תנו לפאג'ים לנצח

הם וירוסים ידידותיים לאדם שמתגוררים בביוב העירוני ומסוגלים לחסל בקלות את חיידקי העל שהאנטיביוטיקה יצרה בעצמה ושנגדם היא חסרת אונים. הטיפול בפאג'ים, שפותח בטביליסי בתקופת סטלין, הוא המועמד המוביל להחליף את האנטיביוטיקה הנשחקת

ניסוי על בני אדם נערך בבית החולים בטביליסי – גרוזיה. האם במעבדה טחובה בגרוזיה הומצא הפניצילין של המאה ה-21?

תנו לפאג'ים לנצח

מאת אביבה לורי, הארץ, חדשות וואלה!

הם וירוסים ידידותיים לאדם שמתגוררים בביוב העירוני ומסוגלים לחסל בקלות את חיידקי העל שהאנטיביוטיקה יצרה בעצמה ושנגדם היא חסרת אונים. הטיפול בפאג'ים, שפותח בטביליסי בתקופת סטלין, הוא המועמד המוביל להחליף את האנטיביוטיקה הנשחקת. חברת התרופות המערבית הראשונה שתשווק אותו תעשה צעד קטן לאדם וצעד גדול לחשבון הבנק שלה. עד אז, קחו עוד שני כדורי מוקסיפן פורטה

איך להכין תרופה מפאג'ים

הרופאים חסרי אונים: יותר ויותר חיידקים עמידים לאנטיביוטיקה. המרוץ אחר התחליף כבר יצא לדך. היזמים מגייסים הון. מי שיגיע ראשון לקו המטרה יגרוף את כל הקופה. מדובר במיליארדים.

העמידות לאנטיביוטיקה התגלתה כבר ב-1947, זמן קצר לאחר שנכנסה לשימוש המוני, ובחלוף השנים המצב מחמיר בהתמדה. “בגלל שימוש יתר באנטיביוטיקה ושימוש לא מבוקר, התפתחו אוכלוסיות חיידקים עמידות לאנטיביוטיקה”, אומר ד”ר סרגיי בויאנובר, מיקרוביולוג וחוקר. “מספיק שאחוז קטן מהחיידקים באדם מסוים, 2% עד 5%, נהפכו לעמידים – כדי שהם יתפזרו באוכלוסייה האנושית וכל האנשים יהיו עמידים לאותה אנטיביוטיקה ולא יגיבו עליה. בסופו של דבר מתפתחות אוכלוסיות חיידקים שאי אפשר לטפל בהן בשום חומר אנטיביוטי וזה גורם לתמותה. במשך המון שנים היתה תקווה שתהליך פיתוח האנטיביוטיקה הוא אינסופי, שתמיד יימצאו אנטיביוטיקות חדשות לצורות חדשות של חיידקים. אבל זה לא קרה. מאז שפותחה האנטיביוטיקה האחרונה, לפני 30 שנה, לא פותח שום חומר אנטיביוטי חדש”.

“50% מהזמן בכל כנס מחלות זיהומיות מוקדש לעמידות ההולכת וגוברת לאנטיביוטיקה”, אומר פרופ' זאב הנדזל, אימונולוג מבית חולים קפלן ברחובות. רק לפני כעשר שנים, לאחר התפרקות ברית המועצות, נודע במערב כי במכון המחקר על שם אליאווה (Eliava) בטביליסי שבגרוזיה פותח עוד בשנות ה-30 של המאה הקודמת תחליף אנטיביוטיקה שהוכח כיעיל בטיפול בזיהומים. בעוד המערב שוחק את האנטיביוטיקה, התברר שברית המועצות תמיד האמינה בבקטריופאג'ים, או בקיצור – פאג'ים.

רכב חלל מוקטן

פאג'ים הם וירוסים (נגיפים). אבל בניגוד לווירוסים הזקוקים לרקמה אנושית כדי להתרבות, פאג'ים לא פוגעים בבני אדם. הם מתרבים בתוך חיידקים בלבד. מדענים סבורים שהם היצורים החיים העתיקים ביותר בעולם. הם מזכירים בצורתם רכב חלל בעל שש רגליים, אשר נצמדות לפני החיידק ומחדירות לתוכו דנ”א. כך מתרבים הפאג'ים במהירות. בחיידק אחד, הגדול מפאג' פי 40, יכולים להתארח בו-בזמן 5,000 פאג'ים (בטיפת מים יש בממוצע מיליארד פאג'ים). סופו של החיידק ידוע מראש: הוא מושמד והפאג'ים מחפשים את הקורבן הבא. לכל חיידק יש פאג'ים המתאימים לו ורק הם נמשכים אליו. מכאן, שבכל מקום שבו יש חיידקים, יש גם פאג'ים.

הפאג'ים התגלו בתחילת המאה ה-20. ויליאם טוורט, פרופסור לבקטריולוגיה באוניברסיטת לונדון, שם לב ב-1915, כשעבד על תרביות של חיידקי סטפילוקוקוס שגורמים לפצעים מוגלתיים, שמושבות שלמות של הבקטריה הושמדו. הוא בודד את החומר שגרם להשמדה ההמונית והניח שמדובר בסוג של וירוס. במקביל גילה את סוד הפאג'ים פליקס ד'הראל, חוקר קנדי יליד מונטריאול ממוצא צרפתי, שטבע את המושג בקטריופאג'ים, שפירושו בלטינית זוללי חיידקים.

ד'הראל נולד ב-1873. כשהיה בן שש מת אביו והוא עבר עם אמו ואחיו לפאריס. הוא טייל על אופניים באירופה ואחר כך בדרום אמריקה. כשהיה בן 24 חזר לקנדה ולמד מיקרוביולוגיה במעבדה ביתית שהקים. בין היתר התמחה בזיקוק אלכוהול מסירופ מייפל ומאוחר יותר הוזמן לעבוד כבקטריולוג בבית חולים בגואטמלה סיטי. בזמנו הפנוי זיקק ויסקי מבננות. אחר כך עבר ליוקטן במקסיקו ושם, ב-1910, נחשף לראשונה לתופעה המוזרה שהפאג'ים מחוללים. הוא אסף חרקי ארבה שפשטו באותם ימים על השדות ביוקטן ובדק את צואתם של כמה מהם שלקו בהרעלת דם. את הצואה מרח על צלוחיות במטרה לגדל תרבית ואז הבחין שלאחר זמן מה הופיעו על הצלוחיות כתמים בהירים שהלכו והתפשטו עד שהחיידקים נעלמו כליל, כבמטה קסם.

ד'הראל עבר לעבוד במכון פסטר בפאריס וב-1915 חזר על הניסוי. הפעם השתמש בצואת חיילים שסבלו מדיזנטריה. ושוב נעלמו החיידקים כלא היו. ב-1917 הוכר ד'הראל רשמית כמחולל המהפכה. בתחילה השתמש בהצלחה בפאג'ים למיגור מגיפת טיפוס שפקדה עופות. מ-1919 ואילך טיפל בפאג'ים בבני אדם. ב-1925 התעוררה המודעות לפאג'ים בעולם הרפואה. הכל דיברו על התקווה הגדולה. ד'הראל קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ליידן הוותיקה בהולנד ואת אות ליוונהוק, שאותו קיבל גם לואי פסטר ב-1895, והמשיך בנדודיו על פני הגלובוס. הוא עבד במצרים במחלקת התברואה באלכסנדריה והשתמש בפאג'ים כדי לרפא עולי רגל שחזרו ממכה וממדינה. משם עבר להודו ועבד בשירות האימפריה הבריטית, טיפל בחולי כולרה בכפרים נידחים וצימצם את התמותה מ-60% ל-8%. כשחזר מהודו הוצעה לו משרת פרופסור באוניברסיטת ייל.

בשנות ה-30 החלו חברות התרופות הגדולות לפתח את “תרופת הפלא” החדשה. אך המצאת הפניצילין ב-1928 והכנסתו לשימוש המוני בשנות ה-40 השכיחו את הבקטריופאג'ים. ד'הראל, שמת ב-1949, היה מועמד 30 פעם לפרס נובל אך מעולם

ייצור תרופות מפאג'ים לצריכה המונית בטביליסי בשנות ה-70'. הפאג'ים היו הנשק הסודי הסובייטי נגד לוחמה ביולוגית

לא זכה בו. אמריקה ואירופה המערבית התחילו להתמכר לאנטיביוטיקה. ואילו החיידקים, האורגניזמים הפרימיטיוויים, למדו עם השנים להתחכם לה. כל אנטיביוטיקה חדשה הולידה עם הזמן זני חיידקים עמידים לה. בדרך של אבולוציה פשוטה, החיידקים שינו פנים וצורה. כמו בני אדם וחיות בטבע, החלשים הוכחדו והחזקים שרדו והשתלטו על המערכת החיסונית.

כיום, טוענים המדענים, ניצבת האנושות בפני חיידקי העל – הגולם שקם על יוצרו – ומתחננת על נפשה. זוהי כנראה תחילת קץ עידן האנטיביוטיקה.

לסטלין, בהוקרה

המכון בטביליסי התחיל לעבוד ב-1923. אבל רק ב-1926 התוודע מייסדו, פרופ' ג'ורג'י אליאווה, לבקטריופאג'ים. הוא התיידד עם ד'הראל בעת ביקורו במכון פסטר בפאריס. על ד'הראל מספרים שנשבה בקסמי הרעיון הקומוניסטי. כשסטלין הזמין אותו ב-1934 למכון בטביליסי, הוא נענה ברצון ונשאר שם לסירוגין כשנה – ואף הקדיש לקומרד סטלין את אחד מספריו, “הבקטריופאג' ותופעת ההחלמה”, שנכתב ויצא לאור בטביליסי ב-1935.

הוא אפילו התכוון להעתיק לטביליסי את משכן הקבע שלו וכבר החל בתכנון הקוטג' שלו, שהלך ונבנה על שטח המכון (לימים שכנה בו מפקדת הק-ג-ב הגרוזינית). אלא שבאותו זמן בדיוק, כנראה למזלו הטוב, התאהב ידידו אליאווה באשה שבה חשק גם ראש המשטרה החשאית, וגורלו נחרץ. אליאווה הוצא להורג והוקע כאויב העם באחד מגלי הטיהורים של סטלין. ד'הראל המבוהל נמלט על נפשו ומעולם לא שב לטביליסי. ספרו נאסר להפצה בברית המועצות.

כשירד על מזרח אירופה מסך הברזל נהפך המכון בטביליסי למכון כלל סובייטי לפיתוח וייצור תרופות בקטריופאג'ים בהשראת ד'הראל ואליאווה. חולים במחלות זיהומיות קשות, מכל רחבי ברית המועצות, נהגו להגיע לשם לקבלת טיפולים, שעל פי הדיווחים הוכתרו בהצלחה. הבקטריופאג'ים היו לחלק משגרת הטיפול במרפאות ובבתי חולים בברית המועצות. משחות לעור, כדורים וטיפות נמכרו ועדיין נמכרים בבתי מרקחת ברחבי מזרח אירופה במחירים נמוכים להפליא, נמוכים לאין שיעור ממחיר אנטיביוטיקה (“חלקי אגורות לתרופה”, אומר ד”ר בויאנובר), חלקם בלי מרשם רופא.

ד”ר אלי מגן, אמונולוג ואלגרולוג מבית חולים קפלן ומומחה לרפואה פנימית בבית חולים ברזילי באשקלון, למד רפואה בגרוזיה. את הפיתוח והשימוש בבקטריופאג'ים בברית המועצות הוא מסביר כצורך של השלטון המרכזי לשמור על עמימות ולזרוע פחד. “כמו אצלנו בעניין הגרעין, מי שדחף אותם לפתח את זה היה הצבא”, הוא אומר, “כדי שלא יתעסקו אתם. שיפחדו מהם. זה היה הנשק הסודי נגד לוחמה ביולוגית במסגרת מרוץ החימוש בעידן המלחמה הקרה. חד וחלק”.

ב-1991, אחרי שגרוזיה סירבה להצטרף לחבר המדינות ופרצה שם מלחמת אזרחים, נהרס מרכז טביליסי. בין היתר נפגע מכון אליאווה ועשרות שנות מחקר ירדו לטמיון. אלפי דגימות של בקטריופאג'ים, שזוהו במשך השנים וקוטלגו בספרייה ענקית, נפגעו באופן בלתי הפיך בגלל הפסקות חשמל תכופות. בינתיים העבירו הרוסים לתחומם חלק מהציוד והקימו מפעלים לייצור בקטריופאג'ים במקומות אחרים. מצבו של מכון אליאווה הידרדר והוא עמד על סף סגירה.

אך ב-1997 שודרה כתבה על המכון בבי-בי-סי, שהציתה גל של התעניינות תקשורתית במערב. הכותרות הביאו למכון בטביליסי רופאים, חוקרים, מדענים ובעיקר יזמים זריזים מרחבי העולם, שהיו נחושים לחקור את הפלא החדש לעומק. המניות של מדענים גרוזינים ששמם נקשר בצורה כלשהי למכון נסקו. חלקם היגרו למערב במסגרת מיזמים משותפים.

בימים אלה ידוע על כמה חברות שעוסקות במחקר ופיתוח של בקטריופאג'ים: במונטריאול, בניו יורק, בבולטימור, במדינת ואשינגטון, בוונקובר, באוסטרליה, בהולנד, בטיחואנה שבמקסיקו ושתיים בישראל. גם המכון בטביליסי ממשיך להתקיים, בזכות מימון מקרנות מחקר שונות במערב. כל חברה מקווה לזכות ראשונה באישור הנכסף של רשות התרופות האמריקאיות. הקרב הוא על שוק ששוויו נאמד ב-25 מיליארד דולר בשנה.

השוק הזה מוזן כעת בסיפורים מדהימים על יכולת הריפוי המופלאה של בקטריופאג'ים. למשל, הסיפור על אשה מטורונטו שעברה ב-1999 ניתוח לב פתוח שבמהלכו לקתה בזיהום דלקתי ששום תרופה אנטיביוטית לא הצליחה להתגבר עליו. פאג'ים שהוזרקו לה ישירות לווריד הצילו את חייה. או חולה סוכרת שעמדו לכרות את רגלו, אבל זו ניצלה בזכות טיפול בפאג'ים שקיבל בטביליסי.

השחפת עושה קאמבק

ד”ר ראובן (רוברט) אליגר, כירורג בכיר בבית חולים קפלן, עלה מגרוזיה, שם למד רפואה וניהל מחלקה כירורגית בבית החולים המרכזי בטביליסי. “השתמשנו בבקטריופאג'ים לריפוי פצעים וזיהומים אחרי ניתוח”, הוא אומר, “לכל חולה היינו מכינים את הפאג'ים המתאימים והטיפול אחר כך היה הרבה יותר אפקטיווי. אם לפצע מניתוח לוקח חודש עד חודש וחצי להירפא, בעזרת הפאג'ים זה לקח שבוע, שבוע וחצי”.

למה במערב שמעו על הפאג'ים רק לאחרונה?

“כי העבודות שהתפרסמו והמאמרים שנכתבו במגזינים המקצועיים הרוסיים והגרוזיניים נכתבו ברוסית או בגרוזינית. ובמערב, אם לא כותבים באנגלית ולא מפרסמים בספרות המקצועית באנגלית, הדברים כאילו לא קיימים. וכשהכל היה סגור, האינפורמציה לא יצאה מגבולות ברית המועצות”.

ד”ר מגן ביקר בשנה שעברה במכון בטביליסי, נפגש עם עמיתים וראה חולים. “באים לשם אנשים שאין להם מה להפסיד, שמצבם כל כך חמור עד שהם מוכנים לעשות הכל. דיברתי עם אחד הפרופסורים הבכירים. הוא סיפר לי על אנשים שסבלו מקרינה רדיואקטיווית בגב. הם סחבו מזוודות מבסיסים רוסיים ולא ידעו שהיתה שם קרינה. לפצעים כאלה יש סיכוי להירפא אך ורק בהשתלת עור. והנה, הם הצליחו לרפא אותם עם הבקטריופאג'ים”.

באמצע שנות ה-80 הקימו שני חוקרים ישראליים מהטכניון, פרופ' יהונתן קון ופרופ' שמעון אליצור, חברה לדיאגנוסטיקה ששמה “ביולום”. קון ואליצור השתמשו בטכנולוגיית בקטריו-פאג'ים לגילוי חיידקים במזון, בתעשייה ובחקלאות וקיוו להצליח גם בתחום הרפואי. בתחילת שנות ה-90 חדלה החברה לפעול ובימים אלה שוקד פרופ' קון, חוקר במחלקה לביולוגיה בטכניון, על פיתוח סודי של בקטריופאג' בשירות הרפואה. בדרך לפריצת הדרך הגדולה, שאותה הוא מקווה להשיג בקרוב, הוא נהנה מתמלוגים על תכשירים בקטריופאג'יים שיושמו בהצלחה, במסגרת ביולום, ושכוללים פטנט בינלאומי לבדיקת סלמונלה במזון.

“טיפול בקטריופאג'י עומד להיות להיט גדול”, אומר קון, “הבעיה רצינית מאוד כי כל החיידקים מפתחים עמידות לאנטיביוטיקה תוך שנתיים-שלוש. חלק בגלל צריכה מופרזת וחלק בגלל השימוש בחקלאות, בריסוס, במזון, בבקר, בתרנגולות ובדגים. בכל מקום יש אנטיביוטיקה ואנחנו אוכלים ושותים אותה. רוב הווירוסים של פעם, כמו פוליו, נפתרו וירדו מהפרק. עם החיידקים זה לא ככה. ויש כאלה, כמו שחפת, שעושים קאמבק”.

למה זה קורה?

“בגלל התארכות תוחלת החיים ושחיקת המערכת החיסונית. עכשיו מתחילים לראות שחפת אצל זקנים ואצל אנשים עם איידס. בעולם השלישי נדבקים כל שנה 15 מיליון איש בשחפת ושלושה מיליון מתים מזה. החיידק הכי מפחיד היום בישראל זה החיידק הטורף. הוא עמיד נגד הכל. הסיפור של האנטיביוטיקה נגמר. אם חיידקים חיים בבנזין ויכולים לפרק כל מיני חומרים סינטטיים, אז ברור שגם אנטיביוטיקה הם יכולים לפרק”.

לא רק שחפת מסכנת את אוכלוסיית העולם. גם סתם דלקת ריאות, דלקת גרון או זיהום במעיים יכולים להסתיים רע מאוד, אומר פרופ' איתן רובינשטיין, מומחה למחלות זיהומיות מבית חולים שיבא, השוהה בשנת שבתון בקנדה ומדבר משם על עידן הפוסט-אנטיביוטיקה. “אנשים עם מנגנון חיסוני ירוד – כמו כאלה שמקבלים כימותרפיה, זקנים, אנשים עם פצעי כוויות, תינוקות, ומי שמקבלים תרופות אנטיביוטיות רבות במשך תקופה ממושכת – נמצאים בסיכון גבוה. התופעה התגברה בעשר השנים האחרונות, חלקה בגלל שימוש יתר באנטיביוטיקה, וחלקה בגלל תנאים היגייניים ירודים ועלייה במספר החולים בבתי החולים”.

פרופ' רובינשטיין מחלק את העולם לשלוש קבוצות שבהן נמדדת עמידות לאנטיביוטיקה. על פי חלוקה זו נמצאת ישראל בקבוצה השלישית, שמצבה הוא הגרוע ביותר, יחד עם מדינות כמו יוון, ספרד, פורטוגל, טייוואן והונג קונג. המצב לא ישתנה, לדעתו, אם הנושא לא יזכה לטיפול מערכתי כולל. “אם מחליטים שזה אויב הציבור מספר אחת, אז ההיערכות לזה צריכה להיות רב-מערכתית. צריכים לפתור את הבעיות בחקלאות, בתעשיית המזון ובכל אחד ואחד מהתחומים שבהם משתמשים באופן בלתי מבוקר באנטיביוטיקה. אני מקווה שהפאג'ים יאפשרו את המעבר הזה, תוך שימוש שקול ומבוקר, כדי שלא יקרה שוב מה שקרה לנו עם האנטיביוטיקה”.

פרופ' אלי סומך, מנהל חטיבת הילדים והיחידה למחלות זיהומיות בבית החולים וולפסון, מציע רעיון מהפכני: לנצל את תכונות הפאג'ים ולהשתמש במנגנונים שלהם בייצור תרופות אנטיביוטיות חדשות. “זה אולי יקסום יותר למערב מאשר להשתמש בפאג'ים עצמם. לפני עשר שנים היתה הרגשת ביטחון שלכל חיידק יש האנטיביוטיקה שלו. היום ברור שהחיידקים יותר ויותר פולשניים והמלחמה הזאת הסתיימה בהפסד שלנו. החיידקים חיו מיליוני שנים לפנינו ויחיו כנראה מיליוני שנים אחרינו. מכיוון שכל כדור הארץ הוא כפר קטן, הזיהומים עוברים ממקום למקום ואין לזה היום פתרון טוב”.

ארנבות מהכובע

בתחילת שנות ה-90 נסע לרוסיה היזם הישראלי אשר וילף, לשעבר איש קבע בחיל הים, והתחיל לעשות שם עסקים. באחת הנסיעות הוא הגיע לעיר אופה שבדרום רוסיה ומצא מפעל ששמו “אימונופרפרט” שמייצר תרופות על בסיס בקטריופאג'ים. הוא למד את הנושא והיה בטוח שגילה מכרה זהב. בשנת 2000 הוא חתם אתם על הסכם לשיתוף פעולה, תמורת 100 אלף דולר בשנה ראשונה ו-10% מהתמלוגים על מוצר עתידי. בתמורה קיבל וילף בלעדיות על הידע והטכנולוגיה של החברה הרוסית. הוא גייס כסף מקבוצת משקיעים אמריקאית ומהמדען הראשי והקים בקריית המדע ברחובות את חברת ההזנק “פאג' ביוטק”.

“חשבתי שנעביר את הטכנולוגיה הזאת מערבה ונשדרג אותה”, הוא אומר, “שנת 2000 היתה שנה נהדרת והאמנתי לתומי שהדבר הגדול הבא יהיה ביו-טכנולוגיה. גייסתי צוות מקצועי במטרה להקים פלטפורמות טכנולוגיות שייצאו אחר כך ליישומים רחבים יותר בתעשיית המזון ובחקלאות”. כדי להוכיח את יעילות התכשירים ערך לפני כשנתיים הצוות המקצועי של וילף ניסויים בארנבות במעבדה בבית החולים הדסה. על המלאכה ניצח ד”ר אלכס אובולנסקי, חוקר במחלקת עיניים בבית החולים. “השתמשנו בחיידק סופר-אלים שנקרא פסאודומונס”, אומר אובולנסקי, “הוא פעיל בפלסטיק והורס את הקרנית, כתוצאה משימוש בעדשות מגע. זה חיידק עמיד לכל סוגי האנטיביוטיקה הידועים”.

במשך הניסויים הוכנסו עיני ארנבות מודבקות בפסאודומונס לתמיסת בקטריופאג'ים והתהליך הדלקתי נעצר. “בדקנו יותר מ-20 ארנבות והגענו לתוצאות די טובות, מצאנו פאג' חדש שממש הורס את החיידק, אבל לא יכולנו להמשיך כי נגמר לנו הכסף. ארנבת עולה יותר מ-500 שקל ולפי החוק בארץ אסור להשתמש אלא בעין אחת בלבד בכל ארנבת”. מעודד מהתוצאות האמין וילף שפתרון הקסם נמצא בהישג ידו. על פי התחזיות שחיבר בשנת 2000, פוטנציאל השוק של המוצרים האלה ב-2006 אמור להסתכם ב-10 מיליארד דולר. בינתיים זה לא קורה. וילף בדק את הסיכויים להתקדם במחקר ולקבל אישורים מרשות התרופות האמריקאית לשיווק תרופה על בסיס בקטריופאג'י, והבין במהרה שזה לא עומד על הפרק בקרוב.

למה לא, בעצם?

“זה עניין כלכלי”, מסביר פרופ' ג'ראלד כהן, חוקר ביולוגיה מולקולרית של מערכות חיידקים באוניברסיטת תל אביב. “החברות הגדולות לא השקיעו שנים רבות בפיתוח אנטיביוטיקות חדשות בגלל שמדובר במאות מיליונים של דולרים. יותר קל למכור מה שכבר קיים מאשר לעשות משהו חדש”.

החברות הגדולות לא מתרשמות מכך שתהליך הבידוד וההפקה של בקטריופאג'ים, בהשוואה לפיתוח תרופות אנטיביוטיות חדשות (מיליארד דולר לכל תרופה), פשוט יחסית. שכן פאג'ים באים הישר ממקורות הביוב העירוני. אוספים דגימה של מים מזוהמים, משמידים את החיידקים ואילו את הפאג'ים משאירים בחיים. אחר כך מפיקים מהם את התכשיר הדרוש ומזליפים על תרבית של חיידק המטרה. אם החיידק נעלם, סימן שהפאג'ים אכלו אותו. כל שנותר הוא להפיק מהפאג' הספציפי תכשיר רפואי ולתת אותו לחולה הרלוונטי. אחר כך יש לייבש את הפאג' ולאחסן בספרייה לשימוש חוזר, על פי הצורך. זו שיטת הפעולה בגרוזיה ובמקומות אחרים שבהם מטפלים בבקטריופאג'ים.

“אם בבית חולים מופיע חיידק עמיד לכל האנטיביוטיקות הקיימות”, אומר בויאנובר, “הולכים לביוב של אותו בית חולים ובוודאות מוצאים שם את הפאג' שיתגבר על החיידק הזה”.

כל אדם נושא בגופו, תמיד, גם חיידקים וגם פאג'ים. למה הפאג'ים לא אוכלים באופן קבוע את החיידקים בגוף שלנו ופוטרים אותנו ממחלות מדבקות?

“זאת הנקודה המרכזית בכל הסיפור הזה. חיידקים ופאג'ים מרכיבים מערכת ביולוגית שנמצאת באיזון מסוים. ברגע שהאיזון הזה מופר, נניח תכונות החיידק משתנות והריכוז שלו עולה במהירות, אז הפאג'ים שאמורים לווסת את המצב לא מספיקים לעשות את העבודה והחיידקים משתלטים על הגוף שלנו”.

זה עובד בשרימפס

בנוסף לקלות הייצור, ולטענה שבניגוד לאנטיביוטיקה לא ידוע על תופעות לוואי בשימוש בבקטריופאג'ים, קיים יתרון נוסף: אינסוף אפשרויות. כל זמן שמתקיימים חיידקים בטבע מתקיימים לצדם הבקטריופאג'ים. “האדם חי מגיל אפס עד 120 באיזון מושלם עם החיידקים שלו ועם הפאג'ים”, אומר ד”ר מגן, “אלא שהתפישה המערבית מתייחסת לאדם כאילו הוא מתקיים בנפרד מהסביבה הטבעית שלו, והיא משנה אותו כל הזמן באמצעות התרופות. לא פלא שהומו-ספיאנס התחיל לקבל מחלות חדשות”.

יתרונם של הבקטריופאג'ים הוא גם חסרונם. בגלל היותם חומרים ביולוגיים מן הטבע, שמשנים צורה, אי אפשר להוציא עליהם פטנט חד ערכי כמקובל בתעשיית התרופות המערבית. ובאין פטנט, שום חברת תרופות לא תיכנס להרפתקה מהסוג הזה. פרופ' הנדזל אופטימי ופסימי בעת ובעונה אחת: “לדעתי, זה יחליף את האנטיביוטיקה בסופו של דבר, כי עידן האנטיביוטיקה מת. החיידקים הולכים ומנצחים אותנו. בבתי החולים מתים היום אנשים מזיהומים שאין להם טיפול. וזה רק הולך ומחמיר. החברות הגדולות מנסות, אבל פיתוח התרופות כל כך יקר, ודורש כל כך הרבה זמן וכסף, שאין לנו סיכוי. מספר התרופות החדשות שמצליחות להגיע לשוק ולעבור את משוכת הרגולציה בארצות הברית ובאירופה הולך ויורד כל הזמן. החברות מפחדות מסיבוכים, כל פעם מתגלה קטסטרופה חדשה. ראי פרשת ואיוקס. זה מעגל קסמים”.

למה הפאג'ים לא ממריאים במערב?

“מה שטוב לרוסיה לא טוב במערב. אי אפשר לצפות שרשות התרופות האמריקאית תאמץ את שיטות המחקר והבקרה הרוסיות. אבל אני מאמין שבסופו של דבר החיים יכופפו את הרגולטורים. אנשים יתחילו למות בקצב גובר והולך והם לא יוכלו לעמוד מן הצד ולא להגמיש את הקריטריונים שלהם. יש היום כמה חברות בארה”ב שמנסות לפרוץ את הדרך. החברה הראשונה שתצליח, כולם ירוצו אחריה”.

גם בויאנובר אופטימי: “משבר האנטיביוטיקה כל כך חמור ומסוכן, שלא תהיה ברירה”.

וילף עבר בינתיים למיזם חדש: בקטריופאג'ים בשירות השרימפס בתאילנד. “מדובר בחקלאות ימית. שרימפס מגדלים בכלובים בבריכות סגורות. ההתמודדות עם מחלות היא צוואר הבקבוק בגידול בעלי חיים. כדי להתגבר על כך שופכים אנטיביוטיקה לבריכות. זה נפוץ במרכז אמריקה ובדרום מזרח אסיה, כדי למנוע זיהומים. יש חיידק מיוחד שנקרא ויבריו, שעושה שמות בדגים. היום אנחנו מפתחים את התכשירים הבקטריופאג'יים יחד עם אוניברסיטת מאהידול בבנגקוק. זה יהיה ישים בשנה הבאה – תוסף שיימכר למגדלים. אנחנו גם חושבים על מוצר שיתאים לכלובים באילת”.

יותר מכל מרגיזה את וילף שחצנות המדע. “פעם היינו בטוחים שהמדע יכניע ויפתור הכול. היום כבר ברור שהפתרונות הנכונים הם אקולוגיים וטבעיים והרבה פחות דורסניים מהאנטיביוטיקה. נכון שהיו לה הצלחות, אבל היא עבדה על זמן שאול, שאולי הולך ואוזל”. *

* אתר הידען היה עד סוף שנת 2002 חלק מפורטל IOL מקבוצת הארץ.