחורות המוערכות להיות זמינות, כן מנכים יותר מערכן. שער הניכיון הוא אפוא מדד לקצב שיעור הורדת ערך הטובין עם הזמן [ראו תיבת טקסט בעמוד הבא]. שער הניכיון של נורדהאוס הוא כ-6% בשנה, ואילו השער של שטרן הוא 1.4%. משמעות ההבדל היא, שאם ניקח למשל, טובין שערכם הנקוב בעוד מאה שנים יהיה מיליארד דולר, יעריך שטרן את ערכם במחירי היום ב-247 מיליון דולר, ולעומת זאת נורדהאוס יעריך את ערכם היום ב-2.5 מיליון דולר בלבד. כלומר, שטרן מעריך שעלות או תועלת כלשהי בעוד מאה שנים שווה במחירים של היום כמעט פי מאה ממה שמעריך נורדהאוס.

ההבדל בין שערי הניכיון של שני הכלכלנים מסביר את השוני במסקנותיהם. כדי לשלוט בשינוי האקלים יש צורך להשקיע את העלויות הדרושות כבר בעתיד הקרוב, כלומר להקריב חלק מן הצריכה של הדור הנוכחי. אבל התועלת תופק רק בעוד מאה או מאתיים שנה. שטרן מצמיד לתועלת הזאת ערך עכשווי גבוה מזה של נורדהאוס, ולכן יכול להצדיק השקעות גבוהות יותר היום לטיפול בבעיית שינוי האקלים משיכול נורדהאוס.

העתיד העשיר

מדוע בכלל יש לנכות מערכם של טובין עתידיים? הטובין בהקשר שלנו הם המוצרים והשירותים שאנשים צורכים: אופניים, מזון, שירותי בנקאות, למשל. במרבית התרחישים לשינוי האקלים, מניחים כי כלכלת העולם תמשיך לצמוח. לכן לאנשי העתיד יהיו בממוצע יותר טובין משיש לאנשים היום. ככל שיש לאדם יותר טובין, ערכו של כל טובין נוסף יהיה נמוך יותר, ולכן יש היגיון כלכלי בניכוי הערך. לדוגמה, אם יש חדר אמבטיה בבית, זהו שיפור של ממש ברמת החיים. חדר אמבטיה שני, לעומת זאת, הוא נחמד, אך כבר פחות משנה את החיים. במונחים כלכליים, לטובין יש “ערך שולי פוחת”.

ואולם, ייתכן שמטעמים אתיים טהורים יש לנכות יותר מערך הטובין של אנשים עשירים באופן יחסי. על פי תורה אתית הידועה בשם עדיפותנות (prioritarianism), החברה צריכה להעריך תועלת (כלומר שיפור ברווחתו של אדם) שמפיק אדם עשיר פחות ממה שצריך להעריך תועלת זהה שמפיק אדם עני. העדיפותנות מעניקה אפוא עדיפות לבני השכבות החלשות יותר. לעומתה, תורה אתית אחרת, תועלתנות, מעריכה במידה שווה כל תועלת, ללא תלות במי שמפיק אותה. לפי תורת התועלתנות החברה צריכה לשאוף לרווחה מרבית של כל האנשים, ללא התלות הפנימית בהתפלגות שלה באוכלוסייה.

מהו שער הניכיון הנכון? מה משפיע על שיעור פיחות ערכם של טובין עתידיים? ראשית יש כמה גורמים שאינם אתיים המשפיעים על שיעור הפיחות. אחד מהם הוא שיעור הצמיחה הכלכלית, המודד את רווחתם הממוצעת של אנשים בעתיד בהשוואה להיום. זהו אפוא מדד למידת התועלת שיפיקו אנשים בעתיד מתוספת של טובין מסוימים לעומת התועלת שמפיקים היום מאותם טובין. שיעור צמיחה גבוה של הכלכלה מביא לשער ניכיון גבוה.

שער הניכיון תלוי גם בגורמים אתיים. כיצד יש להעריך, בהשוואה אלינו, תועלת שיפיקו בעתיד אנשים שיהיו עשירים מאתנו? אם ננקוט בגישת העדיפותנות, יש להעריך פחות תועלת עתידית מפני שאנשים יהיו אז עשירים מאתנו. אם, לעומת זאת, ננקוט בגישת התועלתנות, יש להעריך את התועלת במידה שווה. עדיפותנות תביא אפוא לשער ניכיון גבוה יותר מתועלתנות.

הוויכוח בין העדיפותנים לבין התועלתנים מקבל בהקשר זה תפנית מעניינת. רוב הדיונים בנושא הפער החברתי-כלכלי מתנהלים בין העשירים יחסית, כשהם שוקלים מה עליהם להקריב בשביל העניים יחסית. אך כשמדובר באנשים שיחיו בעתיד, אנו שוקלים מה עלינו, העניים יחסית, להקריב בשביל הדורות הבאים, העשירים יחסית. בדרך כלל דורשת העדיפותנות ממדינות מפותחות הקרבה רבה יותר ממה שדורשת התועלתנות. במקרה שלפנינו היא דורשת פחות דווקא.

מרחק בזמן

יש עוד שיקול אתי, שמשפיע על שער הניכיון. יש פילוסופים הסבורים שעלינו לדאוג לאנשים החיים קרוב אלינו בזמן, יותר מאשר לאלה שיחיו בעתיד הרחוק יותר, רק משום ריחוק הזמן מאתנו. אם הם צודקים, עלינו להעריך את רווחת האנשים בעתיד כקטנה יותר, רק משום שהם יחיו בעתיד. גישה זו קרויה “ניכיון טהור”. על פי הגישה הזאת עלינו לייחס פחות חשיבות למותו של ילד בן עשר בעוד 100 שנה מאשר למותו של ילד בן עשר כעת. לעומתה, טוענת גישה מנוגדת לה שאל לנו להיות מושפעים ממועד ההתרחשות בבואנו להעריך אירוע כלשהו. גישת הניכיון הטהור תומכת אפוא בשער ניכיון גבוה באופן יחסי, ואילו גישת אי התלות בזמן תומכת בשער ניכיון נמוך יותר.

כדי לקבוע את שער הניכיון המתאים הכלכלנים חייבים אפוא לענות לפחות על שתי שאלות אתיות: האם לאמץ עדיפותנות או תועלתנות? והאם עלינו לנקוט בגישת הניכיון הטהור או בגישת אי התלות בזמן?

שאלות אלו אינן שאלות של מוסר בסיסי. הן מעלות סוגיות סבוכות בפילוסופיה של המוסר. פילוסופים של תורת המוסר ניגשים לשאלות אלו תוך שילוב של טיעונים אנליטיים עם רגישות לאינטואיציות אתיות. רק לעתים רחוקות הטיעונים בפילוסופיה של המוסר הם חד-משמעיים. סיבה אחת לכך היא שלכולנו אינטואיציות שונות, שאינן מתיישבות תמיד זו עם זו. כל מה שאני יכול לעשות כפילוסוף הוא לשפוט את האמת כמיטב יכולתי ולנמק את השיפוט באמצעות הטיעונים הטובים ביותר. קוצר היריעה מונע ממני להציג את טיעוני כאן, אך המסקנה שאליה הגעתי היא שעדיפותנות היא גישה שגויה, ושעלינו לאמץ את גישת אי התלות בזמן. פרטים נוספים אפשר למצוא בפרק 10 בספרי Weighing Goods מ-1991 ובפסקה 4.3 בספרי Weighing Lives מ-2004.

שערי ניכיון של השוק?

שטרן מגיע לאותן מסקנות אתיות שהגעתי אליהן. ומכיוון ששתי המסקנות מוליכות לשער ניכיון נמוך, הן גם מוליכות את שטרן ואת המודל הכלכלי שלו לשער ניכיון של 1.4%. המסקנה המעשית, שמציג שטרן, היא שהעולם חייב לנקוט בדחיפות צעדים לשליטה בשינוי האקלים.

הכלכלנים המתנגדים לשטרן, אינם חולקים על כך שמסקנותיו אכן נובעות מעמדת המוצא האתית שלו. הם מתנגדים לעמדתו האתית. אבל רובם אינם מאמצים עמדה אתית חלופית משלהם, על אף שהם מעדיפים שער ניכיון גבוה מזה של שטרן. כפי שהסברתי, שער הניכיון הנכון נובע משיקולים אתיים. אם כן, כיצד יכולים אותם כלכלנים להצדיק שער ניכיון מסוים בלי לנקוט עמדה אתית?

הם עושים זאת באמצעות שימוש בשער הניכיון הגבוה של שוק הכספים, שוק שבו מחליפים אנשים כסף עתידי בכסף עכשווי ולהפך. אותם כלכלנים מאמצים את שיעור הריבית של שוק הכספים כשער הניכיון שלהם. האם הצעד הזה מוצדק?

ראשית, יש ערכים הנקבעים על פי העדפותיהם האישיות וטעמם של אנשים, והשווקים פשוט חושפים את ההעדפות והטעמים האלה. הערך היחסי של תפוחים ותפוזים נקבע על פי העדפות שנחשפות בשוק הפירות. אבל הערך שיש להצמיד לרווחתם של הדורות הבאים אינו נקבע על פי העדפה אישית או טעם אלא על פי שיפוט אתי.

האם שוק הכספים אכן מבטא את שיפוטם האתי של אנשים לגבי הערכת הרווחה העתידית? אני מפקפק בכך. הנסיון מראה שכשאנשים לווים ומלווים, הם לרוב נותנים משקל פחות לרווחתם העתידית מאשר לרווחתם העכשווית. רובנו ודאי חכמים דיינו כדי לא לתת משקל נמוך לרווחתנו בגיל מבוגר לעומת רווחתנו בגיל צעיר. עם זאת, התנהגותנו משקפת את קוצר הרוח שלנו להפיק תועלת מידית עכשיו, קוצר רוח שגובר על כל שיפוט לגבי עתידנו. אין מניעה לכך שקוצר הרוח יגבר גם על שיקולים מוסריים לגבי רווחתם של הדורות העתידיים.

לשם הדיון, הבה נניח שהתנהגות השוק של אנשים אכן משקפת בנאמנות את אופן שיפוטם הערכי. אם כן, כיצד יכולים כלכלנים לטעון שהם חסרי עמדה אתית ועדיין להשתמש בשער הניכיון של השוק? הם עושים זאת לכאורה ממניעים דמוקרטיים, הם נותנים לציבור להכריע בסוגיות האתיות ואין הם עושים זאת בעצמם. הכלכלנים שמבקרים את שטרן מאשימים אותו בכך שביהירותו ניסה לכפות את אמונותיו האתיות על אחרים.

אותם כלכלנים טועים בהבנתם את המושג דמוקרטיה. דמוקרטיה מחייבת דיונים וויכוחים ולא רק הצבעה חופשית. כלכלנים, ובהם גם שטרן, אינם יכולים לכפות את אמונותיהם על שום אדם. הם יכולים רק להביא המלצות ולנסות לשכנע בהן. קביעת שער הניכיון הנכון דורשת שימוש בתיאוריה מתוחכמת, ואנו, הציבור הרחב, איננו מסוגלים לעשות זאת ללא סיועם של מומחים. תפקידם של כלכלנים בתהליך הדמוקרטי הוא לפתח את התיאוריה, להציע את המלצותיהם הטובות ביותר בתמיכת הטיעונים הטובים ביותר. הם צריכים להביע נכונות לדון זה עם זה ביסודות האתיים העומדים בבסיס המלצותיהם. ואז אנו נצטרך להחליט בעזרתם של המומחים. ללא עזרתם, יהיו החלטותינו בלתי מבוססות וכמעט חסרות ערך.

ברגע שקיבלנו החלטות באמצעות ההליך הדמוקרטי, יכולה החברה לפעול. אין זה כבר מתפקידם של הכלכלנים. המלצותיהם הן חומר הגלם של התהליך ולא התוצר שלו. היהירות האמיתית היא במחשבה שאתה הוא הפוסק הסופי בתהליך הדמוקרטי.

אי אפשר להימנע משיקולים אתיים בקביעת שער הניכיון. שינוי האקלים מעלה שאלות אתיות רבות נוספות. על אחת מהן, בעיית התוצאות הרות האסון, אנו מרחיבים בתיבת הטקסט בעמוד 34. עבודה אתית רצינית תידרש כדי להחליט מה עלינו להקריב כדי למתן את שינוי האקלים. בדומה למדע של שינוי האקלים, גם האתיקה של שינוי האקלים היא נושא קשה, והדרך לפתרון עוד ארוכה. אנו ניצבים כיום בפני בעיות אתיות ומדעיות, ועלינו להשקיע מאמצים כדי לפתור אותן.

מושגי מפתח

הדורות הבאים ייאלצו לשאת בהשלכותיו של שינוי האקלים. עם זאת, אם כלכלת העולם תמשיך לצמוח, הם יהיו עשירים מאתנו.
הדור שלנו חייב להחליט, בעזרת עצתם של כלכלנים מומחים, אם להפחית את הנזק העתידי במידה ניכרת, או לתת לצאצאינו, שיהיו עשירים יותר מאתנו, לדאוג לעצמם.

הכלכלנים אינם יכולים להימנע מלהכריע בסוגיות אתיות כשהם באים לייעץ בנושא. גם הסכנה הקטנה ביותר של אסון עתידי כתוצאה מן ההתחממות הגלובלית, מעלה בעיות הדורשות דיון אתי.

עד כמה באמת אכפת לנו מהעתיד?

כשכלכלנים מעריכים טובין שיתקבלו בעתיד, במחירים של היום, הם קובעים בדרך כלל ערך נמוך ממה שהיינו משלמים לו היו הטובין מתקבלים היום. נמוך בכמה? אם שער הניכיון (discount rate) הוא 6% בשנה, אז לטובין בשווי מיליארד דולר שיתקבלו בעוד שנה, יש שווי של רק כ-940 מיליון דולר במחירים של היום (מאחר שכלכלנים עורכים ניכוי רציף, הערך העכשווי הוא בעצם 941.8 מליארד דולר). הכלכלנים ניקולס שטרן וויליאם נורדהאוס הגיעו לאחרונה למסקנות שונות מאוד לגבי כמה כסף יש להוציא היום על טובין שיהיו זמינים רק לדורות הבאים, מפני שהשתמשו בשערי ניכיון שונים.

למדוד את האסון?

שינוי האקלים מעלה שאלות אתיות קשות וחשובות הרבה יותר מערכו של שער הניכיון. אחת מהן היא הסיכון של אסון נוראי. הפנל הבין-ממשלתי בנושא שינוי האקלים דיווח על כמה מחקרים המראים כיצד תעלה הטמפרטורה בעולם לאורך זמן, אם יגיעו גזי החממה באטמוספרה לרמה שתגרום להתחממות השווה לזו שתיגרם מריכוז של כ-550 חלקים למיליון פחמן דו-חמצני (רמה הצפויה בתוך כמה עשרות שנים). רוב המחקרים מעריכים שהסתברות לעליית טמפרטורה של יותר מ-8 מעלות צלזיוס היא 5% או אף יותר. ההפרעה האקלימית הזאת עלולה להביא להתמוטטות האוכלוסייה האנושית ואולי אף להכחדתה, אם כי איש אינו יכול לקבוע את מידת הסבירות של תרחיש כזה. אירוע כזה יהיה נורא כל כך, עד שגם אם יוכפל בסיכוי הקטן של התרחשותו, הוא עדיין יהיה הגורם החשוב ביותר בכל חישובי הנזק שיגרום השינוי באקלים. הצורך לחשב עד כמה נורא יהיה אירוע כזה הוא צורך אתי דחוף, אך גם בעיה קשה ביותר.

צמצום ניכר של האוכלוסייה, לדוגמה, יביא למותם בטרם עת של מליארדי בני אדם. לכן יש להעריך עד כמה נורא, מבחינה אתית, הוא מותו של אדם בטרם עת. שאלה זו עשויה להישמע אכזרית, אך ערכם של חיי אדם כבר הוכר כרכיב חיוני במדיניות ציבורית. ארגון הבריאות העולמי, למשל, פיתח מדד ל”נטל של מחלה” – הנזק שמחלה גורמת לאנשים, ובכלל זה הנזק שנעשה לאנשים שמתו בשל המחלה. ארגון הבריאות העולמי כבר משתמש במדד כדי להעריך את הנזק שייגרם בשל שינוי האקלים.

אסון אפשרי מעלה שאלה אתית קשה אף יותר. אילו האנושות כולה תיכחד או תצטמצם מאוד, אנשים רבים מאוד שהיו אמורים לחיות, יחדלו פתאום להתקיים. היעדר של פוטנציאל אנושי כה רב נדמה כדבר נוראי ביותר. האומנם? אם היעדר קיום הוא נזק, מדובר למעשה בנזק שלא נגרם לאיש, מאחר שלא יישארו אנשים. כיצד יכול להיגרם נזק שאינו מזיק לאיש?

יש פילוסופים הסבורים כי לא יכול להיות נזק כזה. הם טוענים כי הכחדה, או צמצום אוכלוסייה לא יגרמו שום נזק, למעט מיתות מוקדמות. פילוסופים אחרים חולקים על כך. הם טוענים כי אובדן אנושות עתידית יהיה דבר נורא ועתיר נזק. גם אם הם צודקים, הם עדיין יצטרכו להעריך הערכה כמותית את גודל הנזק.

סוגיה זו נותרת אחת הסוגיות הקשות ביותר בפילוסופיה מעשית וניטשים סביבה ויכוחים רבים. אך עד שתימצא תשובה משביעת רצון, לא יהיה אפשר להעריך היטב את הנזק שבשינוי האקלים.

על המחבר

פרופסור ג'ון ברום (Broome) מופקד על הקתדרה על שם וייט לפילוסופיה של המוסר באוניברסיטת אוקספורד וחבר במכללת קורפוס קריסטי. בעבר היה פרופסור לכלכלה באוניברסיטת בריסטול. הוא חבר באקדמיה הבריטית, חבר בחברה המלכותית של אדינבורו, חבר אורח באקדמיה המלכותית למדעים של שבדיה וזוכה במלגת המחקר של קרן לברהולם. בספריו: Weighing Goods, Counting the Cost of Global Warming, Ethics out of Economics, Weighing Lives.

דבר העורכים – מי ישלם את מחיר המהפכה הירוקה

ייתכן שלתודעתם של פוליטיקאים קובעי מדיניות ומקבלי החלטות בארצות המתועשות המובילות (ה-G8), חדרה סוף-סוף התובנה ששינויים אקלימיים והתחממות גלובלית הם כבר כאן, ויש לנקוט צעדים מעשיים (ולא רק הצהרות) כדי להפחית את הפליטה של גזי חממה לאטמוספרה (שמקורם בעיקר משרפת דלקים מחצביים). אין ספק שגם המחירים הנוסקים של הנפט בשווקים הבין-לאומיים תרמו לכך. השינויים האקלימיים,והפעולות שיהיה צורך לנקוט כדי לצמצם את נזקיהם, מעוררים שאלות אתיות סבוכות, ובהן עוסק המאמר “האתיקה של שינוי האקלים” מאת ג'ון ברום.

שתי משימות מרכזיות מוטלות כיום בעיקר על המדינות המפותחות המובילות (ה-G8) וגם על המדינות ששיעור צמיחת כלכלתן גבוה במיוחד (כגון סין והודו): (1) למתן ככל האפשר את נזקי השינויים האקלימיים שכבר התרחשו, וצפויים להתרחש בעתיד הנראה לעין. (2) להפחית במידה ניכרת את פליטת גזי החממה לאטמוספרה כדי למנוע אסון אקולוגי, ועם זאת לא לפגוע פגיעה קשה בכלכלת העולם. זו תמציתה של “המהפכה הירוקה”, וכמו כל מהפכה גם היא תהיה כרוכה בקורבנות. וכמה לא מפתיע, קורבנות השינויים אקלימיים יהיו קודם כל השכבות החלשות, ובעיקר הארצות המתפתחות “בעולם השלישי”. לשתי המשימות יש מחיר כלכלי כבד ומחובתם המוסרית והאתית של החזקים לשאת במחיר. להמחשת החוב המוסרי די לציין את “חלקה” של ארצות הברית בהתחממות הגלובלית. על אף שחלקה באוכלוסיית העולם הוא רק 4%, היא תורמת 25% מסך כל הפליטה מעשה ידי אדם של גזי חממה לאטמוספרה. בפגישה האחרונה של מנהיגי ה- G8 שהתקיימה ביפן ביולי 2008, עמדה על הפרק ההתחייבות להפחית את פליטת גזי החממה ב-50% עד 2050. גם הירוקים הקיצוניים ביותר יוכלו להזדהות במידה כלשהי עם מנהיגי המדינות החזקות שנאלצו לגלגל בידיהם את תפוח האדמה הלוהט: כיצד לעמוד בהתחייבות בלי לפגוע במידה ניכרת בכלכלתם ובכלכלת העולם. הנוסחה שהכול היו מוכנים לחתום עליה הייתה שכולם שותפים ל”חזון” של הפחתת הפליטה ב-50% עד 2050. זאת הייתה התקדמות גדולה לעומת הנוסחה שהסכימו עליה ב-2007 בפגישתם בגרמניה: “להתייחס ברצינות” להפחתת הפליטה ב-50%.

גם אם אין ספק בכך שבעתיד יופסק השימוש בדלקים מחצביים להנעת הכלכלה העולמית (לא רק בגלל פליטת גזי חממה אלא גם בגלל זיהום אוויר בתחמוצות חנקן ומזהמים אחרים), והיא תופעל באמצעות אנרגיה ירוקה, המעבר הזה יהיה בהכרח הדרגתי ויימשך תקופה לא קצרה. אי אפשר גם להתעלם מן העובדות המתגלות כבר בימים אלה בתחום האתי. הארצות המובילות של ה-G8 כולן ארצות בעלות כלכלה חופשיות. בשביל למנוע משברים או לפחות למתן את תוצאותיהם, תוצאות שמהן עלולות לסבול כאמור קודם כל השכבות החלשות בכל המדינות, תידרש התערבות הממשלות ואולי גם חקיקה מתאימה. דוגמאות לתופעות כאלה חווינו לאחרונה. המדינות החקלאיות של ארצות הברית הן הספק העיקרי של דגנים ליצוא. בעקבות מתן סובסידיות והקלות עברו המגדלים לגידול תירס להפקת אתאנול, והדבר יצר מחסור בדגנים למאכל. מחסור זה עלול להגדיל את סכנת הרעב בארצות העניות התלויות בהספקת מזון מבחוץ.

עוד דוגמה לבעיות אתיות שמעוררת המהפכה הירוקה אפשר למצוא בכתבה המתפרסמת במדור פנורמה (עמוד 9) “שינוי באוויר” מאת אמילי הריסון. על פי “חוק האוויר הנקי” הפדרלי ייאסר החל מ-31 בדצמבר 2008 השימוש בתרכובות גזיות של פחמן, פלואור וכלור ((CFCs הפוגעות בשכבת האוזן. אך התברר שאכיפת החוק תפגע בכ-23 מיליון חולי אסתמה בארצות הברית, משום שהגזים האלה משמשים כגז דוחף במשאפים. התחליפים המותרים מייקרים את המשאפים פי שלושה.

יש לפעול אפוא בדרך מאוזנת ושיטתית: לצמצם את הנזקים של השינויים האקלימיים וההתחממות הגלובלית מצד אחד, ולהפחית את הפגיעה בכלכלת העולם ובייחוד בקהילות החלשות שבו, מצד אחר.