לתרגם חלום

30 שנות מחקר ופרס נובל אחד: שיחה עם פרופ' עדה יונת על המסע לפיענוח מבנה הריבוזום

כאשר נכנסנו למשרדה של פרופ' עדה יונת (Yonath), זוכת פרס נובל לכימיה לשנת 2009, היא עסקה באריזתו של אחד המודלים הראשונים של הריבוזום שנעשו במעבדתה, מודל עשוי קלקר הבנוי שכבות שכבות, שאותו התכוונה לשלוח למוזיאון נובל בסטוקהולם שבשבדיה. יונת השחילה דרך המודל שרוך אדום ושרוך כחול, המייצגים את ה-mRNA ושרשרת החלבון החדש שנוצר, בהתאמה.

המודל יוצג במוזיאון לצד מוצגים כגון הטלסקופ של גליליאו, מכונת הכתיבה של יצחק בשביס-זינגר ועוד. אך נראה כי יונת התרגשה יותר משליחתם של מכתבי תודה לילדים שמהם קיבלה ברכות; ובייחוד ממכתב שכתבה לילדי כיתה ג' בקריית-טבעון, ששלחו לה קובץ ברכות מאוירות יום לאחר ההכרזה על זכייתה.

הקיר מימינה מרוצף בתעודות רבות שאותן קיבלה על הישגיה במרוצת השנים, כגון פרס וולף, פרס ישראל וגם תעודה שקיבלה מנכדתה: “הסבתא של השנה היא עדה יונת”. אך הדרך שהוליכה להכרה בהישגיה ולפרסים השונים לא הייתה קלה.

בתרשים נראה הריבוזום, המורכב מתת-היחידה הקטנה ותת-היחידה הגדולה בעת תרגום המידע הגנטי ממולקולת RNA שליח (mRNA) לבניית חלבון.
ללמוד את תהליכי החיים

יונת הייתה למדענית כמעט במקרה. היא אמנם העריצה בילדותה את מארי קירי, גם היא כלת פרס נובל לכימיה, אך לא חשבה כי תעסוק בעצמה בכימיה בפרט ובמדע בכלל. יונת זוכרת כי שיעורי הכימיה בתיכון, שמהם נהנתה מאוד, התנהלו בצורה קצת פחות זוהרת: “המורה לכימיה קרא לי ראש כרוב. למעשה כל הכיתה הייתה ראש כרוב, ועדה הכי גדול”, היא נזכרת בחיוך, “הוא ממש אהב אותי, ובעיקר אהב אותי כי היה אומר שאני פטפטנית והיה מוציא אותי החוצה. אז הייתי רוחצת את הכלים במעבדה. הוא היה נכנס לכיתה ואומר: היום נלמד על מלחים, עדה – למעבדה.” יונת מוסיפה ואומרת: “לא ידעתי שיש מקצוע שקוראים לו מדען. חשבתי שלומדים מדע באוניברסיטה אבל אחר כך הולכים לעבוד בכל מיני מעבדות, בתי חולים, בתי חרושת… גם ידעתי שצריך ללמוד כדי להיות מורים בתיכון. בזמן הצבא למדתי בערב בשביל שיהיה לי מקצוע, וכבר הייתי מורה בבית ספר עממי – ידעתי שאם אני רוצה להיות מורה בתיכון אני צריכה עוד תעודה. אבל לא ידעתי שיש אנשים שבאים לעבודה, עושים את מה שמעניין אותם בכיף, ועוד מקבלים על זה משכורת.”

תחילה רצתה יונת ללכת לעבוד בקיבוץ מתוך תחושת ציונות, אך היתה צריכה לסייע בפרנסת המשפחה. אביה של יונת נפטר כשהיתה ילדה ואימה ואחותה הקטנה היו זקוקות לעזרתה. יונת החליטה כי עליה לפנות לכיוון אחר: “אמי הפסידה את כל ההון של המשפחה לאחר שקיבלה את דמי המפתח בעבור הדירה בירושלים, והתכוונה להשתמש בכסף לתשלום בעבור הדירה בתל- אביב. בדרך, בין הרגע שעלתה לאוטובוס בירושלים לרגע שירדה בתל-אביב, התחולל הפיחות הגדול של 1952 וערך הכסף הצטמק בשליש.” מכיוון שקיבלה הרבה מלגות ובמקביל עבדה בעבודות קטנות בשעות הפנאי, דווקא הלימודים באוניברסיטה הם אלה שאפשרו לה לתמוך במשפחתה.

במהלך לימודיה באוניברסיטה העברית ניווטה יונת בין אהבתה לכימיה ובין זו לפיזיקה, וההחלטה ללמוד כימיה בלימודי התואר ראשון היתה מקרית למדי. במסגרת התואר השני משכה אותה הביוכימיה, עם התמחות בביופיזיקה: “ממש רציתי ביוכימיה, הרבה יותר מאשר שאר הכימיות -האורגנית, האי-אורגנית. עניין אותי יותר להבין את תהליכי החיים.” אך אפילו בשלב זה טרם ראתה עצמה כמדענית: “אהבתי את זה מאוד, אבל אפילו כשעשיתי מאסטר לא חשבתי על עצמי כעל מדענית או על מדע כמקצוע. עד אז הכרתי [את המדענים] כמורים… כשהגעתי הנה, למכון ויצמן, אמרתי טוב, נעשה דוקטורט, וככה זה המשיך.” בעבודת הדוקטורט חקרה יונת את החלבון קולָגֶן – המרכיב העיקרי של הסיבים הלבנים ברקמות החיבור, הרצועות, הגידים, העור, העצמות והסחוס.

לאחר שסיימה את הדוקטורט נסעה יונת ללימודי פוסט דוקטורט בחו”ל. כששבה ב-1970 למכון ויצמן הקימה בפקולטה לכימיה את המעבדה הראשונה בישראל לחקר חלבונים באמצעות קריסטלוגרפיה בקרני X. כשהמינוי של יונת כמדענית צעירה במכון ויצמן עמד להסתיים, הארכת המינוי והמשך עבודת המחקר שלה היו מוטלים בספק. באותה תקופה, זמן קצר לאחר מלחמת יום הכיפורים, הציעה יונת לאנשי רפא”ל דרך חישובית האמורה לעזור בשיפור דיוק הטילים. רפא”ל פנו למכון ויצמן על מנת להציע ליונת משרה קבועה. לפנייה זו, מספרת יונת, היה כנראה משקל לא קטן בהארכת מינויה בשנתיים נוספות. במערכה זו הפסיד מדע הטילים לחקר הריבוזום.

על מנת לפענח מבנה של חומר בעזרת קריסטלוגרפיה בקרני X חייבים קודם כל להפיק ממנו גבישים (קריסטלים) נקיים ככל האפשר. את הגבישים מקרינים בקרני X. הקרניים העוברות דרך הגביש מתפזרות בתופעה הקרויה עקיפה (דיפרקציה). תבנית הפיזור המתקבלת ומידע על כיווני הפיזור מאפשרים לפענח את סידור האטומים בגביש. ככל שהגביש מושלם יותר ניתן ליצור מפה ברזולוציה טובה יותר של מבנהו, אך קבלת גביש כזה אינה קלה. תבנית הפיזור המתקבלת ומידע על כיווני הפיזור מאפשרים לפענח את סידור האטומים בגביש. ככל שהגביש מושלם יותר אפשר ליצור מפה ברזולוציה (דרגת הפרדה) טובה יותר של מבנהו, אך קבלת גביש כזה אינה קלה, בייחוד כאשר מדובר ברכיב מורכב ביותר כמו הריבוזום. ואכן, ההערכה המקובלת אז הייתה שאין זה אפשרי.

המסע לחקר הריבוזום

עוד בהיותה סטודנטית חשה יונת כי כדי להבין את התהליכים המתרחשים בתא החי יש להבין את המבנה המרחבי של הרכיבים המשתתפים. “תהליכי חיים תלויים מאוד במרחב שבו הם נמצאים. הסידור במרחב הוא זה שקובע אם התהליך יתבצע או לא, ואיך.” כאשר הגיעה למכון ויצמן שאפה יונת להבין בדרך זו את אחד התהליכים החשובים ביותר – תרגום ה-RNA ויצירת חלבון. “תהליך התרגום, שיש בו שתי שפות − אחת של ארבע אותיות, אחת של 20 − יש בו בחירה מהירה של מי צריך להיכנס ומי לא, וגם מידע על קיפול החלבון – זהו תהליך מרכזי כל כך שלמעשה כל טיפת מידע שנכניס אליו תהיה משמעותית.”

כאשר החלה יונת את לימודיה היה ידוע כי הריבוזומים משמשים כמפעלי ייצור החלבונים של התא וכי הם קיימים במספר עצום של עותקים בכל תא, בכל היצורים החיים מחיידקים ועד עצי אלון. הם אחראים על תרגום המידע הגנטי האצור בחומצות הגרעין ולהרכבת שרשרת חלבון על פי מידע זה בקצב מהיר של כ-20 חומצות אמיניות בשנייה. הריבוזומים מורכבים מחומצות גרעין (rRNA) ומחלבונים רבים המאורגנים כשתי תת-יחידות.

תת-היחידה הגדולה, הקרויה בחיידקים 50S, גדולה בערך פי שניים מתת-היחידה הקטנה, המכונה 30S. בעת תרגום הקוד הגנטי לחלבון חוברות שתי תת-היחידות יחדיו, כקשוות של צדפה, סביב ה-mRNA לקבלת הריבוזום השלם (70S). אך אף שמחקר נרחב של הריבוזום חשף ממצאים רבים על טבעו ועל פעולתו, ללא פיענוח המבנה המרחבי שלו היה בלתי אפשרי לגלות מידע מפורט על תפקודו.

עם זאת, הרעיון לפענח את המבנה המורכב כל כך של הריבוזום נראה בשלב זה רחוק מדי אפילו ליונת, מאחר שהריבוזומים נחשבו בלתי אפשריים לגיבוש עקב היותם גדולים במיוחד, בנויים מחלבונים רבים ומ-RNA וחסרי סימטרייה מבנית. יונת הצטרפה לפרופסור מישל רבל (Revel) ולדוקטורנט שלו, יורם גרונר (Groner), שעבדו עם פרופסור פול סיגלר (Sigler) משיקגו שנמצא אז בארץ. יחד ניסו לפענח את המבנה של חלבונים קטנים הרבה יותר, גורמי (פקטורי) האתחול המשתתפים בתהליך יצירת החלבון.

העבודה התקדמה ויונת הצליחה לקבל כמה גבישים קטנים – מיקרו-גבישים – של כמה מהחלבונים. “אבל אז”, היא מספרת, “מישל רבל עבר לחקר האינטרפרון וסגר את מעבדת החיידקים שלו. יורם נסע לפוסט דוקטורט ופרופסור פול סיגלר, שהיה האורח, חזר לשיקגו.” יונת נשארה בלי מקור לחלבונים להמשך מחקרה. באותם ימים היתה הפרדה בין מעבדות קריסטלוגרפיה למעבדות “רטובות” שבהן גידלו חיידקים והפיקו חלבונים, ויונת היתה תלויה במעבדה כזו שתספק לה חומרי גלם. היא נסעה בעקבות סיגלר לשיקגו והחלה לעבוד שם.

בעת שהיתה אצל סיגלר טסה יונת לכנס בקנדה ושם פגשה בהנס גינתר ויטמן (Wittmann), נשיא מכון מקס פלאנק לגנטיקה מולקולרית בברלין. לקח לה שלושה ימים לאזור אומץ ולגשת אליו, אך ברגע שניגשה – קיבלה ממנו מיד הצעה לבוא ולעבוד איתו. יונת הגיעה לביקור במעבדה של ויטמן והוחלט על שיתוף פעולה שבו היא וסטודנטים שלה יעבדו ארבעה חודשים בשנה בגרמניה ויקבלו בתמורה שליש מהחלבונים שהמעבדה תייצר. אך התוכנית לא יצאה לפועל בגלל תאונה שבה נפלה יונת מאופניה ועברה זעזוע מוח. עקב כך היה לה הרבה זמן לקרוא, או במילים שלה: “קראתי על הדובים ומזה הכל התחיל.”

כשחזרה יונת אל ויטמן בסוף 1979 סיפרה לו מה שקראה: כי הריבוזומים של דובים לבנים ארוזים בצורה סדורה, כלומר מתגבשים, כאשר הם נמים את שנת החורף ולכן אפשר, ככל הנראה, לגבש ריבוזומים גם במעבדה. מאחר שבמכון מקס פלאנק שבו עבדה היו ריבוזומים רבים התחילה יונת לעבוד על גיבושם וכבר ב-1980 פרסמה, עם ויטמן ועוד עמיתים, כי הצליחה לקבל גבישים של תת-היחידה הגדולה (50S) של חיידק תרמופילי (“אוהב חום”) – חיידק החי בטמפרטורות גבוהות.

גבישים אלה היו צעד הכרחי ראשון במסע שנמשך כ-20 שנים לפיענוח מבנה הריבוזום. אך מעט אנשים האמינו שיונת מסוגלת לעשות מסע זה: “במכון איכשהו נתנו לי לנשום. במרכזי מקס פלאנק היו מעוניינים מאוד מאוד והחליטו שההוצאות עלי הן קטנות מכדי להתווכח. אבל בעולם הייתי נחשבת בתור החולמת, ההזויה, ההוזה, wishful thinker, שלא יודעת לפרש תוצאות, שלא מבינה מה היא עושה, שהגיעה כבר למצב של כמעט סוף ולא הגיעה לסוף.” אבל למרות הביקורת היו ליונת תעצומות נפש שאפשרו לה להמשיך, מאחר שגם אם לא תמיד האמינה כי תגיע לפיענוח מבנה הריבוזום “ידעתי לאן אני הולכת. ידעתי שהמטרה הסופית גבוהה מאוד ושגם אם אגיע לחצי הגובה זה עדיין יהיה משמעותי מבחינה מדעית.”

יונת כמובן לא עבדה לבדה כל השנים האלו. היו סטודנטים – מסטרנטים ודוקטורנטים – שהאפשרות לפענח מבנה כה חשוב הלהיבה אותם מספיק כדי לבוא ולעבוד במעבדה גם כאשר לא היה ברור כלל אם המחקר יסתיים בתוצאות משמעותיות. ד”ר ענת בשן, לדוגמה, עבדה אצל יונת כדוקטורנטית במכון ויצמן, אך מכיוון שבשנים שבהן עבדה לא הצליחו במעבדה לפענח מבנה, כמעט שלא קיבלה את הדוקטורט. יונת נאלצה להסביר שעבודתה בתחום ניתוח הנתונים היתה קריטית למחקר, גם אם עדיין אין תמונה יפה של ריבוזום שתוכל לקשט את התזה שלה. היום בשן עובדת עם יונת כמדענית הבכירה במעבדתה.

מבנה הריבוזום. אפשר לראות באיור את תת-היחידה הקטנה (30S) ואת תת-היחידה הגדולה (50S), שלוש מולקולות tRNA הנמצאות באתרים A, P ו-E.

חיידקים, גבישים ופיענוח מבנה הריבוזום

אחת הבעיות העיקריות היתה העובדה כי כדי להפיק מידע מהגבישים הם צריכים להיות יציבים דיים כדי לעמוד בקרינת X חזקה בלי להתפרק. יונת בחרה לעבוד עם חיידקים החיים בתנאים קיצוניים מאחר שהניחה כי הריבוזומים שלהם, שהתפתחו לעמוד בתנאים קשים, יציבים יותר מאלה של חיידקים החיים בתנאים רגילים. אחד החיידקים שבהם בחרה הוא הארכאון (“חיידק קדום”) מים המלח, Haloarcula marismortui. ארכאון זה הוא הָלופיל (“אוהב מלח”) קיצוני, כלומר חייב לגדול בריכוזים גבוהים ביותר של מלחים, ועקב כך הריבוזומים שלו יציבים מאוד. ואכן, אף שגם הריבוזומים של הארכאון התפרקו במהירות כשנחשפו לקרינה הם שרדו די זמן לשם הפקת מידע ראשוני על המבנה שלהם. יונת השתמשה בעבודתה, בנוסף לארכאון, גם בריבוזומים שהופקו מ-Thermus thermophilus, חיידק (חיידק “אמיתי”) שהוא תֶרמופיל קיצוני וכן ב-Deinococcus radiodurans שהוא חיידק עמיד לקרינה, לחום וליובש, ועם זאת הוא מדמה חיידקים פתוגניים (וראו: דרור בר-ניר, “על קרינה וחיידקים”, “גליליאו” 110).

יונת התגברה על הפירוק המהיר של גבישי הריבוזומים עקב הקרנתם בקרני ה-X באמצעות קירור מהיר של הגבישים לכ-180 מעלות מתחת לאפס, שיטה שפיתחה בסיועו של הקון הופ (Hope) מאוניברסיטת קליפורניה בדיוויס. בזכות שיטה זו, הקַריוֹ-קריסטלוגרפיה, הריבוזומים שהופקו מהחיידקים העמידים לתנאים חיצוניים שרדו את החשיפה לקרינה. ייצוב הגבישים איפשר לנתח אותם באמצעות טכנולוגיה חדשה של קרינת סינכרוטרון, קרינת X ממוקדת ובעלת עוצמה גבוהה, שההבדל בינה ובין קרינת X “רגילה” הוא כמו ההבדל בין לייזר לאור מפנס רגיל. יונת חקרה את הגבישים במתקני סינכרוטרון ברחבי העולם, כגון המתקן האירופי לקרינת סינכרוטרון (ESRF) בגרנובל, לקבלת נתונים ברזולוציה הולכת וגוברת על מבנה הריבוזום.

ב-1995 חידשה יונת עוד חידוש חשוב בחקר הריבוזום. היא פיתחה שיטה לסימון הגבישים לקבלת נקודות התייחסות המקלות על פיענוח תבנית הפיזור כמבנה תלת ממדי. הסימון על-ידי אטומים כבדים אמנם אינו חדש בתחום הקריסטלוגרפיה, אך יונת השתמשה בצברי אטומים של מתכות כבדות כדי ליצור סימון בולט במיוחד. סימון זה הוא פריצת דרך של ממש, שהפכה למעשה את המידע הקיים על הריבוזום לקריא, וכך פתחה את הדלת לחקר תפקודם של הריבוזומים.

בשלבים אלה, כאשר היה ברור כי העבודה התקדמה לקראת פיענוח המבנה, עמיתים שעד לא מכבר התייחסו ליונת כחולמת ולא האמינו כי תצליח, הצטרפו למירוץ והתחרות לפיענוח מבנה הריבוזום נעשתה קשה. מול המעבדה הקטנה יחסית של יונת עמדו שתי מעבדות גדולות ומצוידות הרבה יותר, של חוקרים אמריקנים: סטייץ (Steitz) מאוניברסיטת ייל ורמקרישנן (Ramakrishnan) שעבד באותה עת בקיימברידג', אנגליה. החוקרים, שחלקו השנה את פרס נובל עם יונת, “קפצו על העגלה” וניסו להקדים את יונת בפרסום מבנה הריבוזום, תוך כדי שימוש בשיטות שפיתחה. הם אפילו השתמשו בחיידקים החיים בתנאים קיצוניים שבחרה. סטייץ החל לחקור את תת-היחידה הגדולה של H. marismortui, הארכאון מים המלח, ורמקרישנן את תת-היחידה הקטנה של T. thermophilus.

ב-1999 פרסמו שלוש המעבדות את מחקריהן על מבנה הריבוזום, כשהמעבדה של יונת פרסמה מבנה של תת-היחידה הקטנה ברזולוציה נמוכה יחסית, אך טובה משל המתחרים. שנה לאחר מכן פורסמו בתוך חמישה שבועות שלושה מבנים ברזולוציה גבוהה, המאפשרת לבנות מודל תלת-ממדי של מיקומי הנוקלאוטידים והחומצות האמיניות בריבוזום: סטייץ פרסם ב-Science ב-15 באוגוסט, יונת ב-Cell ב-1 בספטמבר, ורמקרישנן ב-Nature ב-21 באותו חודש.

כל העבודות האלה, ועבודות שפרסמו הקבוצות לאחר מכן, הוסיפו מידע רב על תפקוד הריבוזום. התברר למשל כי אין חלבונים בקרבת האתר הפעיל בריבוזום – כלומר ה-rRNA הוא זה שמבצע את רוב פעילות הריבוזום. בתת-היחידה הגדולה בריבוזום, החומצות האמיניות מתחברות זו לזו לבניית החלבון. יחידה זו גם כוללת מנהרה, שאותה זיהתה לראשונה יונת, המגנה על שרשרת החלבון החדש הנבנה ומאפשרת את יציאתה מהריבוזום. כמו כן תת-היחידה הגדולה משמשת אתר קישור לחלבונים המשתתפים בתהליכי עיבוד החלבון הנוצר. תת-היחידה הקטנה אחראית על התחלת תהליך הייצור של החלבון וסיומו ועל פיענוח הצופן הגנטי ומניעת שגיאות.

בריבוזום קיימים שלושה אתרי קישור של tRNA המסומנים באותיות A, P ו-E וקיימים בשתי תת-היחידות. אתחול תהליך התרגום מתרחש כשתת-היחידה הקטנה נקשרת למולקולת mRNA בקודון האתחול. לקודון זה נקשרת גם מולקולת ה-tRNA הראשונה (עם חומצת האמינו שלה), ולאחריה נקשרת גם תת-היחידה הגדולה לקבלת ריבוזום שלם שבאתר P שלו קשור ה-tRNA הראשון. תהליך האתחול מתווך באמצעות גורמי אתחול. לאחר האתחול מתחיל שלב ההתארכות שבו נבנית שרשרת החלבון (דוגמה טובה לתהליך זה תוכלו לראות בקישור לסרטון בסוף המאמר).

בשלב זה tRNA הנושא חומצת אמינו נכנס לאתר A. ה-rRNA של תת-היחידה הקטנה “בודק” האם זהו ה-tRNA המתאים. אם כן, אזי מתרחשת תנועה ב-rRNA של תת-היחידה הקטנה המובילה לשינוי הסידור המרחבי שלה (קונפורמציה). בעת ובעונה אחת מסתובב חלק ה-tRNA הנושא את החומצה האמינית לכיוון שבו יכול להיווצר הקשר בין חומצת האמינו הקשורה ל-tRNA באתר A לשרשרת החלבונית המתהווה, שנמצאת בינתיים באתר P של תת-היחידה הגדולה. תוך כדי כך ה-tRNA שהיה באתר A עובר תוך תנועה המורכבת מתזוזה ישרה וסיבוב לאתר P, כשהוא עדיין קשור לחומצה האמינית ודרכה, כעת, לכל השרשרת החלבונית. ה-tRNA שהיה קודם לכן באתר P נפרד מהחומצה האמינית שלו, עובר לאתר E ומשתחרר מהריבוזום.

הריבוזום נע מרחק של קודון אחד לאורך ה-mRNA המתורגם, כך שבאתר A שוב יש קודון הממתין ל-tRNA המתאים. תהליך ההתארכות מתווך באמצעות חלבונים הקרויים גורמי (פקטורי) התארכות, והוא נמשך עד שאחד מקודוני הסיום מופיעים באתר A. במקרה זה, במקום tRNA נקשרים לאתר A גורמי סיום, המשחררים את שרשרת החלבון מה-tRNA באתר P. החלבון החדש עוזב את הריבוזום, ששב ומתפרק לשתי תת-היחידות ומוכן להתחיל מחדש בתהליך התרגום.

יונת פיתחה שיטה לסימון הגבישים שתקל על פיענוח תבנית הפיזור כמבנה תלת ממדי, והשתמשה בצברי אטומים של מתכות כבדות כדי ליצור סימון בולט במיוחד.
מבט לעתיד

בחקר הריבוזום עצמו פתח פיענוח המבנה לאפשרויות שעדיין לא נוצלו במלואן, כמו פיתוח סוגי אנטיביוטיקה יעילים יותר ופחות מוּעדים ליצירת חיידקים עמידים – אחת הבעיות הקשות ביותר העומדות בפני הרפואה המודרנית.

כמו כן עדיין לא פוענח המבנה של הריבוזום האָנימלי (של בעלי חיים), השונה במקצת מהחיידקי. עוד לפני הגיבוש, כל ניסיון לקבל ריבוזומים אנימליים נקיים נתקל בקשיים, מכיוון שישנם חלקיקים וחלבונים שונים הנדבקים אליהם, אפילו אם החוקרים משתמשים בתאים מבודדים בתרביות רקמה, הנקיים יותר מתאים שמקורם ברקמה חיה. נוסף על כך, ריבוזומים אנימליים יציבים עוד פחות מריבוזומים חיידקיים, וקשה עוד יותר לגבש אותם, או כפי שאומרת יונת, “אין אף בעל חיים שחי בים המלח.”

יונת צופה שהאפיון בעזרת מבנה מרחבי יתפרשׂ גם לתהליכים נוספים מלבד התרגום. תהליכים רבים הקשורים לגנטיקה ולאֶפיגנטיקה עדיין מחכים לפיענוח מסוג זה. לדוגמה, תהליך המֶתילציה, שבו מוצמדת קבוצת מתיל – קבוצה כימית קטנה – ל-DNA. תהליך זה משפיע על יכולת הגן להיות משועתק ומתורגם, ולכן יש לו חשיבות רבה בבקרה על פעילות התא.

בעבר, בהווה או בעתיד, כל פעילות מדעית היא תמיד מאמץ קבוצתי, ויונת מקפידה להודות לכל מי שעובד או שעבד איתה בעבר. כולם, היא אומרת, שותפים להצלחה – מעמיתי המחקר שלה ועד לסטודנטים לתואר ראשון. “בתמונות [שפורסמו בתקשורת לאחר הזכייה] אני שמה את כל האנשים שתורמים. נגיד ד”ר תמר [אורבך-נבו] שהיתה אצלנו עד לפני שנה, שנה וחצי. אנחנו עדיין מפרסמים איתה עבודות שהיא עשתה קודם ועדיין בקשר איתה. באופן רשמי היא לא בקבוצה, אבל אני אסירת תודה לה. ד”ר רז זריבץ', שהוא עכשיו חבר סגל באוניברסיטת בן-גוריון, ועזב אותנו כבר לפני ארבע שנים: אבל הוא הוציא אותנו מהבוץ, הקפיץ את הפרויקט קדימהsingle' handed'. אז שאני לא אשים אותו בתמונה? למה, כי הוא נסע אחר-כך לקנדה ועכשיו הוא בבאר-שבע? הוא ילד שלנו!”

נעם לויתן הוא דוקטורנט במדעי החיים. הוא בעל תואר ראשון במדעי החיים מהאוניברסיטה הפתוחה ובעל תואר מוסמך במדעי החיים מהמחלקה למדעי הצמח במכון ויצמן למדע.

יונת אשחר היא בעלת תואר מוסמך במדעי החיים מהמחלקה למדעי הצמח במכון ויצמן ובעלת תואר ראשון במדעי החיים מאוניברסיטת בן-גוריון.

איתמר הראל הוא דוקטורנט במדעי החיים במכון ויצמן למדע, החוקר את ההתפתחות וההתחדשות של שרירי הפנים במעבדתו של ד”ר אלדד צחור.

הכתבה התפרסמה במגזין גלילאו, פברואר 2010