כך עולה ממחקר שהשתתף בו פרופ' מריו מיקולניסר, דיקן ביה”ס החדש לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה
בעלי תחושת ביטחון בהתקשרות בינאישית הם אנשים נדיבים ופתוחים יותר, כך עולה ממחקר חדש שערכו פרופ' מריו מיקולניסר, דיקן ביה”ס החדש לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי הרצליה ופרופ' פיליפ שייבר חוקרת מאוניברסיטת קליפורניה. במחקר נמצאו ראיות מצטברות לכך כי התחושה שיש לנו על מי לסמוך בעת צרה, משפיעה על נטייתנו להפוך לאגואיסטים או אלטרואיסטים, סובלניים או עוינים, פתוחים כלפי עצמנו וכלפי הזולת או מתגוננים. המחקר אף קיבל התייחסות במאמר שפורסם לאחרונה ב Newsweek, שבועון החדשות האמריקאי.
החוקרים התבססו במחקרם על תאורית ההתקשרות כאשר שאלת המחקר הייתה האם ניתן להשפיע על תכונות של אדם בוגר ואף לשנותן. בתחילה, התיאוריה העוסקת בביטחון התקשרותי, התייחסה ליחסי הורים ילדים בלבד אולם, בשנים האחרונות הורחבה התיאוריה גם לעולם המבוגרים. בעוד שעבור תינוק, ההורה הוא מקור תחושת הביטחון, הרי שבעבור מבוגר המקור לתחושת הביטחון עשוי להיות בן זוג, חברים וכיו”ב. תחושה זו מקנה לפרט מנגנוני התמודדות עם סיטואציות שונות בחיים ומשפיעה על מידת היותו פתוח, נדיב ובעל חמלה לזולת.
בעבר נהוג היה לחשוב כי בשלב הבגרות, תכונות אופי כגון אנוכיות, סובלנות או חוסר סובלנות הן תכונות קבועות שאינן ניתנות לשינוי. עבודת המחקר מחדשת בכך שבדקה האם ניתן לעורר מעגלים עצביים-קוגניטיביים רדומים במוח, על מנת להפעיל את תחושת הביטחון ההתקשרותי גם בקרב מבוגרים שאינם חשים בטוחים בקשריהם הבינאישיים.
על מנת לענות על השאלה האם ניתן לשנות תכונות אופי של אדם בבגרותו, ערכו מיקולניסר ושייבר ניסויים מעבדתיים במסגרתם נחשפו המתנדבים המבוגרים-צעירים לשמות של אנשים המקרינים להם תחושת ביטחון באופן תת הכרתי במהירות של 20 אלפיות השנייה. מטרת הניסוי הייתה להפעיל את מעגלי המח המצפינים מחשבות אודות אדם המעניק להם הגנה ואהבה בלתי מותנית, כמו הורה, אהוב או אלוהים ולבדוק אם ביכולתם לגרום לתחושת בטחון, שתוביל להפגנת אלטרואיזם במקום אנוכיות.
תוצאות המחקר הראו כי משתתפי הניסוי אכן הפגינו רצון רב יותר לתרום דם או להתנדב, ואף הפגינו פחות עוינות כלפי אנשים המשתייכים לקבוצות אתניות שונות מהם, לדוגמא כאשר הוצגה בפני המשתתפים היהודים האפשרות להסב כאב לערבי-ישראלי שעמו צוותו במהלך הניסוי הם נמנעו מלעשות זאת, להבדיל ממצב דומה שבו לא הופעל המעגל מעניק הביטחון.
פרופ' מריו מיקולינסר הינו דיקן בית הספר החדש לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי הרצליה, שפותח את שעריו השנה. מיקולניסר פרסם למעלה מ-200 מאמרים מדעיים בכתבי עת מובילים בתחומי אישיות ופסיכולוגיה חברתית. ב- 2004 זכה בפרס א.מ.ת על תרומתו יוצאת הדופן בחקר האישיות והפסיכולוגיה החברתית.
מיקולינסר עומד בראש קבוצת מרצים וחוקרים מובילים מאוניברסיטאות בישראל ובעולם, לרבות ראשי מחלקות לפסיכולוגיה לשעבר וראשי התמחויות, אשר הגיעו למרכז הבינתחומי על מנת ליצור תוכנית לימודים חדשה. התוכנית החדשה תתבסס על התכנים הנלמדים באוניברסיטאות, תוך פיתוח והוספת תכנים חדשים אשר יציבו את בית הספר בשורה אחת עם האוניברסיטאות המובילות בעולם.
6 תגובות
אז למה לא לשלוח את פרופ’ מריו לעזה להקרין להם שם ביטחון עצמי ואמפתיה.
נדמה לי שדוקא אחרי ביקור שלו בעזה הוא יוכל לכתוב מחקר אוטוביוגרפי עם הוכחה חותכת שהמציאות כופה גם על מוח בעל דימיון מפותח כשלו שינויים מרחיקי לכת, גם בגיל מבוגר מאוד ואפילו אחרי 200 מאמרים.
כשמדובר בשוני אתני באופן כללי, העוינות שהיא אולי תופעה טבעית לא חייבת להתפתח לכלל אלימות ויש אפילו אפשרות שהיא תיעלם לחלוטין.
המצב שונה עם הערבים כיוון שכאן כבר אין שאלה – התפתחה אלימות שאולי ניתן לתאר כהדדית אבל מבט מפוקח יותר רואה שהאסלאם מביא למלחמות כמעט בכל מקום בו הוא קיים.
לכן ברור שאנו חוששים מהערבים ומבחינת תורת המשחקים יתכן שבמידה שנעריך שמלחמה עם ערביי ישראל אכן תתפתח, נרצה להכות ראשונים.
זה אינו המצב ברמה האישית.
ברמה זו אני מוצא את הצפייה שמישהו ירצה להכאיב למישהו אחר משונה.
אולי זו סטייה שלי – אני בסך הכל גם צמחוני מטעמי צער בעלי חיים אז ייתכן שהלך רוח שנראה מוזר בעיני הוא דווקא נפוץ בחברה אבל מסופקני.
האם יש לאתר הידען אפשרות לערוך סקרים?
היה יכול להיות מעניין מה יענו פוקדי האתר לשאלה "האם היית – סתם כך – ללא התגרות מוקדמת – מסב כאב לערבי ישראלי לו ניתנה לך האפשרות לעשות זאת מבלי להיענש?"
אפשר יהיה לכנות את הסקר בשם "סקר דוסטויבסקי"
זה מזכיר לי פסקה מעניינת שאייזיק אסימוב כתב. אנחנו יודעים שאצל חיות טריטוריאליות קיימת תופעת הדו-קרב. הזכרים מנסים להבריח מהשטח שלהם זכרים אחרים שפולשים. אם הם מנצחים בדו-קרב, הרי שהם נותנים לפולש להימלט והוא אינו חוזר.
בני-אדם יותר חכמים מזה. בני-אדם חושבים קדימה. כשאנחנו מנצחים מישהו, אנחנו יכולים להבין שאותו אדם ירצה לנקום בנו, ולכן אנחנו מראש מנסים להרוג אותו במקום להבריח אותו.
ואם נשנה קצת את הרעיון, נקבל שלמעשה האדם פותח במלחמות לא מפני שהוא טיפש, אלא מפני שהוא חכם. כל מדינה רוצה לפתוח במלחמה לפני השכנים שלה, כי היא יודעת שבכל מקרה המלחמה איתם תפרוץ מתישהו – אז עדיף שאנחנו נתחיל אותה במכה הראשונה.
זה יכול לספק הסבר כלשהו לעוינות המיידית הקיימת בין קבוצות אתניות שונות…
עם זאת, הסבת כאב למישהו אינה אמורה להיות דבר שבני אדם נורמלים אמורים לרצות בין אם הם מרגישים ביטחון ובין אם לא. לכן ההישג המופלא שאנשים לא רצו להסב כאב לערבי ישראלי צרם גם לי.
צ’ארלס,
“ואף הפגינו פחות עוינות כלפי אנשים המשתייכים לקבוצות אתניות שונות מהם”
מדובר כאן בנטיה מוכרת של אנשים להתחבר עם קבוצות אתניות איתן הם מזוהים, ולהפגין עוינות (גם אם מתונה) כלפי קבוצות אתניות השונות משלהם.
ערבים-ישראלים שונים מיהודים בקבוצה האתנית שלהם, ולכן נבדקה האפשרות הזו במחקר.
"להסב כאב לערבי-ישראלי שעמו צוותו במהלך הניסוי" .. עקרונות מדעיים וגישה מחקרית ראוייה. אני משער שהנחת העבודה הייתה שליהודים באשר הם יש עניין להסב כאב לערבים ישראלים.